בעבור אבותינו שבטחו בך

בעבור  אבותינו  שבטחו  בך

הרב ישראל אליאך שליט"א

א

הטעם שלא קבלו את התורה מיד כשיצאו ממצרים

בתנחומא (פרשת יתרו סימן י), ולמה לא נתנה התורה כשיצאו ממצרים, לא כך אמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, אמר רבי יהודה בר שלום משל לבן מלכים שעמד מחוליו, אמר אביו נמתין לו שלשה חדשים עד שתשוב נפשו מן החולי, ואחרי כן אוליכנו לבית הרב ללמוד תורה, אף כך כשיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין מן השעבוד, אמר הקב"ה אמתין להן עד שיתרפאו ואחרי כן אתן להם את התורה. ומתבאר שהתנחומא מבאר שהטעם שלא קבלו את התורה מיד ביציאת מצרים, משום שהם היו בעלי מומים מן השעבוד, ורק אחרי שהתרפאו מהמומים קבלו את התורה.

וצריך ביאור במה הם היו בעלי מומים, ומה היתה רפואתם בחמישים יום שהיו מיציאת מצרים עד מתן תורה.

הרפואה באכילת מן באר ושלו

על רפואתם באותו זמן איתא בילקוט שמעוני (פרשת יתרו רמז רעא) וז"ל, כי חולת אהבה אני, אמר ר' לוי משל לבן מלך שעמד מחליו, אמר פדגוגו ילך לו לאסכולי (לבית הספר), אמר המלך עדיין לא באה זיו של בני והוא הולך לו לאסכולי (עדיין לא חזר לו מראה פניו שנשתנה מחמת החולי, ואיך ילך לבית הספר), אלא יתעדן בני שנים ושלשה חדשים במאכל ובמשתה ואחר כך הוא הולך לאסכולי, כך, כיון שיצאו ישראל ממצרים היו ראויין לקבל את התורה, והיו בהן בעלי מומין משעבוד טיט ולבנים, אמר הקב"ה, עדיין לא באו זיון של בני והן מקבלין את התורה, אלא יתעדנו בני שנים ושלשה חדשים בבאר ומן ובשלו ואח"כ מקבלין את התורה, אימתי בחדש השלישי.

ומתבאר שהרפואה של עם ישראל באותם חמישים יום שאכלו מהבאר ומן ושלו, וצריך לבאר מה היתה מחלתם ומה היא רפואתן במן באר ושלו.

מתן תורה בזכות הבטחון

והנה בברכת אהבה רבה, אבינו מלכנו בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כן תחננו ותלמדנו וכו' והאר עינינו בתורתך וכו' כי בשם קדשך הגדול והנורא בטחנו. מבואר שעם ישראל זכו לקבלת התורה בזכות מידת הבטחון שהיתה להם, ואנחנו מתפללים שבזכות זה גם אותנו תחננו ותלמדנו, וכן מסיימים שמלבד זכות הבטחון של האבות, גם כיון שאנחנו בוטחים בהקב"ה נזכה לתורה. וצ"ב היכן נזכר ענין זה שעם ישראל זכו לתורה בזכות הבטחון.

וביאר האבודרהם וז"ל, בעבור אבותינו שבטחו בך על שם מה שנאמר (ירמיהו ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ותלמדם חוקי חיים, כלומר נתת להם התורה שהיו בה חקים ומצות ונאמר בה (משלי ד כב) כי חיים הם למוצאיהם.

ומתבאר שעם ישראל זכו לנתינת התורה בעבור הבטחון, והבטחון היה כשהלכו במדבר בארץ לא זרועה.

ומקור הדברים של האבודרהם נראה שהוא מהמכילתא (פרשת בא) על הפסוק (שמות יב לט) 'וגם צדה לא עשו להם', להודיע שבחן של ישראל עד שלא אמרו למשה היאך נצא למדבר ואין לנו צדה לדרך, אלא האמינו והלכו אחר משה, ועליהם מפורש בקבלה, הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך (פירושו, האהבה שהיה לי עליך בזמן שהיית ככלה בזמן החופה וזהו במעמד הר סיני לקבל התורה) לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב ב), מה שכר נטלו על כך קדש ישראל לה' וגו'.

עיקר נתינת התורה בשביל הבטחון

וביאור הענין נראה, לפי מ"ש הגר"א (משלי כב יט), עיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה', כמו שנאמר (תהילים עח ז) וישימו באלוקים כסלם וכו', והוא לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם והוא כלל כל המצוות עכ"ל. ועוד כתב הגר"א במשלי (ל ה), כל אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו, המצוות המה תרי"ג והם נכללים באחת כמ"ש בא חבקוק והעמידן על אחת והוא הבטחון, כמ"ש וצדיק באמונתו יחיה עכ"ל.

וא"כ כיון שעיקר נתינת התורה בשביל מידת הבטחון, מובן היטב שאחרי שעם ישראל היה להם בסיס של בטחון קבלו את התורה, וזהו בעבור אבותינו שבטחו בך קבלו את התורה, שבזכות הבטחון קבלו את התורה.

מעלת הבטחון

והנה עיקר דברי הגר"א שהבאנו שעיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה', צ"ב מהו העניין הגדול של הבטחון שרק בשבילו נתנה תורה והרי בעבודת ה' ישנם עוד מעלות טובא ולמה נתייחדה מידה זאת שרק בעבורה ניתנה תורה וכל המצוות נכללים בה. ועוד צ"ב דהמקור של הגר"א הוא מהגמרא (מכות כד א) בא חבקוק והעמידן על אחת והוא הבטחון, כמ"ש וצדיק באמונתו יחיה עכ"ל. וצ"ב הרי הגמ' אומרת שהעיקר שעליו העמיד חבקוק הוא האמונה, והגר"א כתב על בטחון.

ונראה דהביאור הוא כמ"ש הגר"א במשלי (כח כ) על הפסוק איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, איש אמונות המאמין והוא השלם במידת הבטחון לו רב ברכות, אבל אץ להעשיר שרודף אחר הממון תמיד לא ינקה, עכ"ל. וכן כתב במשלי (יג כה) על הפסוק צדיק אוכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר, כי הצדיק באמונתו יחיה ובוטח בה' ולכן לא ירעיב את נפשו, ובטן רשעים תחסר שהם מתייראים שמא לא יהיה להם מחר לאכול, כי כל מה שיש להם הוא מעט אצלם ואין חצי תאותם בידם, ואין להם בטחון בה' ומקמצים אכילתם ולכן בטנם תחסר ואינם אוכלים לשובע, עכ"ל.

ומבואר בדברי הגר"א שהמאמין השלם הוא מי שיש לו מידת הבטחון, והיינו שיש דרגה של אמונה, ויש דרגה יותר גבוהה של אמונה וזהו מידת הבטחון. ונראה שהדיוק הוא ממ"ש בפסוק וצדיק באמונתו יחיה, היינו לא רק שאדם מאמין אלא שישנה כאן דרגה של לחיות באמונה, ולחיות באמונה פירושו מידת הבטחון, ולכן המאמין השלם הוא מי שיש לו מידת הבטחון. וא"כ יש דרגה אחת של אמונה והיא עצם האמונה שמאמין שכל מה שנעשה בעולם הכל מהקב"ה, ודרגה יותר גבוהה של אמונה שגם חי באמונה, שיש לו אמונה בפועל, והיינו שבוטח בהקב"ה, וזהו צדיק באמונתו יחיה. (ועי' לשון הגר"א בפי' על חבקוק (ב ד) על הפסוק וצדיק באמונתו יחיה, והאמונה הוא הבטחון).

ולפי"ז מובן מ"ש הגר"א שעיקר נתינת התורה היא בשביל הבטחון, כיון שהבטחון זוהי השלימות של האמונה, דמהות הבטחון הוא מה שאדם חי באמונה, דכיון דתכלית האדם היא לחיות באמונה שזוהי הדביקות הגדולה בהקב"ה, א"כ מי שחי ומרגיש כל הזמן שהקב"ה דואג לו ועליו הוא סומך, הרי הגיע לאמונה שלימה וזוהי מדרגת הבטחון. וזהו מ"ש הגר"א שעיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה', והוא לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם והוא כלל כל המצוות. ונראה להוכיח עוד שזה הפשט בהגר"א, דהרי אין מצוה בתורה על בטחון אלא על אמונה, ולא מסתבר דתכלית נתינת התורה תהיה על מעלה שלא נצטוינו בה ואינה כמעט מוזכרת בתורה כחיוב, וע"כ שזהו השלימות של האמונה.

היחוד השלם

והדברים מפורשים באורחות חיים לרא"ש (ליום א אות כו) וז"ל, לבטוח בה' בכל לבבך ולהאמין בהשגחתו הפרטית, ובזה תקיים בלבבך היחוד השלם בהאמין בו כי עיניו משוטטות בכל הארץ ועיניו על כל דרכי איש ובוחן לב וחוקר כליות, כי מי שאינו מאמין אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אף באנכי ה' אלקיך אינו מאמין ואין זה יחוד שלם, כי זה הוא סגולת ישראל על כל העמים וזה יסוד כל התורה כולה, עכ"ל. ועי' בהשם אורחותיו שכ' שהמקור של הרא"ש הוא מהספרי פרשת ואתחנן על הפסוק שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ה' אלוקינו, למה נאמר והלא כבר נאמר ה' אחד, מה תלמוד לומר אלוקינו, עלינו החל שמו ביותר. ומתבאר היטב הטעם שהבטחון הוא היחוד השלם.

מספר החינוך

ובזה יש לבאר מ"ש החינוך במצות אחדות השם (מצוה תיז) וז"ל, שנצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות אדון הכל אחד בלי שום שיתוף, שנאמר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכו', והמאמין בה' ובוטח בו ישוגב, עכ"ל, הנה החינוך כשמבאר מצות האמונה הוסיף ובוטח בה' ישוגב (וכוונתו לרמוז לפסוק במשלי (כט כה) חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישגב), ולדברינו מתבאר היטב שהבטחון הוא שלימות האמונה.

מרבינו יונה

וכן מבואר ברבינו יונה על משלי (ג ז) וז"ל, והבטחון בכלל האמונה, כענין שכתוב (בראשית טו ו) והאמין בה', וכתוב (תהלים לז ג) בטח בה' ועשה טוב, ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה מח ב) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמנה. וכן בריש ברכות כ' ר' יונה והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה.

מצות הבטחון

וכיון שהבטחון הוא משלימות האמונה, יתכן שמצות הבטחון נכללת במצות אנכי שהיא מצות אמונה, ומתבאר היטב ד' החינוך שכלל במצות אנכי את הבטחון (ועיין משנת רבי אהרן מאמרים ח"א עמ' כב).

המן שירד לישראל במדבר

ולפי"ז מתבאר היטב מ"ש במדרש שלא קבלו את התורה מיד כשיצאו ממצרים, כדי שיתרפאו מחוליים, והבאנו שהריפוי היה ע"י באר מן ושלו. ונראה לבאר מה היתה מעלת המן שבזה היתה רפואה לישראל.

הניסים בירידת המן

איתא ביומא (עה א) שהיו במן הרבה ניסים, היו טועמים בו כל טעם שהיו רוצים, היה פושט את הספיקות, כגון שמגיד להם לישראל אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, או כשהיה ספק על בעלות על עבד למי הוא שייך, אם ירד המן בשביל העבד ליד בית פלוני סימן שהעבד שייך לו, וכדומה.

מן לצדיקים ולרשעים

ועוד איתא שם, כתיב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב ויצא העם ולקטו, וכתיב שטו העם ולקטו, הא כיצד, צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו. כתיב לחם, וכתיב עגות, וכתיב וטחנו, הא כיצד, צדיקים לחם, בינונים עוגות, רשעים טחנו בריחים. וצ"ב מהו הטעם שהיה הבדל בין האנשים בלקיטת המן שלצדיקים לא היה עבודה בלקיטתו ולרשעים היתה עבודה בלקיטתו, וכן בהכנתו לאכילה היה הבדל בין כל אחד ואחד.

והביאור שהמן שירד מן השמים לא היה אוכל רגיל רק שהיה בו נס שהוא הגיע מן השמים, אלא כל החפצא שלו היה מציאות אחרת שהיה אוכל של נס. ודבר זה הרגישו בכל רגע ורגע, דהיינו לא רק בזמן ירידת המן, אלא כל היום החל מלקיטתו ואח"כ בהכנתו ג"כ היה הבדל בין כל אחד ואחד.

ונראה שכיון שהמן היה אוכל של בעלי הבטחון, לכן היה הבדל בין הצדיקים לרשעים, שמי שהיה צדיק ובטחונו בה' היה גדול לכן זכה שהאוכל יהיה יותר קרוב ובפחות הכנה, ומי שהיה בבטחון בדרגה פחות היה לו האוכל רחוק יותר והיה זקוק ליותר הכנה. ועוד כיון שהמן לא היה אוכל מציאותי אלא אוכל ניסי, היה צריך להאמין שזה אוכל, וכפי דרגת האמונה כך חל בו מציאות האוכל.

התורה נתנה לאוכלי המן

ואיתא בתנחומא (בשלח סימן כ), ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, רבן שמעון בן גמליאל אומר, בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה ששנה להם מעשה בראשית, עשה להן הקב"ה העליונים תחתונים והתחתונים עליונים, לשעבר היה לחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים, ועכשיו ירד הלחם מן השמים והטל עולה מן הארץ, הנני ממטיר לכם לחם, ותעל שכבת הטל ויצא העם ולקטו, שלא היו יוצאין לחצרות ומלקטין אלא למדברות, דבר יום ביומו, מי שברא יום ברא פרנסתו, מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר, כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מחוסר אמנה וכו', מכאן היה ר"ש בן יהושע אומר לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה, הא כיצד היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן היה אוכל ושותה ומהיכן ללבוש ולכסות, הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה.

וכן איתא במכילתא על הפסוק (שמות טז לג) 'ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אתו לפני ה' למשמרת לדרתיכם', רבי אליעזר אומר לימות ירמיה הנביא, שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקין בתורה, אמרו לו במה נתפרנס, באותה שעה הוציא להם צלוחית של מן, ואמר להם הדור אתם ראו דבר ה' וגו' (ירמיהו ב לא), אבותיכם שהיו עוסקין בתורה ראו במה נתפרנסו, אף אתם אם תעסקו בתורה הקדוש ברוך הוא יפרנסכם מזה.

ומתבאר שמן שהוא אוכל ניסי מן השמים הוא האוכל של מי שבוטח בהקב"ה. ולכן התורה נתנה לאוכלי המן.

המן ירד כל יום

וזהו מה שרמזו לנו חז"ל ביומא (עו א), שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה, אמר להם אמשול לכם משל, למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים. והביאור שאם המן היה יורד פעם אחת בשנה א"כ מאותו היום ואילך לא היה צורך לבטחון בה', שהרי יש לו אוכל לשנה שלימה, אלא כיון שהמן היה יורד כל יום נמצא שהוא צריך לבטחון כל יום ויום. (ואיתא בקדושין (לח א) תניא, ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, וכי ארבעים שנה אכלו, והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו, אלא לומר לך, עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן. וצ"ב מהו הטעם שהעוגות שהוציאו ממצרים היה בהם טעם מן. ונ"ל דכיון שעם ישראל ביציאת מצרים החזיקו במעלת הבטחון, זכו שהאוכל שהוציאו הוא אוכל של בעלי הבטחון, ואף שלא היה מן היה בו טעם מן).

הרפואה על ידי מן

ולפי"ז מתבאר מה היתה הרפואה של עם ישראל במן, דכשיצאו ממצרים היו צריכים להשלים את עצמם ולעלות למעלות של האמונה, וכמו שביארנו שהמעלות הגבוהות והשלימות של האמונה זה הבטחון, וכדי לקבל את התורה היו צריכים לקבל מידת הבטחון, וזה נעשה ע"י באר מן ושליו. [וכן מצינו לאידך גיסא, דמה שזכו למן היה בגלל שקבלו כבר חלק מהמצוות, וכדאיתא במדרש רבה (שמות רבה פרשה כה) הנני ממטיר לכם לחם הדא הוא דכתיב (משלי ט) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, אמר הקב"ה, מי גרם לכם לאכול מן המן ולשתות מהבאר, מפני שקבלתם את החוקים ואת המשפטים, כמה שנאמר (שמות טו כה) שם שם לו חק ומשפט וגו', הוי בזכות לחמי נטלתם לחמו של מן ובזכות יין שמסכתי שתיתם מי הבאר שנאמר ושתו ביין מסכתי].

רבינו בחיי

וכן מבואר בפירוש רבינו בחיי (תחילת פרשת בשלח) וז"ל, רוב הנסים אשר נעשה להם במדבר היה כדי לבחון את לבם ולהביאם לידי נסיון, כענין קריעת ים סוף שלא נקרע הים להם ביחד לעשות להם בתוכו שביל ארוך מתחילתו ועד סופו אלא מעט מעט, כי הים היה נס מפניהם ומדי עברם היו רואים הים לעיניהם (להלן כ' רבינו בחיי שהים לא נקרע בפעם אחת אלא הים היה הולך ונבקע לפניהם כמו שהיו נכנסים בתוכו, וכל זה היה שיגדלו נפשם השכלית במדרגת הבטחון שהוא שורש האמונה), וכן אמר דוד ע"ה הים ראה וינוס, וכענין ירידת המן שלא היה יורד להם ביחד לחודש אחד או שני חדשים, אלא דבר יום ביומו, ולמה הוצרך לעשות כן, כדי להרגיל את טבעם במדרגת הבטחון, ושיהיו עיניהם תלויים בכך יום ויום לאביהם שבשמים.

ועוד כתב שם, ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור, כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונהכדי שיהיו ראוים לקבל התורה, ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת.

וא"כ המן היה הרגל טבעי לבטחון, ומתפרש היטב ענין הרפואה שהיה במן.

ב

מעמד הר סיני היה במידת הבטחון

ונראה להוסיף דמה שביארנו עפ"י האבודרהם שזכו לקבלת התורה בזכות הבטחון שיצאו ממצרים וגם צדה לא עשו להם שבטחו בהקב"ה, נראה שמלבד זה עצם קבלת התורה במעמד הר סיני היה בזכות הבטחון, וכמו שנבאר.

נעשה ונשמע

הנה איתא בשבת (פח א) אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב (תהלים קג כ) ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו, ברישא עושי, והדר לשמוע. ופירש רש"י שם, עושי דברו לשמוע מוכנין לעשות קודם שישמעו, ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר, לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו.

ואיתא שם, ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו קבליתו, ואי לא לא קבליתו, אמר ליה, אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן (משלי יא ג) תמת ישרים תנחם, הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו (שם) וסלף בוגדים ישדם.

וביאור הגמ', מין אחד ראה את רבא מעיין בהלכה, כאשר אצבעות ידיו של רבא נתונות תחת רגליו, והיה ממעכן ברגליו, ולא הרגיש בדבר מתוך טירדתו בסוגיא, ומאצבעותיו היה מבעבע דם, אמר לו המין לרבא עם פזיז ונמהר, שהקדמתם פיכם לאזניכם, היינו קודם ששמעתם את התורה היאך היא קשה, ואם תוכלו לעמוד בה, קיבלתם עליכם לקיימה, עדיין אתם עומדים בפזיזותכם, תחילה היה לכם לשמוע את המצוות כדי לדעת אם היה ביכלתכם לקבלם, ואם לא שמעתם את המצוות תחילה לא היה לכם לקבלם, אמר לו רבא למין אנחנו אשר התהלכנו עם ה' בתום לב, כדרך העושים מאהבה וקיבלנו עלינו לעשות אפילו בטרם נשמע, כי סמכנו עליו שלא יטעננו משא שלא נוכל לעמוד בו, כתוב עלינו תמת ישרים תנחם, ואותם האנשים הבאים על ה' בעלילות היינו המינים נאמר עליהם וסלף בוגדים ישדם.

ומתבאר, שהמעלה של נעשה ונשמע היא, שעם ישראל קיבלו לקיים את התורה והמצוות עוד לפני שבחנו ושקלו אם הם מסוגלים לעמוד בזה ויש ביכולתם לעשות את המצוות.

התמימות מורה על הבטחון

והטעם שקבלו לקיים את המצוות עוד לפני ששקלו אם הם יכולים לקיים את המצוות, אמרו בגמרא בתשובת רבא לאותו מין, אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תמת ישרים תנחם, היינו שהלכנו בתום וביושר ובטחנו בה', וה' הנחה אותנו למחוז חפצינו לקיים את התורה.

וזהו שרבא בתשובתו הביא את הפסוק 'תמת ישרים תנחם', שמלמדנו על הבטחון, כמו שנאמר במשלי (י ט) 'הולך בתם ילך בטח ומעקש דרכיו יודע', ואיתא במדרש שוחר טוב (תהלים קיט א) אשרי תמימי דרך, זהו שאמר הכתוב הולך בתום ילך בטח (משלי י ט), מי שהוא הולך בתמימות יהא מבושר שהקב"ה מצליח דרכיו, שמי שהולך בתמימות היא מידת הבטחון. וכן נאמר (תהלים כו א), לדוד שפטני ה' כי אני בתמי הלכתי ובה' בטחתי לא אמעד, מבואר שהתמימות מורה על הבטחון.

וביותר שכתב בספר חרדים (מצוות עשה מן התורה התלויות בלב ואפשר לקיימן בכל יום), ומעלת  שלימות הבטחון בו יתברך שנאמר תמים תהיה עם ה' אלוקיך וכו', ומזה נלמד דמצוה לבטוח בו יתברך בכל לב בכל עניני העולם, וכן כתב הרמב"ן בהשמטות למצוות עשה. ומתבאר היטב שהתמימות היא מצות הבטחון.

וכן מידת ה'ישרים' מלמדנו על הבטחון, כמו דאיתא בתהלים (סד יא) 'ישמח צדיק בה' וחסה בו ויתהללו כל ישרי לב', ופירש רש"י, יתפארו על יושר לבם וישתבחו בעצמם כי בטוחים הם שהקב"ה בעזרתם, ולמדנו שהישרים הם הבוטחים בה', וזהו מה שהביא תמם ישרים תנחם שמלמדנו את הבטחון.

א"כ למדנו שמלבד ההכנה לקבלת התורה ע"י אכילת המן שהוא אוכל של בעל הבטחון, גם עצם מעמד הר סיני וקבלת התורה היתה על ידי מידת הבטחון.

האומות לא רצו לקבל את התורה

איתא בספרי על הפסוק ה' מסיני בא שלפני מתן תורה הקב"ה הלך אצל בני עשו, ושאלם אם מקבלים את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם לא תרצח, אמרו כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא, וכך הלך לכל האומות, ושואלים למה הקב"ה ענה להם על מצוה שהם לא יכולים לקבל, וצ"ל שבעצם שאלתם מה כתוב בתורה כבר גילו שהם לא שייכים לתורה, כיון שהתנאי של התורה הוא הבטחון, וכיון שלא היה להם בטחון אינם יכולים לקבל את התורה, לכן הקב"ה ענה להם מצוה כזאת שהם לא יכולים לקבל, להוכיח להם שלא שייכים לתורה. ועי' באורחות חיים לרא"ש (ליום א אות כו) שכתב שענין הבטחון לא שייך לאומות, וז"ל, לבטוח בה' בכל לבבך וכו' כי זה הוא סגולת ישראל על כל העמים וזה יסוד כל התורה כולה, עכ"ל. ומובן מאד שהאומות לא היו יכולים לקבל את התורה, כיון שהתנאי לקבלת התורה הבטחון, וזה לא שייך לאומות. (ועיין עוד בענין זה במאמר על חג הסכות).

הטעם שלא נכנסו מיד לארץ ישראל

ומבואר היטב מה דאיתא במכילתא על הפסוק (שמות יג יז) ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר, אמר הקב"ה אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ, מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן, מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושוין להם אוכלי תרומה.

והביאור, שאותו ענין שלא קבלו את התורה מיד, כיון שהוצרכו להכנה לקבלת התורה והיא להשתלם במידת הבטחון כמו שהתבאר, כן הוצרכו לקנין התורה, ולכן לא נכנסו לארץ ישראל מיד בצאתם ממצרים, אלא הלכו במדבר ואכלו מן, כדי להשתלם במידת הבטחון ואז יהיה להם קנין התורה.

ג

ואביא אתכם אלי

והנה בהקדמה למתן תורה נאמר (שמות יט ד) 'אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי', ונראה שהכוונה למדרגת הבטחון וכמו שנבאר.

ובו תדבק

הנה לעיל ביארנו שהבטחון הוא שלימות האמונה, ויתכן שמצות הבטחון נכללת במצות אנכי שהיא מצות אמונה (והבאנו גם את החרדים והרמב"ן שסוברים שהיא בכלל מצות תמים תהיה), אך במשך חכמה כתב שיש בתורה מצוה מיוחדת על בטחון, וכמו שנבאר.

הנה כתב המשך חכמה על הפסוק (דברים י כ) את ה' אלוקיך תירא וכו' ובו תדבק, כתב וז"ל, לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה, כל אחד לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה, וזהו ענין הבטחון, שהפליג ירמיהו וכו', ודוד בכל תהלותיו אחז בה (תהלים כו א) בה' בטחתי, (שם קטו ט) ישראל בטח בה', וישעיהו אמר (כו, ד) בטחו בה' עדי עד.

והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם. ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה. ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו. כל אלה הענינים נקבצו אצל השי"ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו (על פי ישעיהו לג כב).

ומסיבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם, ולהגן עליהם מהמדוה והחולי, והעדר הענינים הנדרשים, ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול (ישעיה סג ט) בכל צרתם לו צר. והוא בעל היכולת האחד האמיתי הנצחי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם, יותר מהם על עצמם. אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט, ולא יעשה הסיבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך, כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון.

וזה הענין נקרא ובו תדבק, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשם יתברך, ומרגיש את השם יתברך בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו, וכמו שדרשו על (שמות ג, ז) כי ידעתי את מכאוביו, ובאגדת בראשית על (במדבר כג ח) מה אקוב וכו'. אז האדם בטוח ונח, ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכולתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו, ומרגיש בהעדריו כביכול וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, ע"ש שהאריך בזה והביא שם את דברי יהושע לפני מותו. וסיים שם, אבל ובו תדבק שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון, שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי"ת, כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סיבה, רק מהשי"ת, אחרי כי הוא בוטח בה' לבדו. ובעונותינו הרבים, העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מתלמידי חכמים ולהרחיק בנים מתלמוד תורה, כי יחקרו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להידבק בתלמידי חכמים, עכ"ל. [ועי' מורה נבוכים (ח"ג פנ"א) שכ' וז"ל, שזה השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה, הוא הדבוק אשר בינינו ובינו, והרשות נתונה לך אם תרצה לחזק הדבוק הזה תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסקהו תעשה, ולא יתחזק זה הדבוק רק בהשתמשך בו באהבת השם ושתהיה כונתך אליה כמו שבארנו, וחלשתו תהיה בשומך מחשבתך בדבר זולתו. ודע שאתה ולו היית החכם שבבני אדם באמתת החכמה האלהית, כשתפנה מחשבתך למאכל צריך, או לעסק צריך, כבר פסקת הדבוק ההוא אשר בינך ובין הש"י, ואינך עמו אז וכן הוא אינו עמך, כי היחס ההוא אשר בינך ובינו כבר נפסק בפעל בעת ההיא, עכ"ל. וביאר בנפש שמשון (שערי האמונה עמ' קנו), כלומר כאשר האדם חושב על הקב"ה הוא נמצא אתו, וכשאינו חושב עליו אינו נמצא אתו].

ביאור בגדר הבטחון

ולמדנו מהמשך חכמה יסוד גדול בגדר הבטחון, דהנה בדרך משל אדם שיש לו אבא עשיר שמפרנסו ולכן הבן בוטח בו וסומך עליו שלא יחסר לו דבר, צורת הבטחון של הבן באביו אינה במחשבה שכל רגע ורגע חושב על אביו שמפרנסו, אלא קיימת אצלו הידיעה שאביו מפרנסו ולכן אין לו דאגות. אבל גדר הבטחון בהקב"ה אינו רק הידיעה שהקב"ה מפרנס אותי, דאין לאדם הבטחה שהקב"ה יפרנסו, אלא מי שבוטח בהקב"ה נכנס לרשותו של הקב"ה למחסה, וכשנמצאים ברשות ה' ממילא יש את הכל ולא צריך לדאוג משום דבר, וכל זה רק כשנמצא ברשות ה', ואדם נמצא ברשות ה' כאשר חושב על הקב"ה ודבק בו, וזהו הבטחון. ולא נאמר בתורה תבטח בהקב"ה, אלא מצות הבטחון נאמרה במצות ובו תדבק, היינו שהבטחון הוא תוצאה של הדביקות בהקב"ה.

ביאור במדרש רבה

ויתכן דלענין זה של בטחון מתוך ידיעה תמידית ודביקות כוונת המדרש רבה (ויקרא פרשה יז א), על הפסוק (נחום א ז) טוב ה' למעוז ביום צרה וידע חסי בו, איתא שם, טוב ה' למעוז ביום צרה, יכול לכל, ת"ל ויודע חוסי בו. וכן על הפסוק (איכה ג כה) טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו, איתא שם, טוב ה' לקוויו יכול לכל, ת"ל לנפש תדרשנו. ואולי כוונתם ללמדנו ענין הבטחון, וכך דרשו, יכול לכל היינו כל מי שמאמין ויודע שהקב"ה עוזרו, שזה יקרא בטחון, ת"ל ויודע חוסי בו, היינו רק מי שיודע לחסות בהקב"ה, שהבטחון בהקב"ה מי שחוסה בו וכמו שנתבאר שמרגיש כל רגע ורגע שהוא ברשותו של הקב"ה לזה יקרא בטחון. וכן דרשו את הפסוק טוב ה' לקוויו, שמי שהוא בגדר קוויו לא מספיק, היינו מי שרק מאמין בה' אין זה בטחון, אלא רק לנפש תדרשנו היינו רק מי שדורש את ה' זהו הבטחון.

עיקר היראה והאמונה

והנה כ' רבינו יונה בריש ברכות, והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה, וכן איתא בדבריו בפירוש על משלי (כב יט) על הפסוק להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, כוונתי בכל המוסרים אשר ערכתי לך להגיע מהם אל הבטחון, כי כל המידות הטובות צריכות להגיע האדם אל היראה, כאשר אמרו רבותינו ז"ל, כי טהרה וקדושה מביאות ליראת חטא, והבטחון מן המדריגות העליונות אשר ביראת חטא, עכ"ל. וכן מבואר בדבריו בשערי תשובה (שער ג אות לא) וז"ל, על הפסוק (דברים כ א) כי תצא למלחמה וגו' לא תירא מהם, הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, כעניין שנאמר (תהילים פו י) אך קרוב ליראיו ישעו, עכ"ל, ומבואר מהפסוק שהבטחון בה' הוא ליראיו. וכן בברכות (סוף פרק ראשון) כ' רבינו יונה וז"ל, והטעם להיות כורע בברוך ולזקוף בשם, מפני שבשעה שכורע מראה הפחד והיראה שיש מלפניו, וכשזוקף מראה הבטחון שיש לו בו בכל עניניו שיטיב אליו, וזה תלוי בזה שמי שירא מהש"י הוא בוטח בו, כענין שנאמר (משלי יד כו) ביראת ה' מבטח עוז, עכ"ל.

ויסוד זה מבואר בספר מעלות המידות שכתב במעלת יראת שמים וז"ל, גדולה יראת שמים שלא די שהוא בעצמו עומד לבטח כאילו עומד במגדל עוז ואינו ירא משום בריה, אלא שהוא מחסה אפילו לבניו, כעניין שנאמר (משלי יד כו) ביראת ה' מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה וכו', לכך נאמר ביראת ה' מבטח עוז, שכל מי שיש בו יראת שמים אין עליו יראה אחרת וכו', וכל התולה בטחונו בהקב"ה מתוך יראה מגין עליו בעוה"ז ולעוה"ב, כעניין שנאמר יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגינם הוא, עזרם בעוה"ז ומגינם לעוה"ב וכו' עכ"ל.

ובשלמא מה שכ' שהבטחון הוא עיקר האמונה מבואר כמו שהבאנו למעלה שהבטחון הוא השלימות של האמונה, אבל מהי כוונתו שזה עיקר היראה. ולפי מ"ש המשך חכמה הדברים מתבארים היטב, כיון שהבטחון הוא מצות ובו תדבק היינו בענין שירא מהקב"ה וזה עיקר היראה.

ומתבאר היטב מה שנאמר בתהלים (מ ד) יראו רבים וייראו ויבטחו בה', שהבטחון שייך למי שירא את ה', ולכן אותם שייראו הם יבטחו בה'.

מדברי המהר"ל

ועי' מהר"ל נתיב יראת השם פרק א וז"ל, וכן אמר עוד שלמה (משלי יד כו) ביראת ה' מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה, הכתוב הזה מגיד לך כי יראת השם יתברך שהאדם הוא העלול אל העלה יתברך, דבר זה גורם לו שהוא ית' מבטח עוז נותן לו הקיום ולבניו אחריו, רצונו לומר לא לו לבדו בלבד רק אף לבניו אחריו, והכל מצד שהוא עלול אל העלה, ומפני כך העלה נותן קיום אליו וכל אשר משתלשלים ממנו, כי העיקר הוא נותן קיום אל האילן, ובזה מקבלים הענפים קיום מן העלה. ועוד אמר (משלי יד כז) יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות, ור"ל כי יראת ה' שהאדם עלול מתדבק בעלה שהוא המקור שממנו החיים לסור ממוקשי מות, ר"ל כי לא דבר זה בלבד שנותן יראת השם ית' הקיום אליו, רק שהוא מציל אותו הן הפגעים ומן מיתה משונה. כי בעל יראת ה' הוא חוסה תחת כנפי השכינה הוא העלה כמו שהתבאר, ולפיכך יראת השם שומרת אותו מן הפגיעה שהם מוקשי מות, והתבאר לך ענין מעלת יראת שמים שעושה עצמו עלול כאילו אינו כלל נגד העלה יתברך. עכ"ל.

צדיק באמונתו יחיה

ובזה מתבאר היטב מ"ש הגר"א שבא חבקוק והעמידן על אחת והוא צדיק באמונתו יחיה שקאי על הבטחון, והביאור שבטחון אינו רק עצם הדבר שאדם בוטח בהקב"ה, אלא מהות הבטחון לחיות בבטחון, והיינו שבזמן שאדם דבוק בהקב"ה זהו ענין הבטחון, ולכן נאמר יחיה.

טוב לחסות בה'

ולפי"ז יתכן לפרש את הפסוק טוב לחסות בה' מבטוח באדם, וצ"ב למה לא אמר טוב לחסות בה' מלחסות באדם, או טוב לבטוח בה' מלבטוח באדם, ומהו הטעם ששינה בלשון בין בטחון בה' לבטחון באדם. ועל פי מה שנתבאר יש לומר, שהכוונה בחילוק הלשון לרמוז את ההבדל המהותי בין בטחון בה' ובטחון באדם, הבטחון בהקב"ה נקרא לחסות, והיינו לשון מחסה שנמצא ברשותו של הקב"ה ודבק בו, וממילא הוא בטוח בו, ומשא"כ אצל אדם לא שייך לחסות, אדם לא נמצא ברשותו של זה שבוטח בו, אלא שיש לו ידיעה שהוא בטוח באדם. (וכן בכל מקום שמוזכר באותו פסוק בטחון בהקב"ה ובטחון בה', הם מוזכרים בלשונות שונים, כגון בתהלים (לא ז) שנאתי השמרים הבלי שוא ואני אל ה' בטחתי, שפירושו שנאתי השומרים הבלי שוא, הבוטחים בבני אדם שהבטחתם הבל ושוא כמו שהיה באנשי קעילה, ואני אל ה' בטחתי, קורא לבטחון בה' בטחון ולבטחון בבני אדם 'השומרים'. וכן בתהלים (מ ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, את הבטחון בה' קורא בטחון ואת הבטחון באדם קורא בלשון ולא 'פנה').

הסגולה של נפש החיים

והנה כתב בנפש החיים (שער ג' פי"ב) וז"ל, ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר, הלא ה' הוא האלוקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולמות וכל העולמות כולם והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול שום דבר כלל. וזהו עניין מאמרם ז"ל עשה לך שרף וכו' וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו' רצה לומר כשהסתכלו כלפי מעלה להנחש שרף, והתבוננו בכחו הרע, ועם כל זה בטלוהו מליבם ולא השגיחו על כחו הנורא, ושעבדו את לבם רק לאביהם שבשמים לבד, היו מתרפאין, וזה העניין הוא גם כן בכלל כוונת הזוהר, למנדע דה' הוא האלוקים כמה דאת אמרת וידעת היום וגו' כי ה' הוא האלוקים וכו' עכ"ל. ועיין בכתבי בית הלוי שכתב דזהו מידת הבטחון.

ומתבאר היטב בנפש החיים כיסוד שלמדנו מהמשך חכמה, דכיון שגדר הבטחון הוא ובו תדבק, לכן אם אדם דבוק במחשבה שאין עוד מלבדו זהו גדר הבטחון ולכן אז מובטח לו שלא יקרה לו דבר רע.

המעשה של רבא

והנה לעיל הבאנו את טענת המין לרבא שעם ישראל הם עם פזיז, ובגמ' שם איתא שהמעשה היה כשהמין ראה את רבא שבזמן שהיה מעיין בהלכה, היו אצבעות ידיו נתונות תחת רגליו, והיה ממעכן ברגליו, ולא הרגיש בדבר מתוך טירדתו בסוגיא, ומאצבעותיו היה מבעבע דם.

ולפי המבואר מה שרבא היה ממעך את האצבעות ברגליו ולא הרגיש בדבר מתוך טירדתו בסוגיא, זה עצמו כבר היתה תשובה לטענת המין, דרבא הראה לו מהי המצוה ובו תדבק, להיות קשורים ודבוקים בתורה ובהקב"ה עד כדי שלא מרגישים גם כשיורד דם, ומי שעושה כן אין אצלו שאלה איך אפשר לומר נעשה ונשמע שהדבוק כל כך בהקב"ה הרי בוטח בו ואין מה לדאוג אם לא יוכל לקיים את המצוות.

מעמד הר סיני וקבלת התורה

ולפי"ז מתבאר היטב דמה שנאמר ואביא אתכם אלי הפירוש הוא כפשוטו שעם ישראל נמצאים אצל הקב"ה, וזה ע"י קיום ובו תדבק שדבוקים בהקב"ה, שהבאנו מהמשך חכמה שזו היא מצות הבטחון. והתורה אומרת שכיון שהגיעו לבטחון ממילא יכולים לקבל את התורה.

וראה דבר נפלא בר"מ במורה נבוכים שכתב על חג השבועות וספירת העומר (ח"ג פמ"ג), ושבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם באמרו ואביא אתכם אלי, ולא היה המראה הגדול ההוא אלא יום אחד, כן זכרונו בכל שנה יום אחד.

ונפלא שהר"מ מגדיר את מתן תורה בפסוק 'ואביא אתכם אלי', ובפשטות ההדגשה היא על אהבת הקב"ה לישראל והציפיה למתן תורה היא צפיה לאהבה, ולדברינו הנ"ל כלול בזה, שזוהי הסיבה והתכלית של מתן תורה והוא הבטחון כמו שמבואר בהגר"א, וזה מה שכתוב במתן תורה ואביא אתכם אלי היינו ענין הבטחון. (ועי' בתרגום יונתן בן עוזיאל שפירש מה שכתוב (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים שהכוונה לענני כבוד, ועי' בדברינו במאמר על סכות ענין ענני כבוד שהוא מדרגת הבטחון).

מן שירד להם מן השמים

ולעיל הבאנו מה דאיתא ביומא (עו א), שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה, אמר להם אמשול לכם משל, למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים.

והביאור, שאם המן היה יורד פעם אחת בשנה א"כ מאותו היום ואילך לא היה צורך לבטחון בה', שהרי יש אוכל לשנה שלימה, אלא כיון שהמן היה יורד כל יום נמצא שהוא צריך לבטחון כל יום ויום. ולפי המשל שהמשילו חז"ל, כדי שעם ישראל יקבילו פני אבינו שבשמים כל יום, הדברים מתבארים היטב שכיון שהבטחון הוא ממצות ובו תדבק והיינו כיון שדבוקים בהקב"ה לא חסר דבר, א"כ הקונה מידת הבטחון כל זמן שבוטח הרי מקביל פני אבינו שבשמים, לכן המן ירד כל יום כדי שכל יום ויום יהיו במעלת הדביקות בה', שזהו הבטחון.