עיונים בפרשת בהעלותך

החטא בקברות התאוה

הרצון לאכול בשר

והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים, ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו (במדבר יא ד).

וצ"ב מה היתה תלונת עם ישראל מי יאכילנו בשר, הרי איתא ביומא (עה א) שטעמו במן את כל הטעמים, וא"כ מה חסר להם בשר והרי יכלו לטעום במן טעם בשר.

התלונה על עריות

ובזמן שהתלוננו על המן נאמר, וישמע משה את העם בכה למשפחתיו וכתב רש"י ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם, וכדאיתא ביומא (עה א).

ותמה הרא"ם, ולא ידעתי למה נתעוררו עכשיו, אחר נסיעתן מהר סיני לבכות על שהפרישן משה מן העריות, והלא כבר עברו כמה חדשים משהפרישן עד שנסעו מהר סיני, שהרי מיום הכפורים שירד משה מן ההר שוב לא עלה, והתורה כבר היתה מסורה בידו. ותירץ שמא יש לומר, שאף על פי שהיתה כל התורה כלה מסורה בידו, מכל מקום לא נאמרו לישראל, אלא כל אחת בזמנה, עכ"ל. ובמהרש"א (יומא עה א) תמה, ומכל מקום קצת קשה למה נתעוררו על איסור עריות בזמן תרעומתן על המן ובאמרם מי יאכילנו בשר. (וע"ש בתירוצו על פי מה דאיתא בגמרא שם על הפסוק "גד", שמגיד אם בן תשעה לראשון ואם בן שבעה לאחרון, דהשתא בכה"ג ביבום אשת אחיו, אם נמצא עומר הקטן בבית בעלה הראשון שמת, הרי השני בא עליה באיסור ערוה, ולכך ע"י המן נתרעמו על העריות).

התלונה על המן

עוד איתא ביומא (עה ב) על הפסוק ועתה נפשנו יבשה אין כל, אמרו, עתיד מן זה שתיפח במעיהם, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא, וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל, אמר להם אל תקרי אבירים אלא איברים דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה איברים.

וצ"ב מה טעם שהיה להם כל כך גרוע שהמן נבלע באיברים, וטענתם כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא, לא מובנת, דאם כוונתם לחשוש לבריאות, הרי ראו בעיניהם שכך הדבר שהמן נבלע באיברים ולא קרה לאף אחד איזו מחלה כתוצאה מזה, ועל מה יש להתלונן.

התלונה על הקישואים

וכן מה שנאמר בפרשה, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים, ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. צ"ב הרי הטעם שלא היה במן טעם קשואים והשאר, הביא רש"י אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. משל למלך וכו', כדאיתא בספרי, את הקשואים, רבי שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו, משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפידגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו הנראה שלא יאכל מאכל רע ולא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו לומר לא מפני שאוהבני אלא מפני שאי אפשר לו שאוכל, וחכמים אומרים מן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים אלא שלא היו רואים בעיניהם אלא מן שנאמר נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו, אמרו אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב. וא"כ צ"ב לפי ר' שמעון מדוע התלוננו על הקשואים שלא היה להם והרי מה שלא היה להם זה היה לטובתם.

חרון אף

והנה על מה שנאמר ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו, כתב הכלי יקר, לא מצינו מפורש במקרא מהו אנינות זה, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, אך מאחר שמצינו שתי תלונות מפורשים במקרא, האחת זכרנו את הדגה וכו', השניה בוכה למשפחותיו על עסקי עריות וכו', אם כן ודאי כל הפרשה מדברת מענין אחד והכל היתה תלונה אחת, וא"כ צ"ב מהו הטעם שהיה חרון אף, ומ"ט החטא של תאוה הוא כל כך חמור שנאמר עליו חרון אף.

וביותר צ"ב, דהנה כתב הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק א פרק לו), דע שאתה כשתסתכל בכל התורה ובכל ספרי הנביאים, לא תמצא לשון חרון אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, אלא בעבודה זרה לבד, ומבואר כאן שחרון אף נאמר רק על החטא החמור של עבודה זרה, וצ"ב למה נאמר כאן חרון אף, והרי כאן נאמר שהתאוננו על אכילת בשר, ולא נזכר שעבדו עבודה זרה.

ויש ליישב לפי מה דאיתא בספרי (בהעלותך פה) רבי אומר כמתאוננים רע אין רע אלא עבודה זרה שנאמר כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידכם, ומבואר שגם כאן היה עבודה זרה.

מה הטעם שחטאם היה חשוב כעבודה זרה

אך היא גופא צ"ב, הרי בפסוק לא נזכר שעבדו עבודה זרה אלא שהתאוו תאוה, ומ"ט מבואר שיש כאן עבודה זרה, ואם נאמר שגם עבדו עבודה זרה ולכן היה חרון אף, צ"ע א"כ מ"ט לא נזכר בפסוק שעבדו עבודה זרה. וע"כ צריך לומר שחטאם היה חשוב כעבודה זרה, והיינו שהחטא בפועל הוא רק בתאוות, והתאוה הזאת היתה חשובה כעבודה זרה, וצ"ב מ"ט כל כך היה חמור חטאם עד שנחשב להם כמו שעבדו עבודה זרה.

שנתתי שכינתי ביניכם

ונראה לבאר, דהנה איתא בספרי (בהעלותך צד) יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, אמר להם המקום לישראל מי גרם לכם שתיכנסו לדברים הללו, שנתתי שכינתי ביניכם שאילו סלקתי שכינתי מביניכם לא נכנסתם לתוך דברים הללו, לכך נאמר יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם. וצ"ב הרי השראת השכינה היא סיבה שלא יחטאו, ומ"ט לומר שהגורם לחטא שנתתי שכינתי ביניכם, שאילו סלקתי שכינתי מביניכם לא נכנסתם לתוך דברים הללו. ובפשוטו קאי על נתינת המן הוא שהם תחת שכינתי, אך מהלשון שנתתי שכינתי משמע שיש כאן ענין של השראת השכינה, וצריך ביאור.

עלילה

והנה על עצם חטאם הביא רש"י את הספרי, כמתאוננים, אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום, שכן הוא אומר ביורם בן אחאב (מלכים ב' ה ז) כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי, וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד) כי תואנה הוא מבקש מפלשתים.

ומבואר שמה שהתלוננו על אכילת בשר, לא היתה אלא עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום. והביאור, שהרי הקשינו מה היתה טענתם שאין להם בשר, והרי יכלו להרגיש טעם בשר במן. אלא דהשינוי במזון של המן הוא אינו רק במה שירד מן השמים ואילו מצד עצמו היה מזון רגיל, אלא כל החפצא שלו היה מציאות אחרת שהיה אוכל של נס. ודבר זה הרגישו בכל רגע ורגע, דהיינו לא רק בזמן ירידת המן, אלא כל היום החל מלקיטתו ואח"כ בהכנתו ג"כ היה נס במה שהיה הבדל בין כל אחד ואחד, וכמו שיבואר.

חינם בלא ברכה

והנה איתא בזוהר (פרשת בהר דף קז עמוד ב), על הפסוק זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, שהכוונה בלא ברכה. ומבואר שתוכן אכילת המן שחייבה להיות לקיחה ממנו ית', כעין מה שיש תקנת ברכה על כל אכילה.

הניסים בירידת המן

ואיתא ביומא (עה א) שהיו במן הרבה ניסים, היו טועמים בו כל טעם שהיו רוצים, היה פושט את הספיקות, כגון שמגיד להם לישראל אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, או כשהיה ספק על בעלות על עבד למי הוא שייך, אם ירד המן בשביל העבד ליד בית פלוני סימן שהעבד שייך לו וכדומה.

מן לצדיקים ולרשעים

ועוד איתא שם, כתיב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב ויצא העם ולקטו, וכתיב שטו העם ולקטו, הא כיצד, צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו. כתיב לחם, וכתיב עגות, וכתיב וטחנו, הא כיצד, צדיקים לחם, בינונים עוגות, רשעים טחנו בריחים. וצ"ב מהו הטעם שהיה הבדל בין האנשים בלקיטת המן שלצדיקים לא היה עבודה בלקיטתו ולרשעים היתה עבודה בלקיטתו, וכן בהכנתו לאכילה היה הבדל בין כל אחד ואחד.

מן אוכל של אמונה

והביאור הוא שהמן כיון שענינו ומציאותו היה בנס הרי זה ניתן בהשגחה פרטית, לכן היה הבדל בין הצדיקים לרשעים, שמי שהיה צדיק ובטחונו בה' היה גדול זכה שהאוכל יהיה יותר קרוב ובפחות הכנה, ומי שהיה בבטחון בדרגה פחותה יותר, היה לו האוכל רחוק יותר והיה זקוק ליותר הכנה. ואפשר לומר עוד דכיון שהמן לא היה אוכל מציאותי אלא אוכל ניסי, היה צריך להאמין שזה אוכל, וכפי דרגת האמונה כך חל בו מציאות האוכל.

התאוה לאכילת בשר

ויתכן לומר שטענתם על אכילת בשר היתה שאינם רוצים אוכל של אמונה, היה קשה להם לחיות כל רגע ורגע באמונה, וכמו שהבאנו שמירידת המן ולקיטתו והכנתו ואכילתו היה הכל בנס וחיו והרגישו אמונה כל הזמן, וזו היתה טענתם קשה לנו לחיות כך שכל הזמן חיים אמונה, ולכן רצו בשר היינו דבר שלא צריך להרגיש כל הזמן אמונה, דהיינו שלא רצו שדרגת החיים תהיה תלויה כפי דרגת האמונה, אלא החיים יהיו בצורה מלאה למרות שהאמונה איננה מלאה.

שכינתי שביניכם

ומתבאר היטב הספרי שהבאנו יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, אמר להם המקום לישראל מי גרם לכם שתיכנסו לדברים הללו, שנתתי שכינתי ביניכם שאילו סלקתי שכינתי מביניכם לא נכנסתם לתוך דברים הללו, לכך נאמר יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם. ויש לפרש שנתתי שכינתי ביניכם, היינו שע"י המן שירד מן השמים היתה השראת השכינה שהרגישו כל רגע ורגע אמונה, וזה היה הגורם לחטא, היינו שחפשו לצאת מהעול הזה להרגיש כל הזמן אמונה.

עלילה

וא"ש שמה שהתלוננו על אכילת בשר לא היתה אלא עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום, היינו שאם בשביל שחסר להם טעם בשר, היו יכולים להרגיש במן טעם בשר, אלא שכל זה היתה עלילה רק שרצו לפרוש מאחרי המקום היינו להשתחרר מהעול הזה שהרגישו כל הזמן אמונה.

עסקי עריות

ויתכן שהטעם שהתלוננו על עסקי עריות, היה קשור גם כן לאותו חטא, שכיון שע"י אכילת המן הרגישו כל הזמן אמונה, לא היה שייך כלל של מציאות של חטא על עריות, שהרי לא יעלה על הדעת שאדם שנמצא בקודש הקדשים יעשה איזה חטא, הרי נמצאים כל כך קרובים להקב"ה ואיך אדם יחטא, וזו היתה טענתם על עסקי עריות שאין להם אפשרות אפילו לחשוב על חטא כשאוכלים כל הזמן מן. (ומה שהזכירו עריות ולא שאר חטאים, שזה מהדברים שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן כמו שאמרו במכות כג ב).

ויתכן עוד דעד עתה קיבלו עליהם איסור עריות, כיון דחשבו שבזה נגמר הפרישות מהחומר, אבל עתה רואים שרוצים לבטלם כלל מחומר, וטענתם שאינם מסוגלים לכך, ואף את העריות רוצים להתיר, כי רואים שאינם מסוגלים לחיות בענייני הגוף כפי דרישת התורה, כי הרי התורה דורשת פרישות מלאה ואינם מסוגלים לצורת חיים הזאת.

להרגיש אמונה

וגם התלונה כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא, היתה מטעם זה שלא רק שצריך להרגיש אמונה בירידת המן בלקיטתו ובהכנתו ובאכילתו, אלא אפילו גם אחרי האכילה ג"כ צריך להרגיש אמונה. וכן התלונה על הקישואים, בודאי ידעו שזה לטובתם, אבל היא גופא לא רצו כל הזמן להרגיש אמונה, ורצו שיהיה להם גם קישואים כדי שיוכלו לאכול בלי להרגיש אמונה.

חטאם חשוב כעבודה זרה

ולפי"ז יתכן לבאר למה בחטא זה היה חרון אף, והבאנו מהספרי שהיה עבודה זרה, דחטאם היה שלא רצו השראת השכינה, ולא רצו להרגיש אמונה כל הזמן, ונראה שחטא זה היה חשוב להם כמו עבודה זרה, שהרי רצו בתאותם להתרחק מאמונה.

הזקנים

והנה הביא רש"י את המדרש תנחומא, אספה לי, הרי תשובה לתלונתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי, והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו, וראויים היו לכך מסיני, דכתיב ויחזו את האלוקים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך, וזהו ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן.

וצ"ב למה הקב"ה פרע להם דוקא כאן בזמן שהתאו תאוה. ויתכן לפי מה שנתבאר שחטאם היה לא בעצם הדבר שהתאוו תאוה, שאין זה חטא כל כך חמור שיהיה ע"ז חרון אף, אלא שחטאם היה שרצו להתרחק מהמצב הזה שחיים באמונה כל הזמן, וזה היה מכח זה שראו את הדרגה הגבוהה שבה היו לחיות באמונה כל הזמן, שזה מחייב הרבה וחשבו שאינם יכולים לעמוד בזה. ולכן הזמן המתאים להיפרע מהזקנים היה אז, דהסתירה בין אכילה ושתיה לקירבת אלוקים היא, בעיקר כאשר מכח האכילה ושתיה אין לאדם רצון להתקרב להקב"ה, כיון שא"א להחזיק בלבו שתי ההרגשות הגשמית והרוחנית, ולכן בחטא זה הוכח שעם ישראל עדיין לא זכו לפרוש מתאוות מחמת עבודת ה', וא"כ מה שאכלו הזקנים תוך כדי קירבת ה' היה מעשה שאיננו ראוי, שהיה חסרון בתחושה של לפני המלך, כמו שאמרו נושך פיתו ומדבר בפני המלך, והיה נראה כאילו אינם חפצים בקירבה זאת, ואף במן היה קשה גודל ההרגשה והחיוב מחמת לפני המלך.