תמימות ביומי ושבועי

הרב חיים שולביץ שליט"א

ירושלים

שני מסלולים בספירת העומר, כמות וייחוד, באחד מהם נפגוש את 'ישוע ויכניה', ובשני ניצור את החג שנקרא על שם ה'שבועות', ולא על שם ה'ימים', רק אחר ההילוך במסלולים אלו, נוכל לקבל תוספת שבת בספירת העומר ללא חשש....

 

 

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כג טו)

במנחות (סו.) 'שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב', ומכאן נהגו שבתחילת היום הראשון מונים 'יום אחד', וכן בכל יום בעומר.

מנין זה הוא שונה מכל מנין, שאין מונים ימיו ושנותיו של אדם אלא בסיומם, כגון בסיום השנה הראשונה נחשב 'בן שנה', ובסיום יומו הראשון נחשב 'בן יום', כי כל עוד לא הסתיים יום או חודש או שנה אין כאן 'יום' ו'חודש' ו'שנה' כדי לספרו.

לעומת מנין הימים, במנין השבועות אין מונים את ה'שבוע' אלא אחר ספירת ז' ימים, ולכאורה נמצאו הספירות מנוגדות, שהרי כיון שספירת הימים נמנית מתחילתם, נמצא שכבר בתחילת היום הראשון התחיל גם השבוע הראשון, ומשום מה אין אומרים 'היום יום אחד שבשבוע האחד לעומר'. ניגוד זה יוצר בעיה נוספת, שהרי לטעם הגמרא נמצא שגם דין תמימות תלוי באופן הספירה, וכיון שלא מנו את השבועות מתחילתם לעולם לא יהיו 'תמימות'. ואמנם השינוי באופן הספירה מתמיה מאד, שהרי אם ספירת השבועות מאיזה טעם היא דווקא אחרי שכבר היו, היה לנו לספור 'שבוע אחד' רק ביום השמיני, שבו כבר תם שבוע, ולמה סופרים בתחילת היום האחרון של השבוע.

בשערי תורה מתהלכת שמועה, שבעיה זו הוצגה בפני הגרי"ז, והשיב שרק יום ניתן לספור מתחילתו, משום שמקצת היום ככולו, משא"כ לגבי שבוע שלא מצינו כלל זה, ולכן אין מונים את השבועות אלא בסופם. ברם, תשובה זו אינה מופיעה על גבי ספר, ואמנם היא אינה מתקבלת על הדעת, שהרי לא מצינו מקצת היום בלילה, ואין לך אבל שקם מאבלותו בליל השבעה, ועוד, שהרי התוספות במנחות (שם) כתבו שהחיוב הוא לספור בתחלת היום, ויש אומרים שאף קודם הלילה, ומבואר שאין זה רק היתר לספור בתחילת היום משום שהחל מקצתו ונחשב ככולו.

ושוב אנו נצבים בצפיה להבין סוד מניייני הימים והשבועות.

***

לפתרון הבעיה נפתח במדרש, שבהשקפה ראשונה נראה כ'מדרש פליאה', ברם הראשונים הביאו ודנו בו להלכה, כך שניתן להתשמש בו כחרס שבהעלותו תמצא המרגלית תחתיו.

כך נדרש בכמה מקומות (ויק"ר אמור כח, קה"ר א ד, פסיקתא דר"כ ח): 'תני רבי חייא כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם', קשה להבין את הדברים כפשוטם, עד כדי כך, שהראב"ן (שו"ת פו) הביא שהראשונים הגיהו וגרסו כך 'בזמן שיש ישועה דשכינה ביניהן', וביאר, שהכוונה שרק זמן שבהמ"ק קיים מקריבין העומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, ואז יש חיוב לשמור על תמימות הספירה.

 

ברם המאירי (פסחים קכא:) הרוקח (רצה) ראבי"ה (פסחים תקכו) הציעו ביאור אמיתי, והוא, שהכוונה למשרות כהונה, 'ישוע' היא משמרת תשיעית, ו'שכניה' עשירית, וכוונת המדרש לומר, שבשנה שחל ר"ח ניסן בשבת, הרי ממנו עד חג השבועות חולפים רק שמונה שבתות, שבהם מתחלפת משמרת כהונה, אך אם ר"ח ניסן אינו בשבת, נמצא שלפחות אחת ממשמרות 'ישוע ויכניה', תשמש בעת ספירת העומר.

נמצא איפה, שהמדרש סבר שחיוב 'תמימות' בםסירת העומר, שייך רק בשנה שחג השבועות חל בשבת, והיינו כי כשם שספירת ימי העומר היא ספירת ימי עולם, כך גם הספירה של שבועות האמורה בתורה, אינה ספירת שבועות ימי העומר, אלא ספירת שבועות של עולם.

מקור להנחה זו נמצא במנחות (סה.) המחלוקת הצדוקים עם חכמי ישראל, שהיו הצדוקים אומרים 'עצרת אחר השבת', נטפל להם רבי יוחנן בן זכאי, ואמר, כתוב אחד אומר 'תספרו חמשים יום', וכתוב אחד אומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה', הא כיצד, כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת, ופירש רש"י, ש'תמימות' הוא רק בשנה שיום טוב ראשון של פסח חל בשבת, ומחרתו נקרא 'אחר השבת', כיון שהוא יום הבאת עומר, ומתחילין לימנות ממנו ואילך 'שבע שבתות', ואילו על שנה שחל יום טוב של פסח באמצע השבוע, נאמר 'תספרו חמשים יום', ולא שבועות שלמות, אלא מתחילין למנות באמצע שבת.

ואמנם במסקנא שם נדחו דברי רבי יוחנן בן זכאי, ונקטה הגמרא שחילוק הפסוקים בא ללמד כדברי אביי, 'מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי', ומסתבר שרבי יוחנן בן זכאי לא סבר כן, כי לדעתו הספירה של שבועות שאנו סופרים, אינה ספירת השבועות האמורה בתורה, כי אנו סופרים ספירת שבועות שהיא קיבוץ ימים, והיא נספרת רק אחר שלימות שבעה ימים, אך בתורה נאמרה ספירת שבועות של עולם, דהיינו שבעות שתחילתם ביום ראשון וסיומם בשבת, ובשנה שלא עברו בשלימות, אי אפשר לספרם כשבועות בפני עצמם, ואמנם לפי רבי יוחנן בן זכאי אילו נספרו השבועות כשבועות של עולם, היו נספרות בתחילתם, וזה יתכן רק בשנה שהשבוע של העומר שווה לשבוע של ימי עולם, אך לפי ספירתנו, אין השבועות נספרים אלא אחר שעברו, שכן אין בהם ספירה עוקבת, אלא ספירת כמות, והיא אינה נספרת אלא אחר היותה, וכדלהלן.

מנין 'כמות', עניינו הוא כגון מנין מעשר בהמה, שסופרים אחת אחת, ועל ידי המנין קובעים מי היא הבהמה העשירית, אולם ספירת העומר אינה באה למנות את המספר, אלא לגלות ולייחד את היום הספור ועומד מתחילתו, כי גם ללא הספירה היה היום החמישי עומד במקומו, והספירה היא רק כדי לייחדו ולקרא בשמו.

על פי הבנה זו  כתב המשך חכמה (ויקרא כג טו) שענין הספירה היא לייחד את הימים, ולכן יום החמשים אינו נספר, כי הוא מיוחד מצד עצמו בהיותו יו"ט. וזו היא כוונת הרמב"ן (ויקרא כג לו), שימי העומר אינם ימי חול בעלמא, אלא כ'חול המועד' בין פסח לעצרת. לכך מציינים את יחודם של הימים ע"י ספירת העומר, שכל יום מתייחד בספירתו. ובלשונו 'והימים הספורים בינתיים [בין פסח לעצרת], כחולו של מועד'[1].

הגדרת מנין זו, נכונה לגבי ספירת הימים בעומר, אולם ספירת השבועות היא ספירת כמות, שכן אין ייחוד לכל שבוע, אלא בסיכומו עבודת שבעה ימים בענין מסוים, וספירת כמות אינה מתהוה בתחילת השבוע, ולכן נקרא החג 'חג שבועות' ולא 'חג הימים', כי זמנו הוא אחר סיכום השבועות הנעשה בסופם, ושלא כימים שמניינם בתחילתם, ואילו באו למנות את יום החג כ'יום', הרי היה צריך לספור את היום החמישים בכניסתו, כי כל יום נמנה בפני עצמו כיחידה ולא כחלק ממנין.

דברים אלו מקופלים בדברי שבולי הלקט (סדר פסח סימן רלד) בשם תשובות הגאונים, ש'אין תמימות אלא בשבועי', והיינו לדידן, שסופרים את השבועות כקיבוץ ימים, ולכן נצרכת בהם התמימות, משא"כ הימים שהם קבועים מצד עצמם, והמנין רק מייחדם וקורא בשמם.

תמיהה עצומה תתיישב בדברינו:

מנהג ישראל בכל אתר, הובא במג"א וט"ז (ריש סי' תצד) שנוהגים לאחר את כניסת חג השבועות, והוא החג היחידי שאין מקבלים לפניו תוספת יום טוב, משום שקבלה זו תפגום בתמימות הספירה, ופליאה גדולה היא, אם כן כיצד מקבלים תוספת שבת במשך כל ימי הספירה, והלא תוספת שבת פוגמת בספירת יום שלפניה.

המעיין בדברינו למעלה, לבבו יבין, שהפגימה על ידי כניסת היום, היא רק כשהיא נוגדת את  ספירת השבוע הקודם, כי ספירת השבוע היא בהשלמתו, והיינו כשנכנס היום השביעי, אולם בפועל הוא נשלם בסוף היום, ועד שלא נשלמו שבע שבועות אי אפשר לקבל את חג השבועות, שהוא אחר גמר השבועות, וכמשמעות שמו 'חג השבועות' ולא הימים, אולם בתחילת כל שבוע אין חשש של תמימות בספירת שבוע הבא, כי באמת אין סופרים אלא ימים, וכשם שיום אינו סותר את היום הקודם לו, משום שספירת ימים אינה ספירת כמות, אלא קביעת שם היום, ואחר שנקבע אינו נסתר מיום שאחריו, כך גם אינו סותר לספירת השבוע, כי קביעת יום אינה סותרת את ספירת הכמות, אך חג השבועות שהוא כמו ספירת שבוע נוסף בבת אחת, סותרת לספירת השבוע הקודם לו[2].

 

 

 

[1] ואין לתמוה, שהרי לעיל שם (פס' טו) הוקשה לרמב"ן קושיית תוספות (מנחות סה:) למה סופרים רק מ"ט, והרי התורה אמרה תספרו חמשים יום, וכתב שאחר מנין ארבעים ותשע יום, נמצא יום החמישים נמצא ספור בידו, והיינו שהוא נספר מאליו, ולכאורה מבואר שאינו נחשב כספור מצד חשיבות יו"ט שבו. אכן, הענין הוא, שאחר מ"ט ימי עבודה המיוחדים ומשלימים זא"ז, כאשר נשלמה הקומה באתערותא דתתא, הרי יום החמישים נספר מאליו באתערותא דלעילא, ע"י שעושהו הקב"ה יו"ט, ובו קבלת הכתר לעבודת ישראל.

[2] אכן לשיטת רבי יוחנן בן זכאי, שענין התמימות הוא בתחילתם, ואינו שייך אלא בשנה שיש בה שבועות של עולם, וספירת השבועות היא קביעתם, ולא ספירת כמות, ונמצא שאין שמירת התמימות בליל שבועות, אלא במוצאי יו"ט ראשון של פסח.