מאמר בעניין התפילה

בענין  תפילה

הרב ישראל אליאך שליט"א

א

הקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים

ביבמות (סד א), איתא על הפסוק (בראשית כא) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא, ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו, א"ר יצחק, מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים.

וצ"ב מהו טעם הדבר שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים. ועי' אור יחזקאל (דרכי העבודה) שתמה, ולכאורה הדברים מתמיהים, והא האבות הקדושים הם המרכבה בעצמה, ולא הסיחו דעתם אפילו לשעה קלה מהי"ת, וכל חייהם התנהלו לפי ציווי של הקב"ה, א"כ מה הוסיפה להם התפילה, והרי אותה הדביקות בהקב"ה היתה להם קודם התפילה ואחר התפילה, א"כ מה צורך להם בתפילה.

השפעת התפילה

ויתכן לבאר, דהנה כתב החזו"א (סוף טהרות), על הפסוק (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמור את כל מצותי כל הימים, המקום ב"ה מניח את הבחירה ביד האדם, אבל האדם רשאי להכריח את רעהו לעבודתו ית' בין בכפיה בין בפיתוי, ולא הוי ביטול הבחירה, כיון דהמעשה עושה בבחירה, וכל ישראל כאיש אחד, והיינו מי יתן שיהיה בין צדיקי הדור משתדלים לקרב לב כל העם לעבודתו ית', אבל המקום ב"ה אינו נותן בלבם את הקירוב, דא"כ לא יתיחס הדבר לברואיו, אמנם אם יש מתפלל לפניו ית' על הקירוב ותפילתו נשמעת, מתיחס הקירוב שעושה הקב"ה לברואיו, כיון שנעשה ע"י תפילת נברא, והיינו דאמרו עבודה זרה (ה א) היה להם לומר אתה תן, ורצה לומר ועל ידי זה היה אפשר לו להקב"ה לעשות הקירוב, כיון שהוא על פי תפילתם.

מתבאר בדברי החזו"א, שמה שהקב"ה עושה ע"י תפילת נברא, מתיחס המעשה לנברא ולא להקב"ה, ולכן אם אדם מתפלל להקב"ה שיחזיר בתשובה אדם אחר, והקב"ה מקבל את התפילה, ואותו אדם חוזר בתשובה, אין זה סתירה לבחירה, כיון שמה שחוזר בתשובה אינו נחשב מעשה של הקב"ה, אלא של האדם המתפלל.

תפילת רבי מאיר

ויש להביא סייעתא לחזו"א שתפילה הוה בחירה של המתפלל, מהא דאיתא בברכות (י א), הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר, והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו, אמרה ליה ברוריא דביתהו, מאי דעתך, משום דכתיב (תהלים קד) יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים חטאים כתיב, ועוד, שפיל לסיפיה דקרא, ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים, ורשעים עוד אינם, אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה, ורשעים עוד אינם, בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה.

קושיית המהרש"א

והקשה המהרש"א, ויש לעיין בזה, דודאי באדם המבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה ניחא, דאע"ג דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, הרי אמרו (מכות י) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, והרוצה לטהר מסייעין לו (יומא לט ב), וזה המבקש רחמים על עצמו להחזירו בתשובה הרי זה בכלל הרוצה לטהר כו', אבל לבקש רחמים על חברו להחזירו בתשובה, קשה מה יועיל בקשתו, הא אמרינן (ברכות לג ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ושאנו מתפללים והחזירנו בתשובה שלימה כו' לא קשה כל כך, כיון שהוא כולל את עצמו, ויש לישב וק"ל.

תירוץ

ולדברי החזו"א יש לומר (ויתכן שזו כוונת המהרש"א במ"ש ויש ליישב), שכמו שבתפילה של אחד על השני, אין חסרון של בחירה, כיון שיש כאן בחירה של המתפלל, והאדם עצמו שעליו התפלל חבירו חשוב בא להטהר, ה"נ לא חשוב שהקב"ה החזיר אותם בתשובה, אלא שרבי מאיר החזיר אותם בתשובה, כיון שהוא התפלל להקב"ה, והקב"ה קיבל תפילתו, חשוב כמעשה שלו, הרי זה חשוב שהמתפלל החזיר אותם בתשובה, וכמו שהתבאר.

מעשיהם של הצדיקים

ויסוד דברי החזו"א שדבר שנעשה ע"י תפילת נברא חשוב כעשיה של המתפלל, נראה להוכיח, ממה דאמרינן בכתובות (ה א) על הפסוק (תהלים יט ב) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, הכי קאמר מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע, ומאי ניהו מטר, ופירש רש"י האי ומעשה ידיו במעשה הצדיקים כתיב, שקרוין מעשה שלהם מעשה ידיו של הקב"ה, והכי קאמר ומעשה ידיו דהוא מעשה הצדיקים מגיד הרקיע, שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים שמתפללים על הגשמים ומטר יורד, ומתבאר שמה שיורד גשם על ידי תפילת הצדיקים חשוב מעשה הצדיקים.

תפילת אליעזר

וכן מצאנו בפרשת חיי שרה, על הפסוק (בראשית כד) ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה, פירש רש"י גילה לו נסים שנעשו לו שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפילתו, וצ"ב הרי אליעזר סיפר את הדברים שהוא עשה, והרי נסים שנעשו לו ושנזדמנה לו רבקה בתפילתו, אין אלו דברים שעשה אליעזר אלא הקב"ה. ולדברי החזו"א א"ש שכאשר אדם מתפלל להקב"ה, והקב"ה שומע תפילתו חשוב שהמתפלל עשה את הדבר, ולכן הדברים שנעשו בגלל תפילתו של אליעזר חשובים כמו שהוא עשה אותם. (וכן בהא שקפצה לו הארץ, זה היה בתפילתו, עיין בכתבי הגרי"ז שאליעזר התפלל שהכל יהיה באותו יום ולכן קפצה לו הארץ).

תפילת חנה

והנה איתא בברכות (לא ב) שעלי אמר ששמואל חייב מיתה, כיון שהיה מורה הלכה בפני רבו, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, ובאה חנה וקא צווחה קמיה, אמר לה עלי שהוא יעניש את שמואל, ויתפלל עליה ויתנו לנ גדול ממנו, וחנה לא הסכימה ואמרה, אל הנער הזה התפללתי. וכתב שם המהרש"א, ר"ל דזה חביב לי שנולד לי ע"י תפילתי, משיולד לי אחר ע"י תפילתך, עכ"ל. וצ"ב כיון שבא ע"י תפילה מה הנ"מ מי התפלל. ובפשוטו היינו שיש מענה לבקשה שלה.

ולפי הנ"ל מתבאר יותר מה שחנה אמרה שמעדיפה את שמואל, כיון ששמואל בא לה ע"י תפילתה, א"כ זה נחשב כמעשה שלה, ומשא"כ בן שיולד לה בגלל תפילתו של עלי, שלא נחשב מעשה שלה.

אבן שישב עליה משה

והנה איתא בברכות (נד א) הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, ת"ר הרואה מעברות הים וכו' ואבן שישב עליה משה, דכתיב וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה.

וכתב שם המהרש"א (נד ב) לפי מה שמבואר לעיל שבמקום הנס מברכים, ה"נ מקום ראש הגבעה אשר שם האבן הזה, הוא מקום הנס בנצחון המלחמה, שעל ידי זה הרים משה ידיו וגבר ישראל, עכ"ל.

וצ"ב מהו הטעם שראש הגבעה נחשב למקום הנס, כיון ששם משה רבינו הרים ידו, והרי סו"ס לא שם נצחו אלא במקום המלחמה.

ולפי מה שנתבאר א"ש, דהנה על הפסוק ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, איתא במכילתא, מכאן אמרו אין פוחתים משלשה בני אדם עוברים לפני התיבה בתענית ציבור (ועיין תוס' ב"מ פו א ד"ה אוקימנא וטור או"ח סי' תקסו), ומבואר שעמידת משה רבינו היתה תפילה, ולפי"ז י"ל דכיון דמה שהקב"ה עושה בגלל תפילה נחשב כמעשה של המתפלל, א"כ מה שנצחו במלחמה היה בגלל תפילת משה, ושפיר המקום שישב משה רבינו והתפלל, נחשב כמקום שנעשה נס לישראל, ואמנם לא שם נעשה הנס, אבל כיון שהוא מקום שעל ידו נעשה הנס לישראל, נחשב כמקום הנס. (ולכאורה קשה א"כ מהי קושיית המשנה בראש השנה (כט א) וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו', והרי זו היתה תפילה. ונראה דאף שזו היתה תפילה, אבל הוקשה למשנה א"כ מ"ט והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, אטו כשהוריד ידיו נחלשה תפילת משה, וע"ז תירצו לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים, היינו שכח תפילת משה היה מכח עם ישראל, וכאשר עם ישראל היו משעבדים לבם להקב"ה היה למשה כח בתפילתו).

 

וכן מצאנו בתפילת משה על בני אהרון. על מה שנאמר (במדבר ג) ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני, ואלה שמות בני אהרן הבכר נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר. כתב הכלי יקר פירש רש"י לפי שמשה למדם תורה דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום שדיבר ה' אתו בהר סיני. וקשה דאם כן כל ישראל תולדותיו כי לכולם למד תורה, ועוד למה חזר ואמר אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר את משה. ונראה לפרש לפי שנאמר (דברים ט כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כילוי בנים וכו' כמו שפירש רש"י בפרשת עקב, והועילה תפילת משה לחצאין נמצא שאותן שני בנים שהציל משה בתפילתו דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום דיבר ה' את משה בהר סיני לך רד וגו' (שמות לב ז), ואחר כך התפלל עליהם בהר ונעתר לו ה' שם על ההר. וכשאמר אלה תולדות אהרן ומשה, הזכיר משה בעבור אלעזר ואיתמר שהציל מן המיתה, ומה שאמר אחר כך אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר משה אמר כלפי נדב ואביהוא כי אותם לא הציל מן המיתה. ובזה מיושב מה שהזכיר כאן מיתת נדב ואביהוא והשארות אלעזר ואיתמר. וכן פירש שם האור החיים.

ומתבאר שכיון שמשה רבינו התפלל עליהם חשובים הם כאילו ילדם, ומתבאר לפי היסוד של החזו"א שכאשר הקב"ה עושה בגלל תפילת אדם חשוב המעשה של האדם, ולכן משה רבינו שהתפלל עליהם שיחיו חשוב כאילו ילדם.

תפילת נח

והנה בפרשת נח נאמר (בראשית ח א) ויזכור אלוקים את נח, ואיתא בבראשית רבה (פרשה לג) מה זכירה נזכר לו, שזן ופירנס אותם כל שנים עשר חודש בתיבה, ומבואר שנח יצא מהתיבה בזכות שפירנס את החיות במשך שנה שלימה. וצ"ב ממה שכתב רש"י שם ויזכור אלוקים, זה השם מידת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ומבואר שהקב"ה הציל את נח בזכות תפילתו. (ויתכן דזכירה זו דפירנס את החיות אינה מועילה אלא במידת הרחמים ולא בדין, ולכן לולא התפילה שהיה נידון על פי דין לא מהני האי מעשה).

ולפי מה שנתבאר יתכן לומר שגם אם נח לא היה מתפלל היה ניצול, וכמשנ"ת משום שזן ופירנס אותם במשך שנה שלימה, אבל כיון שנח התפלל זכה ויצא מהתיבה בזכות תפילתו, שאז חשוב כמעשה ידיו של נח שיצאו מהתיבה.

הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים

העולה מהדברים, שמה שהקב"ה עושה ע"י תפילת האדם, מתיחס המעשה לאדם המתפלל. ולפי"ז יתכן לומר שלכן הקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים, כיון שהקב"ה רוצה לשתף את הצדיקים במעשיו, ולכן הקב"ה רוצה שהצדיקים יתפללו, שאז הדברים שיעשו בתפילתם, יחשבו כמעשיהם ויהיו שותפים כביכול להנהגת הקב"ה בעולם.

ב

שיתוף מידת הרחמים בבריאת העולם

ויתכן לבאר בטעם הדבר שהקב"ה משתף את הצדיקים במעשיו. דהנה איתא ברש"י תחילת בראשית, ברא אלוקים ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (בראשית ב ד) ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים.

וקשה כיון שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין, א"כ מ"ט עלה במחשבה לבראתו במידת הדין. וביותר קשה מה שכתב רש"י שרק עלה במחשבה לבראתו במידת הדין, והרי בפסוק כתוב ברא אלוקים, נמצא שהעולם נברא במידת הדין.

ובארו האחרונים דשיתוף מידת הרחמים אינה אלא לרוב העולם, כיון שנוספה לקיום העולם, אבל יש עדיין משמעות לבריאה במידת הדין, דהקיום של הבריאה הוא ע"י הצדיקים שהם מקיימים את העולם במידת הדין. ומתבאר מ"ש ברא אלוקים שבאמת העולם נברא במידת הדין וזה נשאר לצדיקים רק שלרוב העולם שיתף את מידת הרחמים.

הקב"ה מדקדק עם צדיקים

ואולי זה הטעם למה דאיתא ביבמות (קכא ב) וסביביו נשערה מאד, מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, ופירש רש"י עם סביביו עם צדיקים שהולכים אחריו. ולהנ"ל י"ל דאצל הצדיקים ההנהגה היא במידת הדין, ולכך הקב"ה מדקדק אתם כחוט השערה שזהו לפי מידת הדין. וביותר נראה דכיון שהעולם עומד על הצדיקים, נמצא שהנזק של חטא של צדיק הוא הרבה יותר גדול מכל אדם, שהרי העולם עומד עליו, וכשהוא חוטא הרי הוא משפיע על כל העולם, ולכן הקב"ה מדקדק עם צדיקים יותר.

הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים

וא"ש יותר מה שביארנו שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, כיון שרוצה לשתף אותם במעשה העולם, דלכך הקב"ה רוצה לשתף את הצדיקים במעשה העולם, כיון שהעולם קיים בזכותם, לכן משתף אותם במעשה העולם.

ג

תפילה על נס

הנה ממה שהתפלל יצחק על רבקה משמע ששייך להתפלל גם שהקב"ה יעשה נס, שהרי רבקה היתה עקרה, כמו שכתוב כי עקרה היא, ודרשו (בראשית רבה פרשה סג), רבי יודן בשם רבי לקיש עיקר מטרין לא הוה לה וגלף לה הקב"ה עיקר מטרין. ועוד שגם יצחק היה עקר כמו דאיתא ביבמות (סד א), אמר רבי יצחק, יצחק אבינו עקור היה, שנאמר ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו. וא"כ שניהם היו עקרים ויצחק התפלל שילדו, ומשמע ששייך להתפלל גם על נס.

מספר כד הקמח

וכך מבואר בכד הקמח תפילה (וכן הוא בדבריו בפירוש רבינו בחיי, על הפסוק (דברים יא יג) ולעבדו בכל לבבכם), וגדול כח התפילה אפילו לשנות הטבע, ולהנצל מן הסכנה, ולבטל הנגזר. לשנות את הטבע ממה שכתוב ויעתר יצחק לה', היה הכתוב ראוי לומר ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק לה' ויעתר לו, מפני שראוי היה להקדים הסיבה שבשבילה באה התפילה. אבל נ"ל כי זה יורה כי אין העקרות עיקר הסיבה, אלא התפילה ולא בא העקרות אלא בשביל שתבא התפילה, אם כן התפילה עיקר, ולכך רצה להקדים העיקר ולהתחיל בתפילה. אמרו במסכת יבמות (סד ב) מפני מה נתעקרו האמהות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים, בארו לנו בכאן, כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפילה, וכשהתפללו בזה נשתנה הטבע בהן וילדו. וא"כ הרי זה מבואר שהתפילה יש לה כח לשנות הטבע.

וכן להנצל מן הסכנה וכו'. וכן כח התפילה לבטל הנגזר, ואמרו בברכות (י א) מחזקיהו שהוסיף לו הקב"ה בכח תפילתו חמש עשרה שנה שנאמר (ישעיה לח) הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ומלת יוסיף היא מורה שהיה זמנו קצוב ונגזר שלא לחיות יותר. ויפה כח התפילה לבטל הנגזר, ואמרו בברכות (י א) אמר לו ישעיה לחזקיה אנא אמינא לך צו לביתך ואת אמרת לי הב לי ברתך כבר נגזרה גזירה, אמר לו בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפי' חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר (איוב יג) הן יקטלני לו איחל. ביארו לנו חכמי האמת בכאן, כי התפילה מבטלת הנגזר במערכת הכוכבים, כי מה שאמרו בכאן כבר נגזרה גזרה ביאורו במערכת הכוכבים שמשם הגזרות והמשפטים באים לעולם השפל בכח עליון עליהם כי היה רואה כן בנבואתו, והוסיפו עוד באור שהתפילה למעלה מן הנבואה כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים, עכ"ל.

מספר חסידים

ויש לעיין ממ"ש בספר חסידים (סימן תשצד, מובא ברעק"א בהגהות לשו"ע או"ח סי' רל), אל יתפלל אדם תפילה שאי אפשר לעשות בקשתו, אף על פי שהיכולת ביד הקב"ה, אין לבקש דבר שאין נעשה (כפי הטבע), כגון אם אשתו הפילה לשמונה חדשים, ברור הוא שאין הולד של קיימא, אין מתפללים עליו שיחיה. אסור לבקש דבר שאינו ראוי לומר כגון יהי רצון שתלד אשתי לח' חדשים ויחיה הולד. ואסור להתפלל שיעשה לו הקב"ה נס בשינוי העולם שאם יש לו אילן שיוציא פירות קודם זמנו כמעשה דר' יוסי בן אבין וכר' יוסי דמן יוקרת בתענית (כד א).

האם אפשר להתפלל על נס

וקשה הרי ממה שיצחק התפלל מוכח ששייך להתפלל על נס, וכמו שהבאנו מכד הקמח, וצ"ע על ספר חסידים שכ' שאסור להתפלל שיעשה לו הקב"ה נס בשינוי העולם. (ויתכן דיש חילוק בין נס גלוי לנס שאינו גלוי, דמה שכ' בספר חסידים דאין להתפלל שיעשה לו הקב"ה נס, י"ל היינו שאין להתפלל שיעשה לו הקב"ה נס גלוי, אבל יצחק שהתפלל על רבקה, אמנם היא היתה עקרה, אבל דבר זה אינו גלוי לכל, ועל נס שאינו גלוי גם הספר חסידים י"ל שמודה שאפשר להתפלל).

ונראה ליישב, דהנה איתא בברכות (ס א) היתה אשתו מעוברת, ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא, והקשו בגמ' מתפילת לאה שהתפללה כשהיתה מעוברת שאם זה זכר, לא תהיה אחותי רחל כאחת השפחות, מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה, ותירצו אין מזכירים מעשה נסים.

וכתב שם בספר חפץ ה' וז"ל, טרח תנא למיתני זה, דאסור להתפלל לפני ה' תפילה דאי אפשר לקיימה לו ה', ולזה נמי קאמר בסמוך אין מזכירים מעשה נסים, והיה לגמ' לומר מעשה ניסים הוה או מעשה נסים שאני, אלא הכוונה לומר דאין לאדם לשאול מאת ה' דבר הטבע להפך לו סדר העולם, דכד מטית להתם ג"כ יתפלל לה' ב"ה שיהפך נחושת לזהב ומים לשמן, כהא דרבי חנינא בן דוסא דהפך חומץ לשמן, דלאו בני אדם הוו אלא יסודי עולם וצדיק מושל, ומתניתין דקתני דכולי עלמא ופשוט, עכ"ל. ומתבאר מדבריו כמו שכתב בספר חסידים שאין להתפלל שיעשה הקב"ה נס. 

ועוד מבואר בדבריו, שצדיקים יכולים להתפלל שיעשה הקב"ה נס, ורמז להא דאיתא במועד קטן (טז ב), על הפסוק (שמואל ב כג) אמר אלוקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלוקים, דרשו שם, מאי קאמר, אמר רבי אבהו, הכי קאמר אמר אלוקי ישראל, לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה.

המעשה עם רב אחא בר יעקב

וכן נראה במהרש"א שכתב בהא דאמרינן בקדושין (כט ב) שהיה בבית המדרש של אביי מזיק וגרמו לרב אחא בר יעקב להיכנס לשם, והוא הרג את המזיק ע"י תפילה, והקשו האחרונים איך גרמו לו להיות שם, והרי אין סומכים על הנס. וביאר שם המהרש"א וז"ל, דודאי סמך אביי על חסידותו ושמתוך תפילתו לא יהיה ניזוק ויהרוג את המזיק ואין זה מיקרי נס, עכ"ל. ומבואר שצדיק כשמתפלל וסומך על תפילתו לא חשוב שסומך על נס.

תפילת אליעזר

והמהרש"א לשיטתו דהנה איתא בתענית (ד א) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלושה שאלו שלא כהוגן וכו', אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו', יכול אפילו חיגרת אפילו סומא השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה.

ותמה שם המהרש"א, קשה אמאי לא קאמר ששאל שלא כהוגן, דשמא לא תהיה ממשפחת אברהם והוא אמר לו אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה לבני משם, ותירץ דעל זה התחנן בתפלה שנאמר ובה אדע לשון תחנה, הודע לי בה כי עשית חסד אם תהיה ממשפחתו כו' כפירוש רש"י בחומש, עכ"ל.

ומתבאר שעל מה שאליעזר התפלל וסמך על תפילתו אינו חשוב ששאל שלא כהוגן, וזה כמו שהתבאר שאצל הצדיקים לסמוך על כח תפילתם לא חשוב לסמוך על נס.

תפילת צדיקים

וא"כ נראה ליישב מה שהקשינו על ספר חסידים שאין להתפלל שיעשה הקב"ה נס, והרי יצחק התפלל על רבקה, וי"ל דשאני צדיקים, וכל דבריו שאין להתפלל שיעשה הקב"ה נס אינו אלא על כל אדם, אבל צדיקים יכולים להתפלל שהקב"ה יעשה נס. (ויש לעיין ממה שהביא מתענית, ואולי שם מטעם שלא היה צורך).

בטחון

ובטעם הדבר, נראה להקדים, דהנה כ' בנפש החיים על ענין הבטחון וז"ל, וגם יגזור אומר ויקם לו לפעול ענינים ונסים נפלאים היפוך סדור כחות הטבעים, כיון שמשעבד ומדבק טוהר אמונת לבבו באמת בל תמוט רק לו יתברך לבד, ואצלו ית' הכל שוה כל רגע לפעול בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור הטבע, כמו שמצינו ברבי חנינא בן דוסא שהיה גוזר אומר ופועל כפי רצונו בכל עת היפוך סדור הטבע כאמרו מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק, עכ"ל.

והנה דברי נפה"ח שם סובבים על מידת הבטחון, ומתבאר שהחומץ שדלק אצל רבי חנינא בן דוסא היה מכח מידת הבטחון. והנה הבאנו מחפץ ה' שצדיקים יכולים להתפלל שיהיה נס, כמו רבי חנינא בן דוסא, ומשמע שזה מכח תפילה, ובנפה"ח מבואר שזה מכח מידת הבטחון. ובפשוטו י"ל שאף שאצל ר"ח בן דוסא לא הוה תפילה, בכל זאת דימה החפץ ה' לעניין אם שייך לקוות שיעשה הקב"ה נס, ויותר נראה לבאר שאין כאן שני דברים חולקים, אלא הדברים משלימים זה את זה.

בדברי רבינו יונה

דהנה איתא בברכות (ד ב) אמר ר"י איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית, וכתב שם רבינו יונה וז"ל, יש להקשות וכי מפני שסומך גאולה לתפילה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עוה"ב, ופירש, מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד, הוא מראה שבוטח בה' בתפילה, כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום. וכן נראה באלה שמות רבה (פרשת בא), שכשראו ישראל הניסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו, ועל זה נאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' וגו', וכיון שמזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם, ומתפלל מיד, נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו, ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד. והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה לפיכך זוכה בסיבתה לחיי עוה"ב, עכ"ל.

וביאור דבריו כתב בעלי שור ח"ב (מהגר"ש וולבה זצ"ל), שמצד התפילה עצמה אין לאדם לחשוב שהקב"ה יענה אותו, ואין עניין התפילה לצפות דוקא שהקב"ה ימלא את בקשותינו, ובתפילה לבד אין הכרח שיש בטחון, ויכול אדם להתפלל ואפילו בכוונה נכונה מבלי שיהיה בה בטחון, ורק מצד הבטחון שבתפילה יכול אדם להיות בטוח שאין בקשתו חוזרת ריקם, וע"י שהקדים זכירת יצי"מ והניסים שהיו שם, ומיד הוא מתחיל להתפלל, יש התעוררות של בטחון בבקשותיו. עכ"ד. ומתבאר שתפילה היא בקשה, וע"י הבטחון שבתפילה יש סיבה לקבל את התפילה.

תפילה מכח הבטחון

וא"כ מתבאר היטב, דרבי חנינא בן דוסא התפלל שהקב"ה יעשה נס שהחומץ ידלק, וכמו שכתב בחפץ ה' שהצדיקים יכולים להתפלל שהקב"ה יעשה נס, אלא שתפילתו היתה מכח הבטחון שהיה לו, ותפילה שבאה ממידת הבטחון מובטח שנענית, וזוהי כוונת נפה"ח שהביא את רבי חנינא בן דוסא במידת הבטחון.

תפילת צדיקים

והנה על מידת הבטחון הבאנו דברי נפה"ח שכתב וז"ל, כיון שמשעבד ומדבק טוהר אמונת לבבו באמת בל תמוט רק לו יתברך לבד, ואצלו ית' הכל שוה כל רגע לפעול בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור הטבע, עכ"ל, והיינו שהדבוק במידת הבטחון אין אצלו הבדל בין טבע לנס.

ולפי"ז נראה לומר שהטעם שהצדיקים יכולים להתפלל שהקב"ה יעשה נס, כיון שאצל הצדיקים אין הבדל בין טבע לנס. ויתכן שהטעם שאין להתפלל שהקב"ה יעשה נס, כיון שהקב"ה ברא את העולם והנהיג בו הנהגה של טבע, ואין לבקש ממנו שישנה את הטבע, כיון שרצונו בהנהגה של טבע, אבל אצל הצדיקים שאין הבדל בין טבע לנס, א"כ כמו שמתפלל על דבר שבטבע כך מתפלל על נס, וכלשונו של נפה"ח שהבאנו, כיון שמשעבד ומדבק טוהר אמונת לבבו באמת בל תמוט רק לו יתברך לבד, ואצלו ית' הכל שוה כל רגע לפעול בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור הטבע.

ולפי מה שנתבאר שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים, כיון שהקב"ה רוצה שיהיו שותפים כביכול להנהגת הקב"ה בבריאה, וע"י התפילה הם נעשים שותפים להנהגת הקב"ה בעולם, יתכן להוסיף שכמו שאצל הקב"ה אין הבדל בין נס לטבע ה"ה כשאדם מתפלל אין נ"מ בין נס לטבע, כיון שהתפילה היא עשיה בבריאה שהקב"ה נתן כח לאדם.

ועוד אפשר לומר דהטעם שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים, דהנה הבאנו שאלת האור יחזקאל שכלפי האבות לא חסר כלל באמונה, אלא שיש כאן תכלית בעצם גלוי ההכרה וכלפי כלל העולם, כיון שבתפילתם מתגלה האמונה והבטחון האמיתיים שאין שום משמעות לטבע והכל נס, ובזה מגיעה הבריאה לתכליתה שמכירים שהכל מעשי ה'.

התפילה על הגשמים

והנה על הפסוק (בראשית ב ה) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה, פירש רש"י כי לא המטיר ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים.

וצ"ב הרי בפסוק נאמר שלא ירד גשם מכיון שאין אדם העובד את האדמה, ורש"י מפרש שלא ירד גשם כיון שאדם לא התפלל על הגשם.

ועל כרחך צריך לומר דכוונת הקרא דעבודת האדמה תלויה באדם, ולכן שהגשם הוא כדי להצמיח הוא כביכול תפקידו של האדם, דזה תפקיד האדם לעבוד את האדמה, אלא דהאופן שבו האדם מבצע את תפקידו הוא ע"י תפילה.

ומבואר דתפילה היא מעשה האדם ולכן ממלא האדם את תפקידו בעבודת האדמה ע"י תפילה.

ולפי"ז שפיר י"ל מהי התאוה לתפילת הצדיקים, כיון שהקב"ה רוצה להתגלות בבריאה, אשר זהו תפקיד האדם לגלותו בעולם, והאופן שבו מתבצע הגילוי הוא ע"י תפילה, והמיוחד בתפילת הצדיקים שאין הבדל בין נס לטבע וכמשנ"ת, ולכן ע"י תפילתם אפשר להתגלות בעשיית הצדיקים למעלה מן הטבע שזהו גילוי יותר גדול.