מה נשתנה חג השבועות שלא נקבע לו תאריך, אלא זמנו תלוי ועומד בספירת העומר

הרב חיים שולביץ שליט"א

יששכר באהליך

ירושלים

חוט עלאי שוזר בין דיני ומנהגי חג השבועות, שמו הייחודי, זמנו הנעלם, מטרת קרבנו, כולם מורים על קשר פנימי, שנקבע בלבם של ישראל על ידי כפיית ההר כגיגית, כפיה שהולידה אהבת לבבות, מהם פורצת שירת התורה, כקרני הוד שכוחם בוקע את מחיצת הלבוש, היא שירת ייחוסו של דוד לתמר המואביה, ושורש הענין נרמז בחילוק מנהגי אכילת דבש וחלב.   

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'... וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו. 

ויקרא (כג טו-טז)

 

 

עיצומו של חג השבועות, רווי תמיהות:

הקורא בתורה את פרשת המועד, משתומם:

  • מה נשתנה חג השבועות שלא נקבע לו תאריך, אלא זמנו תלוי ועומד בספירת העומר.
  • התבוננות נוספת ביחודו של מועד זה, מפליאה ממש, אין התורה קובעת בו שום מצוה, ואף הקרבן שנקבע לו, לא נאמר כקרבנות המועדים, שבאים מחמת החג, אלא להיפך, אחר ש'הקרבתם מנחה חדשה', אזי 'וקראתם מקרא קודש', הרי שהחג נקבע אחר חיוב הקרבן.
  • התמיהה הגדולה מכל היא, למה בתפילה מזכירים את שם החג על אותן השבועות שחלפו ואינם, ולא על עניינו של יום, כגון 'יום הבכורים', כשם שנקראו 'חג המצות' ו'חג הסוכות'.

 

נכנס נא להיכלי חז"ל, נתור בפסקי הדורות, נטעמה מעט דבש וחלב: בגמרא (פסחים סח:), אמר רבי אלעזר, הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, יום שניתנה בו תורה הוא, ופירש רש"י 'שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו'. מאידך מצינו (ילקוט שמעוני רות תקצו) בטעם קריאת מגילת רות בחג השבועות, 'מה ענין רות אצל עצרת, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני', ועשתנותינו נאבדות, כיצד ירמזו מנהגי היום על שני ניגודים קיצוניים, האם חפצנו ב'שמחה במאכל ומשתה, יום נוח ומקובל, שבו נתנה תורה' או להנציח את התהליך שבסופו נתנה תורה 'על ידי יסורין ועוני'.

 

בברכי יוסף (תצד) הביא בשם שמלה חדשה, שטעם קריאת רות היא משום שמבואר בירושלמי (ביצה פ"ב ה"ד) שדוד המלך עליו השלום הסתלק בעצרת, והקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים, ואם כן בודאי גם נולד בעצרת, ומטרת מגילת רות היא לגלות בסופה את יחוסו של דוד המלך. ועדיין חסר הרבה תבלין לטעום טעם זה, שהרי לשם יחוסו של דוד המלך ניתן לקרא בדברי ימי דוד שבספר מלכים, וגם עצם ענין הזכרת ימי לידתם וסילוקם של אבותינו לא נמצא כלל בכ"ד ספרי הקודש, ולא בתלמוד בבלי וירושלמי, ולמה יציינו דוקא את סילוקו של דוד, ועוד כעניינו של יום טוב, וביותר, שהרי בשאר מועדים קריאת המגילה היא מענין מועד במועדו, ומה ראו להסיט עניינה בחג השבועות.

 

המגן אברהם (תצד א) הביא בשם הזוהר 'שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה', וכתב שכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן, והוסיף, שאפשר לתת טעם ע"פ פשוטו שלפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם, כדאיתא במדרש, לכן אנו צריכים לתקן זה'. ולא ביאר מפני מה התיקון על שינתם של ישראל הוא בלימוד התורה דיקא, והרי לא נתבעו ישראל על לימוד תורה באותו לילה, שקדם למתן תורה, אלא על אי הכנתם למעמד, ואם כן היה מן הראוי לעשות כעין ליל פסח, ולספר כל אותו הלילה במעמד הר סיני, ככתוב (דברים ד ט) 'רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב'.

 

עצם המנהג להדיר שינה כל אותו הלילה, תמוה מעיקרו, וכפי שתמה האברבנאל (בהקדמת הגדתו זבח פסח) איך היו התנאים מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, והרי אסור להצטער ביום טוב, ומניעת שינה היא צער גדול. והשיב על כך המהר"ל (גבורות ה' נג) שמשום חיבוב מצוה לא הרגישו כלל תשוקה לישון, עד שבאו תלמידיהם, ונמצא שלא הצטערו כלל, ומסתבר שלכן דקדק השו"ע (תפא ח) לכתוב שהמצוה לספר בליל פסח היא רק 'עד שתחטפנו שינה', כי מכאן ואילך יש בזה צער שלא הותר ביו"ט, ומעתה שבה וניצבת התמיהה בליל חג השבועות, איך נהגו לנדד שינה בלימוד כל הלילה, ולהצטער ביום טוב.

 

ואמנם כל בר בי רב יודע ששורשו של המנהג הוא נעוץ בפרקי דרבי אליעזר (פמ"א) 'יצא משה למחנה ישראל, והיה מעורר אותם משנתם, אמר עמדו משנתכם, כבר בא החתן ומבקש את הכלה', וזהו הענין שיהיו נעורים לתקן בלימוד התיקון את 'תכשיטי הכלה'. אך יש לבאר טעם זה כפי ערכנו, וזה החלנו.

*   *   *

כך דרש רבי תנחומא (פרשת נח): לא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך', וכיון שבדברים אלו הוטבעו יסודי קבלת התורה, מוטל עלינו להתבונן, כיצד הועילה הכפיה לקבוע בלבבות אהבה, וכי אין זה דבר והפוכו?

נתנה ראש ונחקורה, כיצד נקבעת התורה על הלב, ומה מוסיפה הכפיה?

במגילה (ג.) דרשו 'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו, אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה, אמר לו על איזה מהן באת אמר לו עתה באתי, מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה', וכתבו התוספות בשם ריב"ן, 'על תלמוד תורה באתי, דכתיב ביה, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת'. הקורא מקופיא סבור, שכוונת התוספות היא, לבאר על מה נסמך הדרש מתיבת 'עתה', אך הגרי"י כהנמן, גאב"ד פוניבז', ביאר, שכוונת התוספות להבהיר את משמעות התביעה ללמוד תורה בעת המלחמה, כי אף שטרדת המלחמה פוטרת מלימוד, מכל מקום אילו היתה התורה אצלם בבחינת 'שירה', הרי מאליה היתה עולה ופורצת גם בעת המלחמה, ועל כן אמר רבי יוחנן 'מלמד שלן בעומקה של הלכה' כי רק משום חסרון העיון היתה התביעה עליהם, כי ה'שירה' היא תוצאה של עומק העיון, הקובע את התורה כשירה על לב הלומד.

 

בסוטה (לה.) אמרו 'מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקב"ה דברי תורה שכתוב בהן 'התעיף עיניך בו ואיננו' אתה קורא אותן זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו', ותמה הגר"א (תהלים קיט) למה נתבע דוד בכנותו את דברי התורה כזמירות, והלא התורה עצמה קראה את דבריה כן, ככתוב 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת'. וביאר הגר"א שחלוקה משמעות 'זמר' ממשמעות 'שירה', כי הזמר הוא קבוע, והוא על שפתיו של אדם, ואף אם הוא אבל בלבו, יש זמר על שפתיו, אך שירה היא הבוקעת מן הלב, וחילוק זה מאבחן את שורש החילוק בין לימוד תורה שבכתב ךתורה שבעל פה, כי תורה שבכתב היא לימוד קבוע, וכיון שאין אדם מוסיף בו, נמצא שאינו תלוי בלבו של אדם, ולכן נחשב כ'זמר', אך תושבע"פ, התלוי בהגיונו של אדם, מכונה 'שירה', כי היא פורצת מעומק תפיסת לב האדם. וזו היתה כוונת דוד להשתבח בעצמו, שהיה משתעשע ב'זמרה' של תורה אפילו ב'בית מגורי', דהיינו בשעת פחדו (רש"י סוטה שם), אך על כך גם נתבע, בדקדוק שמדקדק הקב"ה עם צדיקיו כחוט השערה, כי אילו היתה לו התורה כ'שירה', הרי לא היה צריך להפיג פחדו בשעשוע, אלא היתה השירה פורצת מליבו, ולא היה בו מקום ל'מגור' כלל.

 

כיוצא בדבר אתה מוצא בסנהדרין (צט:) 'זמר בכל יום זמר בכל יום', ופירש רש"י 'זמר בכל יום - היה מסדר למודך, אע"פ שסדור בפיך כזמר, והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים', דהיינו שאם לא יניח לימודו רק כ'זמר', שהוא עובר על שפתו תמיד, אלא יחזור עליו ויעמיק בו בכל יום, הרי אז יכנס עמוק בלבו, ובזכותו יעמוד לעולם הבא ב'שירים'.

 

עומק הדברים צף ועולה גם בברכות (ס:) 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, לקבלינהו בשמחה, שנאמר 'חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה - אם חסד אשירה ואם משפט אשירה', כפשוטו, נראה שכל הדרש הוא רק מתיבת 'אשירה', אולם רש"י בתהלים (קא א) ביאר 'כשאתה עושה עמי חסד אקלסך ברוך הטוב והמטיב, וכשאתה עושה בי משפט אני אשיר ברוך דיין האמת, בין כך ובין כך לך ה' אזמרה', ומשמע שרק תוכן ה'שירה' בפה נלמד מ'אשירה', והוא חלוק בתוכנו בין 'הטוב והמטיב' ל'דיין האמת', אך חוץ ממנו יש גם ענין של 'אזמרה', דהיינו שמחה כלפי חוץ בכל מצב, והיא אינה תלויה במצבו של השמח, כי הזמר כלפי חוץ שייך תמיד באופן שוה, משום שאינו בוקע מהלב, וכעין זה כתוב בשם הגר"א (בסידורו), על הפסוק 'אשירה ואזמרה לה' – אשירה הלל בפה, ואזמרה בחליל.

עתה מובן מפני מה לא קבלו ישראל בתחילה אלא תורה שבכתב, והוצרכו לכפית ההר כדי שיאותו לקבל תורה שבעל פה, שהרי קבלתם הראשונה על תורה שבכתב, היתה בהסכמה מיידית, ובאה ללא עמל ויגיעה, ולכן לא קבעה את התורה על לבם כ'שירה', שזה כל עניינה של תורה שבעל פה, כי רק הכפיה יש בכחה לקבוע את התורה בלבם, עד שתעשה כחלק מהם, וכמו שאמר להם הקב"ה בר"ח סיון (שמות יט ד) 'והיה אם שמע תשמעו בקולי', והביא רש"י מכילתא 'אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות', והיינו שאין הערבות באה אלא אחר הקושי, שהוא המצרף וקובע את קנין החכמה בלב האדם. ומשום כך לא טרחו וקמו בלילה לקבל את התורה, כיון שעדיין לא היתה ערבה להם, והוא אשר אמרו 'שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני', כי ההתגברות על העוני והייסורים, היא הקונה ומצרפת את לב האדם אל התורה שבעל פה.

אכן, חסרון הערבות בתורה הורגש רק קודם שקבלוה עליהם, אולם אחר שכפה עליהם הר כגיגית, הרי הובטחו שאח"כ 'יערב להם', ולכן מאז ואילך 'בעינן לכם', להראות ש'נוח ומקובל יום זה לישראל', וכן  מוכח מהסוגיא בשבת שם, שהרי על כפית הר כגיגית אמר רב אחא בר יעקב 'מכאן מודעא רבה לאורייתא', ופירש רש"י 'שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה, שקבלוה באונס', ואמר רבא 'אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו', ופירש רש"י 'מאהבת הנס שנעשה להם', והדברים טענים ביאור, שהרי גם מעמד הר סיני היה אחר ניסי מצרים וקריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ומאידך גם בימי אחשוורוש היו בצער גדול, ומה חילוק בין נסים וכפיה שבזה ובזה. אלא שב'נעשה ונשמע' קבלו מחמת ניסים שנעשו להם בגילוי פנים, ולא קבלו אלא דברים שבגלוי כגון תורה שבכתב, אך לגבי תורה שבעל פה היתה קבלתם בכפית ההר ובאונס, והיו פטורים ממנה בעתות הסתר פנים, אולם בימי אחשוורוש שראו איך הנס בוקע ועולה מהסתר פנים, אז קבלו עליהם את פנימיות התורה שבע"פ בכל עת ומצב, והיינו עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה, כי כאשר גילו את אהבת הנס, הרי קבלתם היתה על כל מצב, אף בקושי עד מוות.

***

על לימוד התורה בלילה, אמר ריש לקיש (ע"ז ג:) 'כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי, מה טעם יומם יצוה ה' חסדו, משום דבלילה שירו עמי', אין זו סגולה להמשכת חוטי חסד, כי אם מציאות, לימוד הלילה שהוא בעת קושי לאדם, מורה על היות התורה 'שירה' בלבו של אדם, והיא המושכת חוטי חסד על פניו. משום כך 'לן' יהושע ב'לילה ההוא' ב'עומקה של הלכה', כי הלימוד בלילה הוא המורה על 'שירת התורה'.

 

בשירה זו ימשך חוט של חסד להאיר עינינו במהות תיקון לימוד ליל שבועות, שעניינו הוא להוכיח את ערבות התורה בלבם של ישראל, ולהורות שקבלו וקיימו את תורה שבעל פה, שעל קבלתה נתבעו ישראל באותו לילה, ולכן בחג השבועות אין מקום לקושיית האברבנאל על הצער בנידוד שינה ללמוד בליל יום טוב, כי זהו כל עניינו של יום, להורות על קבלת תושבע"פ ע"י לימוד הלילה, ואינו דומה לסיפור יציאת מצרים שהוא צער לצורך קיום מצוה ממצוות היום, אך אינה קיום עצם היום טוב.

 

הקורא בתיקון ליל שבועות, יבחין שכל קישוטי כלה נרמזו בניקודי קמץ [כתר] וקובוץ [הוד], להורות על קנייני כתר של הוד, כמבואר בדברי תוספות (שבת פח.) 'שני כתרים - של הוד היו, לפיכך כשנטל משה קרן עור פניו', והיינו משום שכל ענין ההוד הוא לבקוע את מחיצת הלבוש, ולהוציא את האור מהפנים לחוץ, וכמו שמצינו אצל משה כי בעבור שמצא חן בעיני ה' העביר כל טובו על פניו בהיותו בנקרת הצור, וכתב רש"י שעי"ז זכה לקרינת אור פניו בקרני הוד, והוא ענין קישוטי כלה, שכל חינה הוא ביציאת אור מן הכתר ע"י הוד, והוא נעשה בלימוד הלילה, שהוא כעין שירה הבוקעת מנקודת הפנימיות של כל בן ישראל, ומגלה את סתרי לבבו, כיצד נקבעו דברי תורה בלבבו בכפיית ההר.

***

יחוס דוד המלך לרות המואבייה, מורה על סיבת היותו בעל שירה, כאמור (ברכות ז:) 'מאי רות, א"ר יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות', והיינו כי מפני היותה פנימית, היפך ערפה שהפנתה ערפה, ודרשו (רות ב ט), 'ערפה שהפכה עורף לחמותה, רות שראתה בדברי חמותה', לפיכך יצא ממנה דוד ש'עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה מכאן ואילך בשירות ותשבחות' (ברכות ג:), וענין השירה היה על שלא ריחק בועז את רות, כמו שדרשו (רות ו א) 'כך אמר דוד חייב אני לקום להודות לך על מה שעשית לזקני וזקנתי בחצי הלילה שנאמר ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת, שאילו התחיל לה קללה אחת מהיכן הייתי עומד נתן בלבו וברכה ברוכה את לה' בתי', וזהו היפך טענתו של דואג לשאול 'שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו מאי טעמא דקאתי מרות המואביה (יבמות עו:), כי דואג 'תורתו מן השפה ולחוץ' (סנהדרין קו:), ודוד כנגדו השלים פנימיותו, עד שאמר 'לבי חלל בקרבי', והיינו מצד יחוסו לרות, ולכן נקראת בחג השבועות שהוא ענין היום.

 

והוא הוא יחודו של יום זה בתורה, שהרי כבר ביאר הרמב"ן (ויקרא כג יז) ש'בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תודה, כי הוא יום העצרת', והיינו שקרבן העצרת אינו כקרבנות המועדים, שבאים מחמת החג, אלא להיפך, הקרבת מנחה חדשה היא עניינו של יום, והוא התפרצות תודה על מתן תורה, שהיא השלימות הקבועה בנפש ישראל, ורק מחמתה 'וקראתם מקרא קודש', וזה הוא פתרון הענין שדוקא חג זה נקבע אחר חיוב הקרבן.

 

לפיכך נקבע שם החג על אותן השבועות שחלפו, כי אילו נתנה תורה בלא עמל ויגיעה מצד ישראל, הרי לא היתה מעלה בעצם עניינו של יום, וכמבואר שהכפיה באותו יום היא מעלתו, שעל ידה נקבעו דברי תורה בלבם, ונמצא שמעלת היום נבעת רק מחמת ההכנה שהכינו ישראל את עצמם בכל השבעות שקדמו לקבלת התורה, ולכן נקרא החג על שמם של שבועות אלו, ולא על מצוות הבכורים שחלה מאותו יום טוב, ואף לא נקבע לו תאריך ולא מצוה לקיים בו, כי אין לו זמן ומהות מצד עצמו, אלא הוא שמחת קנין השלימות הפנימית, והיא חלה מאליה אחר השלמת עבודת ישראל בספירת העומר.

***

מנהג ישראל תורה, הובא בשו"ע (תצד ג) שנוהגין לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, ובמשנה ברורה שם הביא בשם הכל בו, שטעם המנהג הוא משום שנאמר על התורה (שה"ש ד יא) 'דבש וחלב תחת לשונך', וכתב שלטעם זה נוהגין לאכול גם מאכלי דבש. ברם, השו"ע לא הזכיר אלא אכילת מאכלי חלב, ולפי האמור יש ליתן טעם לשבח בהשמטה זו.

 

החפץ חיים (בהקדמת ליקוטי הלכות) תמה על לשון הכתוב 'דבש וחלב תחת לשונך', שהרי בתהלים (יט יא) נאמר 'מתוקים מדבש', ומשמע שהתורה מתוקה יותר ממתיקות הדבש, ולמה נמשל בשיר השירים למתיקות הדבש. ויתכן לומר, שהחלב מרמז על תוספת המתיקות שבתורה, ועניינו הוא כמו שאמרו (בכורות ו.) שחלב היוצא מבעל חי טמא, נחשב כמאכל טמא, אף שכל דבש יוצא מדבורה טמאה ואינו טמא, ומבואר שם דהיינו משום שדבש נלקט ומופרש, ואין בו מיצוי מגוף הדבורה, משא"כ חלב ש'דם נעכר ונעשה חלב', ולכך דינו כגוף שממנו יצא, וא"כ ראוי הוא הדבש להורות על מתיקות תורה שבכתב,  שאין הלומדה יכול להוסיף בה, אלא כבולעה כך פולטה, אך תורה שבעל פה, מתוקה ממנה לעמל עליה, כי היא נעשית חלק מגופו, וכנגד שניהם נאכלים הדבש והחלב, אך השו"ע סבר שאוכלים רק חלב, כי הוא עניינו של יום, לתקן את חסרון קבלת תורה שבעל פה, שהיא מיצוי פנימיותו של אדם, וכנגד עניינה נמשלה התורה לחלב[1].

 

[1] עי' זוה"ק [א רמ] 'חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב, דא חמרא עלאה דמרוי דאורייתא מניה שתי, ולבן שנים מחלב, דהא אורייתא יין וחלב, תורה שבכתב ותורה שבע"פ'. ובפרי צדיק [ראה יא] ביאר שיין הוא תושב"כ וחלב תושבע"פ, וכ"ה בזוהר [ח"ג ד א].