מאמר לפרשת חוקת בעניין הנחשים

ב"ה

הרב ישראל אליאך שליט"א

א

התלונה על המן

וידבר העם באלוקים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל.

וצריך ביאור מה היתה טענתם שאין לחם ומים, והרי היה להם מן, אלא שכיון שנפשם קצה במן היה חשוב להם שאין מן והם בסכנת מיתה. אך צ"ב מדוע נפשם קצה באכילת מן.

ופי' רש"י לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל, אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא. וכן כתב רש"י בעבודה זרה (ה ב) בלחם הקלוקל, קל הוא המן ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלוקל, ורגנו על כך והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות, דתניא (ברכות דף סא) כשהן נפנין אין נפנין לא לצידיהן ולא לפניהן אלא לאחריהן ומחנה ישראל שלש פרסאות היה.

ומקור דברי רש"י בבמדבר רבה (פרשה טז), אמר להם הקב"ה בטובה שהבאתי עליכם בה אתם מכעיסין, באו למדבר והאכלתי להם מן ארבעים שנה, ולא נצרך אחד מהם לנקביו אותן ארבעים שנה אלא שאכלו את המן והוא נעשה להם בשר, שנאמר (תהלים עח) לחם אבירים אכל איש, ובו הכעיסו אותו, אומר זה לזה אין אתם יודעין שיש לנו כמה ימים שלא עשינו צרכינו, ואדם שאינו עושה צרכו ארבעה ימים או חמישה ימים הוא מת, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שהיה קל בתוך מעיהם.

וצ"ב מה טעם שהיה להם כל כך גרוע שהמן נבלע באיברים, וטענתם כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא, לא מובנת, דאם כוונתם לחשוש לבריאות, הרי ראו בעיניהם שכך הדבר שהמן נבלע באיברים ולא קרה לאף אחד איזו מחלה כתוצאה מזה, ועל מה יש להתלונן.

העונש

וענשם היה כמו שנאמר וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. וצ"ב מה היתה המידה כנגד מידה שנענשו ע"י נחשים.

ההצלה

ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי. ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי.

והנה בענין סגולת הריפוי ע"י ההבטה בנחש הנחושת איתא בראש השנה (כט א), עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי, וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים.

ולכאורה משמע שהנחש היה רק היכי תימצי כדי להסתכל כלפי מעלה, א"כ צ"ב למה נאמר למשה לעשות דוקא נחש, הרי לשם כך מועיל כל דבר המונח גבוה וישראל יסתכלו כלפי מעלה.

ועוד צ"ב הרי בפסוק נאמר שמי שהביט בנחש התרפא, היינו שלא הספיק במה שהסתכלו כלפי מעלה, אלא רק אם ראה את הנחש, וביותר שהרי נאמר והביט היינו שאינה ראיה בעלמא אלא הבטה והיינו הסתכלות חזקה וכמו שפירש רש"י שהבטה היינו מביט בכוונה, וא"כ צ"ב מה ריפא אותם מה שהסתכלו בנחש או מה שהסתכלו כלפי מעלה, ובע"כ צריך לומר שהיו כאן שני דברים, מה שהסתכלו כלפי מעלה ומה שהביטו בנחש, וצריך ביאור.

ביאור התלונה על המן

ויתכן לומר שטענת עם ישראל שהמן נבלע באיברים, היתה שמכיון שהמציאות הטבעית של מזון אינו כן, א"כ בכל עת נשארה להם התחושה הטבעית של סכנה שהם זקוקים לנס כדי לחיות, והקושי הוא להתאמץ כנגד הנטיה הטבעית ולזכור את האמונה, וזה ממש כמיתה כיון שכשאינם מתאמצים לזכור את האמונה הם בפחד מוות תמידי, ואין מיתה גדולה ממי שחי בפחד מוות באופן קבוע.

וזה מה שנאמר, ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך, היינו שדיברו כנגד ה', כיון שהמן היה האוכל של האמונה, שגם אחרי שאכלו אותו הרגישו כל הזמן אמונה, והמציאות הזאת להיות תלויים בנס קבוע, מחייבת אמונה ובטחון גמורים שהם מהווים דביקות בה', וזה גופא היתה תלונתם שאינם מעונינים בחיים אלו, מפני הקושי שחייב אותם בצורת חיים זאת, לכן חשוב שדיברו כנגד ה', היינו כנגד המציאות של דביקות בה' כל רגע ורגע.

העונש הנחשים

ולפי"ז נראה לבאר מה שנענשו ע"י הנחשים. דהנה הנחש נתקלל ועפר תאכל, ומקשים מדוע היא קללה והרי מזונותיו מצויים בכל מקום. ומבארים שהעונש הגדול הוא שהמזונות נמצאים בכל מקום, ולא חסר שום דבר וממילא אין קשר להקב"ה. וכמו שנאמר (תהלים קד כא) הכפירים שאגים לטרף ולבקש מאל אכלם, והיינו שהאריות מבקשים מהקב"ה שיוריד להם אוכל. והנחש שמזונותיו בכל מקום מנותק מהקב"ה. ועוד שכיון שמאכלו עפר א"כ הוא תמיד נמצא במקום הכי נמוך, תמיד מסתכל כלפי מטה, ומנותק מהקב"ה שאין לו שום סיבה להסתכל כלפי מעלה.

וא"כ נראה דעם ישראל היתה להם הדרגה של אכילת מן שחיו כל הזמן באמונה ועל זה התרעמו, לכן הביא להם את הנחשים, שהם נענשו לכל חייהם שלא יהיה להם קשר עם הקב"ה, הם נשכו אותם לעורר אותם על הדבר החמור של ניתוק מהקב"ה.

והנה איתא במדרש אגדה, ויעש משה נחש נחושת. והלא הקב"ה לא אמר לו שיעשה נחש, אלא אמר משה אעשה של נחושת, כדי שיראו אותו כל ישראל וזוכרין מה שעשה נחש הקדמוני, ומה אירע לו, מיד יחזרו בתשובה, וזה שאמר והביט אל נחש הנחושת וחי, וכי נחש ממית ומחיה, אלא בזמן שהנושך מביט כלפי מעלה ומכוין לבו לשמים וזוכר מעשה נחש ועושה תשובה, מיד נתרפא, ואינו נימוק בחוליו.

ולדברינו נראה לבאר דמ"ש במדרש, כדי שיראו אותו כל ישראל וזוכרין מה שעשה נחש הקדמוני, ומה אירע לו, היינו שנענשו כמו שנענש הנחש שלא יהיה לו קשר עם הקב"ה.

הנחשים שהיה הענן שורפם

ונראה עוד דהנה כתב החזקוני, את הנחשים, נחשים לא נאמר אלא הנחשים, ר' יודן אומר הם הנחשים שהיה הענן שורף שהיו בזכותו של אהרן, עכשיו שנסתלקו במיתתו היו מזיקים.

ומקור דבריו מהתנחומא (חקת סימן יט), את הנחשים השרפים ששורפין את הנפש, רבי יודן אומר הנחשים שהיה הענן שורף אותן ועושה אותן גדר למחנה להודיעם נסים שעשה להם המקום, אותן גירה בהן.

ונראה ששלח את הנחשים להזכירם שכל חיותם ומהלכם היה על ידי נסים, שהרי היו נחשים בדרך, ומה שלא הזיקום כיון שהיו ענני כבוד שסילקום, וביותר שלא רק שהעננים סילקום אלא הם היו גדר למחנה ישראל, ועכשיו שחטאו במה שלא רצו את ההשגחה הצמודה, חזרו הנחשים, להראות להם מה קורה כשאין השגחה צמודה.

הסגולה של נפש החיים

ולפי"ז נראה לבאר איך התרפאו ע"י שהביטו בנחש הנחושת, והבאנו מהמשנה שזה היה ע"י שהסתכלו כלפי מעלה.

דהנה כתב בנפש החיים (שער ג' פי"ב), ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר, הלא ה' הוא האלוקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולמות וכל העולמות כולם והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול שום דבר כלל.

ומבואר שהבטחון בהקב"ה הוא ע"י שקובע בלבו אין עוד מלבדו, והרי כל אחד יודע שאין עוד מלבדו, ומהי הסגולה המיוחדת. אלא דהידיעה של האמונה אינה פועלת כנגד החוש הטבעי לתלות בסיבה טבעית, והעבודה של הסגולה הוא לחיות זאת בחוש, ואז כל החוש הטבעי ג"כ מתבטל.

ובנפש החיים שם הוסיף, וזהו עניין מאמרם ז"ל עשה לך שרף וכו' וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו' רצה לומר כשהסתכלו כלפי מעלה להנחש שרף, והתבוננו בכחו הרע, ועם כל זה בטלוהו מליבם ולא השגיחו על כחו הנורא, ושעבדו את לבם רק לאביהם שבשמים לבד, היו מתרפאין.

נמצא שמה שנאמר שהסתכלו על הנחש וחי, היינו שזה הדרך להתבונן, ואם מתבוננים מתרפאים ואין זה סתירה מהמשנה לפסוק, כיון שבפסוק נאמר את הדרך איך להתבונן, וזה בנחש ומי שמתבונן בנחש אז מובטח לו שישעבד את לבו ויתרפא. וא"כ יסוד הדבר שהסתכלו כלפי מעלה ושעבדו את לבם לאביהם שבשמים וכמו שכתוב במשנה, אבל זה עדיין לא מספיק, אלא רק אחרי שמסתכלים בנחש ומתבוננים.

וכן מבואר במכילתא (פרשת בשלח), ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף, וכי נחש ממית ומחיה, אלא כל זמן שהיה עושה כן היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפיקד את משה לעשות כן, והקב"ה שולח להם רפואות.

ב

הציווי על עשיית הנחש ועשייתו

בענין עשיית הנחש על ידי משה רבינו, ישנם לכאורה כמה שינויים בין הציווי על עשיית הנחש, לעשיית הנחש בפועל. בציווי על עשייית הנחש נאמר ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי, ובעשייתו נאמר ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי. וישנם כמה הבדלים, א) בציווי נאמר לעשות שרף, ובעשיה נאמר שמשה עשה נחש. ב) בציווי נאמר והיה כל הנשוך, ואילו בעשיה נאמר רק והיה אם נשך הנחש את איש. ג) בציווי נאמר וראה אותו, ובעשיה נאמר והביט. וצריך ביאור, הרי משה רבינו עשה מה שה' ציוה לעשות, וכגון מה שנאמר לעשות שרף פשוט שהכוונה לנחש, אבל צ"ב למה הבציווי נאמר שרף ובעשיה נחש, וכן שאר ההבדלים.

חטא כנגד ה' וכנגד משה רבינו

ויתכן לבאר, דהנה נאמר, וידבר העם באלוקים ובמשה, ומשמע שהיו כאן ב' חטאים שדיברו בה' ובמשה. וכן להלן נאמר, ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך, שהיו שני חטאים א) בה' ב) במשה.

ויתכן דהחטא כלפי משה היה שהיו כפויי טובה, שהרי המן ירד בזכות משה רבינו, והם טענו כנגד המן והיו כפויי טובה כמו שאמרו בעבודה זרה (ה א).

והחטא כלפי הקב"ה שהיתה להם טענה על המן שהיה נבלע באיברים, ולא רצו לחיות כל הזמן בחיים של נס ואמונה חושית, וכמו שנתבאר למעלה.

ביאור ההבדלים

ולפי זה נראה לומר שזה ההבדל בין הציווי לעשיה, שהציווי היה על עשית הנחש על מה שחטאו כנגד משה רבינו, והעשיה היה שמשה רבינו עשה כנגד החטא שחטאו שדברו בה'.

הקב"ה אמר למשה לעשות שרף, ודאי שהכוונה על עשיית נחש, אבל נאמר שרף לרמוז שהקב"ה דיבר על עשיית נחש כנגד מה שפגעו במשה רבינו, ולכן מספיק לעשות שרף, שאינו הנחש עצמו אלא בנו של הנחש, כמו שנאמר בישעיהו (יד כט) כי משרש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף, ומבואר שהשרף הוא הפרי. ויתכן שבעונש שפגעו במשה רבינו, כדי להתרפא אין צורך דוקא להביט אלא מספיק בראיה, לעורר אותם על זה שהיו כפויי טובה. ולכן נאמר כל הנשוך היינו לאו דוקא מי שנשך אותו נחש, שרק במי שנשך אותו נחש שהעונש הוא גדול הוזקק לראיית נחש נחושת, אבל מי שנשך אותו בעל חיים אחר, לא הוזקק דוקא לראיית נחש לכן נאמר בו והיה כל הנשוך.

ומשה רבינו עשה נחש נחושת כיון שמשה רבינו דאג לכבודו של הקב"ה, והחטא כנגד הקב"ה היה גדול יותר, ולכן נאמר והביט שרק מי שהביט היינו בראיה חזקה יכול היה להינצל, וכמו שביאר בנפש החיים. ולכן עשה נחש ולא שרף כיון שהיה צריך להראות להם את חומרת הנחש ולא סגי בשרף. וכל זה היה צריך רק למי שנשך אותו נחש, כיון שלמי שנשך אותו חיה אחרת סימן שלא היה כ"כ חמור וסגי בראיה.

מפירוש בעלי התוספות

וכעין מה שנתבאר מצאתי בפי' ריב"א. וז"ל, ויעש משה נחש נחשת, תימה שהרי ציוהו המקום לעשות שרף שנאמר עשה לך שרף. וי"ל לפי שדברו בהקב"ה ובמשה, שלח הקב"ה בהם נחשים לכבודו ושרפים לכבוד משה, ולכך צעקו בני ישראל ואמרו התפלל וגו', ויסר מעלינו את הנחש, אבל על השרף שהיה לכבוד משה לא היה צריך להתפלל, מיד ויאמר עשה לך שרף, כלומר בשבילך, ונחש לכבודי, אמר לא אעשה שרף כי מחלתי להם על כבודי, אבל אעשה נחש לכבוד הקב"ה, ולכך נאמר ויעש משה נחש נחשת וגו' ולא כתוב שרף, עכ"ל. (ועיין בפירוש הרא"ש).

הקב"ה משתבח בישראל ועם ישראל בהקב"ה

ויסוד הדבר שהקב"ה דיבר על משה רבינו, ומשה רבינו דיבר על הקב"ה נראה לפי המבואר בברכות (ו א), אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו וכו'. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין, הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, אמר ליה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל, אין, דכתיב: את ה' האמרת היום וה' האמירך היום (דברים כו), אמר להם הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

וכתב שם המהרש"א וז"ל, כי מצות ענין תפילין הוא שיש לנו להיות דבקים בו יתברך, והנחתן עלינו היא משרה שכינה עלינו בשמו, וארבעת פרשיותיה שכתוב בו מוכיחין עד"ז מצות תפילין שיהיה לישראל דביקות וקדושה בה' בכל נפשם ובכל לבבם ובכל מאודם, ולעומת זה יש להקב"ה דביקות וחטיבה בישראל, כמו שכתוב אני לדודי ודודי לי, וכדמייתי שהקב"ה משתבח ומתפאר בישראל, וישראל מתפארים ומשתבחים בה', דכתיב את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, ועל כן נקראים התפילין פאר והוא שהקב"ה מניח תפילין להתדבק ולהתפאר בנחלתו ישראל, וכמו שכתוב שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו' שהוא מורה על דבקות שלו עמנו כתפילין הללו שהם על הזרוע נגד הלב, עכ"ל. (וע"ש שהאריך בזה).

ולמדנו שהקב"ה משתבח בישראל ועם ישראל משתבחים בהקב"ה. וי"ל שהקב"ה מדבר על ישראל, וכיון שמשה רבינו שקול כנגד כל ישראל דיבר על משה רבינו, ומשה רבינו דיבר על הקב"ה.

וכן מבואר בספרי בפרשת וזאת הברכה, על הפסוק אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, ישראל אומרים (שמות טו יא) מי כמוכה באלים ה', ורוח הקודש אומרת (דברים לג כט) אשריך ישראל מי כמוך, ישראל אומרים (דברים ו ד) שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ורוח הקודש אומרת (דהי"א יז כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד, ישראל אומרים (שה"ש ב ג) כתפוח בעצי היער, ורוח הקודש אומרת (שה"ש ב ב) כשושנה בין החוחים, ישראל אומרים (שמות טו ב) זה אלי ואנוהו, ורוח הקודש אומרת (ישעיה מג כא) עם זו יצרתי לי, ישראל אומרים (תהלים פט יח) כי תפארת עוזמו אתה, ורוח הקודש אומרת (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר.

מלחמת מדין

ובזה נראה לבאר במה שנאמר בפרשת מטות, שה' אמר למשה נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים, ואחר כך נאמר וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין.

ויש לפרש כנ"ל, שה' דיבר כלפי ישראל שתהיה נקמת בני ישראל, ומשה רבינו דיבר כלפי הקב"ה לתת נקמת ה'.

חג הפסח וחג המצות

וכן בשמות של חג הפסח, שבתורה נקרא חג המצות, כמו שנאמר (שמות לד) את חג המצות תשמר, ועוד. ועם ישראל קוראים חג הפסח, כמו שנאמר טובא במשנה וגמרא חג הפסח.

והביאור שהתורה קוראת לחג על שם מה שישראל מקיימים בו וזה המצות. ועם ישראל קוראים לו חג הפסח על שם שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל. (ועיין תוספות חדשים על המשנה בריש פסחים שהביא מר' לוי יצחק מברידטשוב, שחג המצות נקרא בתורה על שם שלא הספיק בציקם להחמיץ וה' שמר להם את הזכות שלא לקחו צידה לדרך, ועם ישראל קוראים פסח על זה שה' חמל עליהם).

יום תרועה ויום הזכרון

ראש השנה נקרא בתורה יום תרועה כמו שנאמר (במדבר כט) יום תרועה יהיה לכם. ובתפילות מזכירים יום הזכרון.

ויתכן לבאר שהתורה קוראת לחג על שם מה שישראל מקיימים את המצוות, וזוהי מצות שופר על כן נקרא יום תרועה. ועם ישראל קוראים לחג על שם יום הדין שהקב"ה זוכר את ישראל (ועי' מהרש"א קידושין עא א שכתב שלכן נקרא ר"ה שהוא יום הדין יום הזכרון).

יום הבכורים וחג השבועות

שבועות נקרא בתורה יום הבכורים כמו שנאמר (במדבר כח) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה'. ועם ישראל קוראים לו חג השבועות. (אמנם גם בתורה נקרא חג השבועות כמ"ש (דברים טז) ועשית חג שבעות).

ויתכן לבאר שהתורה קוראת על שם המצוה שעם ישראל עושים וזוהי מנחת בכורים, ועם ישראל קוראים על שם שהקב"ה נתן את התורה, וזהו חג השבועות שמורה על חבת התורה, שמרוב תשוקתה לקבלה, הם סופרים הימים והלילות להגיע למבוקש (צרור המור דברים פרק ד, ועוד). ומה שנקרא בתורה גם חג השבועות י"ל על שם המצוה של ישראל של ספירת השבועות. (חג הסכות נקרא כן בתורה וגם בתפילות, נראה שבתורה נקרא ע"ש מצות סוכה שעם ישראל מקיימים, ועם ישראל קוראים חג הסכות ע"ש הסכות שהקב"ה עשה לעם ישראל. וכן יום הכפורים נקרא בתורה על שם שישראל מתכפרים בו, וישראל קוראים על שם שהקב"ה מכפר לישראל).

שמיני עצרת ושמחת תורה

שמחת תורה נקרא בתורה שמיני עצרת, וראיתי מבארים שבתורה נקרא על שם שעם ישראל עוצרים במלאכה. ועם ישראל קוראים לו שמחת תורה על שם ששמחים בתורה שהקב"ה נתן.

ברכת קריאת שמע

ונראה לומר דלכן הברכה שקודם קריאת שמע היא הבוחר בעמו ישראל באהבה, דשמע ישראל הוא על שישראל אוהבים להקב"ה, וברכת אהבה רבה הוא על אהבתו אלינו.