ענייני ל"ג בעומר והילולת רשב"י במירון

יהודה זייבלד

 

ל"ג בעומר הוא יום של שמחה בעיצומם של ימי האבל, ימי ספירת העומר. בעטרות רבות התעטר יום זה, ובארץ ישראל מזה למעלה מארבע מאות שנים[1] שיאם בהילולת רשב"י במירון, אשר נוסעים רבים מימי קדם ועד ימינו טרחו והקדישו מזמנם ומנוחיותם כדי לזכות ולהשתתף בה, ורבים מהם הותירו רישומים עזי-רגש המתארים את חוויותיהם הנעלות משמחה זו. להלן ילוקטו פנינים מים הפוסקים והמחברים, המאירים פנים שונים של יום זה. רוב החומר נאסף במסגרת עריכת פרויקטים שונים ב"עוז והדר", כ"פניני הלכה" שב"מתיבתא" ועוד, והוא סודר כאן מחדש בתוספת דגשים שונים והארות נוספות.

למקורה של השמחה ביום זה וטעמיה

יום ל"ג בעומר הוא יום ש'מרבים בו קצת בשמחה', כדברי הרמ"א הפוסק כך להלכה (או"ח סי' תצג ס"ב). בטעמה של שמחה יתרה זו נאמרו מספר טעמים.

א. בפרי עץ חיים (שער כב פ"ז) כותב, שביום זה נסתלק רשב"י, ובו ביום גילה הרבה סודות ורזי תורה, והיתה השמחה גדולה בעליונים ובתחתונים. דבריו הובאו על ידי הפוסקים: ברכי יוסף (שם סק"ד), שדי חמד (ח"ד מערכת א"י סי' ו), חיי אדם (כלל קלא סעי' יא), ערוך השולחן (ס"ז), כף החיים (ס"ק כו-כז), וכן הוא בספרי חסידות שביארו גודל מעלת היום הזה שבו נסתלק רשב"י, וגילה סודות התורה.

על טעם זה יצאו עוררין. בספר מראית עין להחיד"א (ליקוטים סי' תצג), העיר על מש"כ הוא בברכי יוסף, שהוא יום הילולא דרשב"י ומקורו בפע"ח, שכבר נודע שבכתבי האר"י היה בלבול גדול, והנוסחא האמיתית היא נוסחת הח' שערים למהר"ש ויטאל, ושם האריך בטעם השמחה, ולא כתב שהוא יום הילולת רשב"י. וכן הביאו השדי חמד (שם). אין המקום כאן להאריך בפולמוס זה, אך מן הענין להביא את דבריו של בעל האביר יעקב מסאדיגורא, שיש בהם הן סיכום קצר של הנידון, והן זווית ראיה חסידית בפתרונו:

כל ההלולא מעוטף בסוד מן ימים הקדמונים. הראשון שמזכיר מזה הוא המאירי על הגמרא (יבמות סב:) שנים עשר אלף זוגים תלמידים של ר' עקיבא שכולם מתו מפסח עד עצרת, והוא מביא שקבלה ביד הגאונים ז"ל שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ומתוך כך נוהגין שלא להתענות. הק' ר' חיים ויטאל ז"ל אומר (פרי עץ חיים סוף שער סה"ע), אני ראיתי למורי ז"ל זה שמונה שנים שהלך עם אשתו ועם ביתו והיו שם ג' ימים ההם. ידוע פקפוקי החת"ס ז"ל (שו"ת חת"ס יו"ד סי' רלג), והעיקר שאין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס. ובשו"ת שם אריה (או"ח סי' יד) אומר סברה ישרה, שהיה נס כי איתא בגמ' (שבת לג:) שהמלכות גזרה על רשב"י שיהרג בחרב, ועפ"י נס בטלה הגזרה, ולכן עשו שמתה ביום שמת בידי שמים ולא בידי אדם, ומטעם זה הולכים על קברו כי הרוגי מלכות לא היו ניתנים לקבורה, ונמצא שקברו מוכיח על הנס.

אבל לפי דרכנו ודרכי החסידות אין לנו שום קושיא ואין אנחנו צריכים לתירוצים, כי התנא האלוקי ז"ל היה היחיד שעל ידו נתגלה אורות דקדושה, תורת האמת תורת הקבלה הק', וזה הסיבה להשמחה הגדולה בודאי בעולמות העליונים, ועל ידי זה נשפע לזה העולם.

ב. כנזכר בדברי האביר יעקב הנ"ל, טעם נוסף לשמחה הוא משום שבו ביום פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. טעם זה, שמקורו בדברי הגאונים, נזכר גם בשולחן ערוך (סי' תצג ס"ב)

ג. הפרי חדש (סק"ב) כותב על דברי השולחן ערוך, שקשה לומר שטעם השמחה משום שפסקו למות, שהרי כולם מתו ומה בכך שפסקו יום אחד מלמות, אלא בהכרח לומר שטעם השמחה משום אלו שנשארו. ולכן, לדעתו טעם השמחה הוא משום שבו ביום הסמיך ר"ע חמשה מתלמידיו, ולא מתו. וכך כתבו החיד"א בטוב עין (סי' יח סי' תצג), שדי חמד (שם), כף החיים (ס"ק כו) בשם שער הכוונות (דף פז ע"א).

ד. בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רלג), לצד טעם השמחה משום הילולא דרשב"י, מבואר טעם נוסף לשמחה ביום זה, והיא קדומה בהרבה, מאז תקופת יציאת מצרים: ביום זה התחיל המן לרדת בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. את דבריו הוא מבסס על דברי המדרש, שאחרי שכלתה החררה שהוציאו ממצרים, הלכו שלושה ימים בלא לחם, ואז ירד המן בל"ג בעומר (וראה שם בהערה שאין ידוע מקור המדרש).

ה. טעם נוסף לשמחה אנו מוצאים בדברי המהרש"א בחידושי אגדות (מו"ק כח.), שיום זה הוא רמז לשני שליש מחיי האדם, וכיון שעברו שני שליש ולא חטא, שוב אינו חוטא; שהרי ימי שנותינו שבעים שנה, דל עשרים שנה שאין נענשים עליהם, נשארו חמישים שנה, ול"ג הם שני שליש מחמישים, וצריך לכוין בספירה יום לשנה, ולכך עושין בל"ג בעומר יום שמחה. טעם זה מובא גם על ידי המהרש"ם בדעת תורה (סי' תצג ס"ב).

 

בל תשחית? על שריפת בגדים לצורך השמחה

ההילולא דרשב"י במירון נחוגה מימי קדם ברוב פרסום ושמחה. הדלקה רבתי הודלקה על גג הציון, ובעלי ממון ראו זכות לעצמם להשליך לתוכה בגדים יקרי ערך. בחקרי לב (מהדו"ב יו"ד סי' יא), בתשובה המקיפה באריכות את גדרי איסור בל תשחית, דן בסוף התשובה אודות מנהג זה וכותב שנראה ש'המנהג ששמעתי שבעיה"ק צפת ת"ו שמדליקים דברים יקרים ששוים ג' או ת"ק מאות בהילולא דרבי שמעון בר יוחאי ז"ל, שכורכים אותם בשמן ומדליקים', אין למצוא לו שום צד היתר, ולכאורה יש איסור בל תשחית דרבנן בזה, ואינו מאמין שהראשונים נהגו כן, אם לא שנשתרבב המנהג מחדש. אפילו בשמחת בית השואבה הרי לא היו מדליקים כי אם מבלאי מכנסי הכהנים. וכתב שאם שידע גדולת רשב"י ז"ל בשמים ממעל ועל הארץ, מכל מקום ידע שלפניו חנף לא יבא ולבו אומר לו שגם רשב"י אין רצונו בכך.  

ובשו"ת שואל ומשיב (חמישאה סי' לט) תמה על שעושים הילולא ביום פטירת רשב"י, שהרי אדרבה במות צדיק וחכם יש להתענות ואנו מתענים על מיתת צדיקים ואיך נעשה יום טוב ביום מיתת רבינו הגדול רשב"י ז"ל. ואם הזוהר קרא ליום זה הילולא הרי זה לרשב"י עצמו שבודאי שמחה היא לו שהלך למנוחה, וכדבריו עצמו במסכת מועד קטן (כה:) שרוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק, אבל אותנו עזב לאנחות ועצב הוא לנו. ובתוך דבריו העיר גם על מנהג זה ששורפים בגדים ועוברים על בל תשחית. וכתב שפשיטא שבימי האר"י ושאר קדושים אשר בארץ לא היו עושים רק לימוד על קברו ותפילות ותחנונים שיתעוררו רחמים על ישראל ביום זה. וסיים שערב הוא להם שאם היו לוקחים אותו הממון והיו מפרנסים בו עניי ארץ ישראל היה יותר ניחא לרשב"י.  

ובמשמרת שלום (שמחות מערכת הה"א סמ"ב) כתב שרבים וכן שלמים מגדולי ישראל עמדו על מבוכה זו במה שנהגו לשמוח קצת בל"ג בעומר לכבוד הילולא דרשב"י, וביותר בארץ ישראל שרבים נוסעים למירון מרחוק ומרבים בשמחה בהדלקה, ומה שמחה שייכת בהסתלקות הצדיק. והמהרש"א (הנזכר לעיל) כתב טעם אחר לשמחת ל"ג בעומר ולא הזכיר ענין רשב"י. ובשו"ת אוריין תליתאי (סי' נב) כתב הטעם לשמחה כיון שרשב"י קרא ליום זה הילולא, וכתב שמטעם זה גם שורפים שם בגדים על דרך המבואר בברכות (לא.) במר בריה דרבינא שעשה הלולא לבנו, וראה לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו. וכן רב אשי עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו. ומטעם זה שורפים כלים גם בהילולת רשב"י.  

 

שמחה ביום פטירתו של צדיק: לשמחה מה זו עושה?

במסכת מועד קטן (כג:) מבואר, מבואר שמי שמתו מוטל לפניו אסור לשתות יין, ובטעם הדבר משמע ברא"ש (בפירושו נדרים יד.) ובנמוק"י (שם ג: ד"ה כיום שמת) שהוא משום צער ואבלות. אולם התוספות (מועד קטן שם ד"ה ואינו) כתבו הטעם משום שיש לו להיות טרוד בקבורת מתו ולא ימשך אחר בשר ויין. ובשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' רמד) דן בענין אכילת בשר ויין ביום שמת בו רבו, וכתב שדינו תלוי לפי שני הטעמים, שלפי הטעם דצער ואבילות, גם ברבו שהביאו לחיי עולם הבא שייך ביום מיתתו צער ואבילות ואסור בבשר ויין. אך לפי הטעם שכתבו התוספות שיש לו להיות טרוד בקבורת מתו, כיון שאצל רבו אינו חייב בקבורתו שהרי החיוב מוטל כבר על קרוביו והם מתעסקים בקבורתו, אין שום איסור ברבו יותר מבאיש אחר.  

אך הביא מהרמב"ן בתורת האדם (עמ' קמד), שהוכיח מסוגיית הירושלמי בפרק מי שמתו (ברכות פ"ג ה"א) שמי שרבו מת מוטל לפניו אינו אוכל בשר ואינו שותה יין כמי שמתו מוטל לפניו עיי"ש, וכן בשו"ע (יו"ד סי' שע"ד ס"י) מבואר דעל רבו שלמדו חכמה נוהג דיני אנינות. ובשו"ע (יו"ד סי' שע"ח ס"ד) כתב גם שנהגו להתענות ביום מיתת החכמים, והוא מהירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ז) שאמרו שהרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף, ואמר רבי אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום וכו'.  

ובשל"ה הקדוש (מסכת תענית עמוד העבודה) כתב שמנהג יפה הוא להתענות יום שמת בו רבו מובהק כי חייב בכבוד רבו ויראתו יותר משל אביו, וכוונתו על יום היארצייט, והובאו דבריו במשנה ברורה (סי' תקסח ס"ק מו). אמנם באליה רבה (שם ס"ק טו) כתב שיש לגמגם על דבריו, שטעם התענית אינו משום כבוד אלא משום סכנה כיון שריע מזלו ביום מיתת אביו וזה אינו שייך ביום מיתת רבו, ועוד הטעם שהאב והבן גוף אחד וכו', וזה לא שייך ברבו. ואין ראיה שצריך להתענות מדוד המלך שהתענה על שאול וגם על יהונתן ועל אבנר, כיון שהוא התענה באותו היום ממש, ולא בשנה אחרת. ובדברי יציב הוכיח שרבו שהביאו לחיי עולם הבא נחשב כבן, ולכן כשם שמתענים ביום שמת בו אביו כן הוא גם ביום שמת בו רבו, והביא מה שכתב בשו"ת הרמ"א (סי' קיח) באחד שבן בתו נתגדל אצלו בביתו, והשכיר לו רבי והביאו לחיי עוה"ב, שאחרי מותו יאמר עליו בן בתו קדיש, ויש לו חלק גם במקום שאר אבלים האומרים על אביהם כמו שאמרו בסנהדרין (יט:) כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, וכל שכן שהביאו לחיי עוה"ב ששכר לו רבי ללמדו וכבוד רבו הוא קודם לכבוד אביו. וציין בדברי יציב עוד למה שאמרו בספרי (ואתחנן פיסקא לד), ושננתם לבניך אלו התלמידים מצינו בכל מקום שהתלמידים קרואים בנים, וכן נפסק להלכה ברמב"ם (תלמוד תורה פ"א ה"ב). ואם כן יש דין תענית ביום שמת בו רבו כיום שמת בו אביו.  

ובשו"ת שם אריה (או"ח סי' יד) כתב בדבר כמה מנהגים שהנהיגו תלמידי הבעש"ט הק' בזמנו, ומהם בדבר מנהג זה שכתב הרמ"א להתענות ביום שמת בו אביו ואמו, ומשנים קדמוניות נהגו כן בכל מדינתנו והוא מנהג ותיקין שנתייסד מקדמונים, ועתה חדשו להקל בתענית זו ואין מתענים כלל, ואדרבה ביום מיתת אביהם יעשו משתה ושמחה, ובפרט מי שהיה לו אב כשר וישר חסיד וצדיק ישמחו וירננו ביום מיתתם ויעשו משתה גדול לכל בני העיר לכבוד נשמת הצדיק הקבור שם. ואומרים שחלילה להתענות ביום מיתת הצדיק רק מצוה להרבות בשמחה, וראייתם ממה שמרבים בשמחה בל"ג בעומר על קבר הצדיק רשב"י, ומשם אנו לומדים לעשות כן לכל הצדיקים הקדושים אשר בארץ. ומה שנהגו עד כה להתאבל ולהתענות ביום זה הוא נתקן רק להמון העם הפשוטים לא כן בצדיקים, ומזה נתפשט המנהג כמעט בכל האנשים כי כל אחד יאמר אבי היה צדיק וחסיד ומצוה לכבדו במותו לעשות משתה ושמחה ביום מותו. וכמעט נעשה בזיון גדול למי שמתענה או שאינו עושה משתה כיון שבזה עושה את אביו לאיש המוני. והאריך בשם אריה לדחות טענה זו ולהוכיח שככל שהנפטר גדול יותר כן צריך יותר להצטער ולהתענות על מיתתו, וכן האריך לבאר את טעם השמחה בל"ג בעומר, וכפי שהובא למעלה מדברי האביר יעקב בשמו.

ואכן, בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רלג) כתב בדבר מה שממרחק יבואו וידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהלולא דרשב"י ז"ל, ואם כי כל כוונתם לשם שמים שכרם רב בלי ספק שהרי כל העושה לשם שמים שכרו גדול גם כן וכל דרך שכתבו התוספות (עבודה זרה כב: ד"ה רגלא) בשם רבינו תם ששני תלמידי חכמים המכחישין זה לזה ואינם עומדים על העיקר אפילו הכי הקב"ה אוהבן ע"ד ודיגולו עלי אהבה, אבל כמה פקפוקים יש בזה. א' שאין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה, ורק מניעת הספד ותענית הוא מנהג, וזה גופא אינו יודע הטעם למניעת הספד ותענית בל"ג בעומר. שבסידור הריעב"ץ כתב על פי נסתר שהוא כבית דין שכלו חייב והוה זכאי דהיינו הוד שבהוד יעו"ש, והחתם סופר ביאר בזה באופן אחר על פי קבלה. ועוד ביאר על פי המבואר במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג' ימים בלא לחם ואחר כך ירד המן, ואם כן היתה הורדת המן ביום ל"ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב, עיי"ש. ומכל מקום אין לזה ענין עם רשב"י, ולעשותו יום שמחה והדלקה ובמקום ידוע דוקא שיהיה תל תלפיות שהכל נפנים לשם צ"ע אם רשאים לעשות כן.  

ובשו"ת מים חיים (ח"א סי' כב סוף סקי"ג) נתן טעם לשמחה בהסתלקות רשב"י, שבכל הסתלקות של צדיק שמחה היא לו בלבד אבל לנו עצב הוא שעזב אותנו לאנחות, כיון שאף שיש צדיקים אחרים מכל מקום אינם באותה דרגה של הצדיק מהדור הקודם. אולם רשב"י הניח בן כמותו ממש שאמר עליו (סוכה מה:) שאם על שני צדיקים עומד העולם הוא ובנו הם, מלמד ששניהם שוים הם, ולכן גם לדורו לא היה עצה ולכן עושים שמחה ביום זה.

אולם גם בנוגע להילולא בימי פטירתם של צדיקים אחרים, בהקדמת חסד לאברהם על המשניות (לר' אברהם ב"ר יחיאל, נדפס בטשערנאוויץ תרמד) כתב נכד המחבר (ר' יחיאל שפירא מו"ץ בטאמאשפיל), והביאו במשמרת שלום (שמחות מערכת היוד סט"ו) במעלת טוב העבודה שעל ידי לגימה המקרבת ומביאה למידת האחדות, שרבנן יודעים בערכה, ובזה לימד זכות על הנוהגים במשתה וסעודה ביום ההילולא, שצדיקי הדור עיני העדה ראו תשות כח שבא בעולם והדור חלש ומתמעט והולך ואין בכוחם כלל לסגף עצמם ולהתענות, ולכן תיקנו דבר השוה לכל נפש לקיים ביום היא"צ מצות צדקה והכנסת אורחים בהתאסף חבורת אנשים יחד לסעודה באחדות ורעות. ועיי"ש עוד שהאריך ודן בדברי השם אריה. [וראה גם צוואת הרע"א שציוה לבניו ובנותיו שלא יתענו ביום התענית אלא ילמדו כל היום ההוא וכל הלילה בלי הפסק או ישכרו אחר שילמד עבורם].

 

פטירת הרמ"א: האכן בל"ג בעומר של"ג בהיותו בן ל"ג?

כאמור בתחילת דברינו, הרמ"א הוא שפוסק שיום ל"ג בעומר הוא יום ש'מרבים בו קצת בשמחה'. על הזיקה הישירה של הרמ"א ליום זה מספרת האגדה, שהרמ"א עצמו נפטר בל"ג בעומר שנת של"ג, בהיותו בן ל"ג שנים, והמספיד ביקש לומר עליו ל"ג שבחים, כאשר לצורך השלמתם נזקק להיזכר בסיפור אודות הרמ"א ויום הפורים.

מקור הדברים בעדותו של הרב החיד"א בשם הגדולים (מערכת גדולים אות מ [צח]):

ובזמן סילוקו של צדיק עיין מש"ל במערכת בי"ת אות י"ג. ועתה אמת אגיד ששמעתי מהבן יקיר לי ידיד נפשי מגן אברהם בעזרו, שזכה לבקר מצבתו בק"ק קראקא, וכתוב על המצבה של מור"ם בלשון הזה: "ביום ל"ג לעומר שנת של"ג בן ל"ג שנה וכו'". ועוד הגיד לי כי בצדו אחיו אהרן ואחותו מרים אשת הגאון מה' פנחס הלוי הורוויץ ז"ל. ובצדו הגאון מהר"ר יוסף כ"ץ בעל שארית יוסף. ומצד אחר הגאון בעל מגלה עמוקות ז"ל ומצד אחר הגאון בעל בית חדש ובאותה שורה הגאון מה' העשל זקנו של המפורסם הגאון מה' העשל. ושם הגאון מהר"ר ליווא ודמות אריה על קברו ובסוף השורה הגאון הרב תי"ט. עוד שם כמה רבנים זכר כולם לברכה. וזה הבית עלמין קטן סמוך לביתו של הרב מור"ם בעל המפה הנזכר. והקדיש בית מבתיו לבית הכנסת וכתוב שם שנת שובה ה'. כל זה הגיד בני ידידי הנזכר מה שראה בעיניו, וזכה להשתטח על מצבותם ז"ל. וכבר הרב ט"ז א"ח סימן ת"ך כתב כן דנפטר מור"ם בל"ג לעומר שנת של"ג והבאתיו בח"א.

דבריו הרומזים ל"מערכת בי"ת אות י"ג" הם אלו (מערכת ספרים אות ב [לא], בדק הבית):

בדק הבית לא ראהו מור"ם בעל ההגה"ה. בית שמואל א"ה סוף סי' ט"ו. והוא דבר פשוט דבדק הבית נדפס שנת שס"ו. ואלו הרב מור"ם משה עלה אל אלהים מקמי הכי טובא.

איברא דהאי שתא אשר היתה מנוחתו של הרב מור"ם לא ברירא לי כי בצמח דוד כתב שנפטר שנת של"ב. והרב טורי זהב א"ח סימן ת"ך כתב שנפטר רמ"א יום ל"ג לעומר שנת של"ג.

ואנכי הרואה בא"ה סי' קנ"ד בנוסח הגט שכתב מור"ם כתוב שנת ש"מ ומ"מ הדבר ברור כי הרב מור"ם לא ראה בדק הבית שחיבר מרן כדבר האמור.

אלא שהרמ"א בשו"ת (סי' י) דן עוסקת בריב הגדול שהיה בין המדפיסים בונציה, כאשר מהר"ם מפדובה הדפיס את ספר משנה תורה לרמב״ם בהגהה מדויקת בדפוסו של בראגדין, ואחריו קם עשיר אחד, הוא המדפיס המפורסם מארקו אנטוניו יושטיניאן מונציה, "ואמר: אעשה גם אנכי לביתי ואדפיס אנכי גם אני וכן עשה... ועושה זה להכעיס ולכלות ממון הגאון הנ"ל ח"ו", והגדיל לעשות והוסיף את הגהותיו של מהר"ם מפדובה בסוף החיבור בלי רשות המחבר. סיומו של סכסוך זה עגום, שכן על רקע סכסוך זה פנה כנראה אחד המדפיסים לאפיפיור באמצעות מומרים, ואלה הלשינו על התלמוד והסיתו לשרפתו. מכל מקום הרמ"א מסיק לאסור את מהדורת יושטיניאן (ועל כן היא היום נדירה ביותר וערכה רב בתחום היודאיקה). הפולמוס היה בשנת ש"י-שי"א, ונמצא שאם נפטר הרמ"א בן ל"ג בשנת של"ג, היה אז יניק כבן עשר שנים בלבד.

מצבתו המקורית של הרמ"א, עליה העיד בנו של החיד"א, אינה קיימת היום. תחתיה נמצאת עד ימינו מצבה דומה לה, שהוקמה בתמוז תקנ"ד. בה מופיעה שנת פטירתו: של"ב, ואין זכר לכך שהיה אז בן ל"ג שנים. מכל מקום, אין עוררין על כך של"ג בעומר הוא יום פטירתו של הרמ"א, שהעיד על יום זה ש'מרבים בו קצת שמחה', וכאמור.

 

 


[1] כאמור, מאז שנות ה'ש לערך נודעה מירון בזכות ציון רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, וייחוס זה מקורותיו בגמרא. רבים עלו למירון גם בשנים שלפני כן, אך עדויותיהם עוסקות ב'מערה', שאפשר שהיא המערה המזוהה היום כציונו של רשב"י, אך באותם ימים יוחסה להלל ושמאי, ואפשר שהיא מערה אחרת, המזוהה עמהם גם היום. ראה על כך בין היתר במאמרו של מאיר בניהו, הנהגות מקובלי צפת במירון, ספונות ו עמ' יא והלאה. לדבריו, העדות הראשונה על השתטחות על ציון רשב"י במירון היא משנת רל"ג, בדבריו של אלמוני איש קנדיאה שביקר בארץ־ישראל וסיפר: "יבאו העברים שלש רגלים לראות קבורות הצדיקים החשובים הנזכרים, ובייחוד קבורת ר׳ שמעון בן יוחאי, ויתחננו עם תפלות סליחות ותחנונים לאל יתברך שיתן להם מים, שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים ומיד יבא מטר". אולם, באותם ימים טרם נקשר מקום קבורתו להילולא בל"ג בעומר, ומסורת זו התפתחה לפני כארבע מאות שנים, כאשר לפני כן היתה ההילולא על ציונו ביום פסח שני, י"ד או ט"ו אייר, כפי שמעיד ר' משה באסולה ממה ששמע על מערת המים בהיותו במירון בחודש חשוון רפ"ב.