מאמר על פרשת קרח

ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי: אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני: ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאלה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'.

בעיקר המקראות כאן צ"ל בפשוטו שלא היו מערערין על עיקר הנבואה ורק טענו לומר שהגם כי משה אמת ותורתו אמת מ"מ בדבר זה כיזב לבעבור קחת שררות העם לו ולאחיו ולאשר חפץ ביקרו על פי שרירות לבו עפ"ל, וע"ז בא מאמר הנביא בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, ולא על עיקר הנבואה.

ובאמת היה נראה כן ממה שמבואר בכתובים שמרע"ה קבע כל סדר הראיות וההוכחות ליישב מחלוקתם, ואם היו חולקים עליו בעיקר הנבואה, הדעת היתה נותנת שלא יאבו שמוע לו לכל דבריו ויאמרו לו מי שמך המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו ואתה ואחיך בדאים עפ"ל.

אמנם במה שדרשו רז"ל ששאלוהו מטלית שכולה תכלת בציצית ובית מלא ספרים במזוזה, נראה שאחר טענותם על נטילת השררה באו לערער על עיקר הנבואה, ולפ"ז המקראות בכאן מדברים מהוכחת הנבואה עצמה.

ולפ"ז תיקשי לך מה שאמר הרמב"ם בראש השמיני מיסודי התורה בחילוק נבואת מרע"ה אב הנביאים משאר נבואות הנביאים: משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. ע"כ.

וא"כ להנ"ל שמה שכפרו בו עדת קורח הוא ערעור על עצם הנבואה וע"ז בא האות שבלעה אותן הארץ, ונמצא האות והמופת יסוד ופינה לאמונה במרע"ה ונבואתו.

ונעמיד הקושיא בפירוש המקראות: איך יאמר לו וגם בך יאמינו לעולם אם בזמן קורח שוב לא האמינו בו.

 

ואשר יראה לומר בזה ע"ד פשט הכתובים, דהנה בסתירת אמיתת ידיעה מן החכמות אפשר שתהיה על שני דרכים, בדרך אחת יצאו אליך לקעקע עצם יסודה של אותה הידיעה אשר הוסכמה בדעתו לאמת, ובחמשה דרכים ינסו לפניך להביא מופתים וראיות אשר על אף שאין בהם עצמן סתירה לעיקר אותה ידיעה מכל מקום המה מורים שלא תיתכן אותה ידיעה בשום פנים עם קיומם הם, ואמנם שלא סתרו הידיעה עצמה מ"מ כיון שידיעותיהם מאומתות גם כן, והשכל מורה שאי אפשר לשתי אמיתות אלו לדור בכפיפה אחת ע"כ הוטל ספק באמיתת שניהם, ונמצא הידיעה החדשה מקעקעת הסכמת אמיתתה של הידיעה הישנה גם בלא לסתרה בעצמותה. והנה חלוקים ב' דרכים אלו בעצמותם גם לאחר דחייתם, כי ההערה בעצמות היסוד והכפירה בעצם הידיעה, הנה פירכתה ודאי הוא חלק מראיית קיום המושכל הראשון כדי להעמידו על מכונו. משא"כ סתירת הקושיות אשר לא נגעו ולא פגעו בעצם היתכנות המושכל הראשון, הנה אחר הפירכא אין לאותם הקושיות קיום כלל, וחזרה הידיעה כבתחילה ממקורה הראשון ואין חלק בהידיעה לסתירת האפשרות הנגדיית.

ועד"ז נבאר פשטי המקראות, דלעולם האמינו בו ישראל ממעמד הר סיני וכנתבאר ברמב"ם הנז', וכשבא קורח לערער על עיקר הנבואה, הנה לא היה די בליצנות שלו להטות לב העם אליו, ורק סיפק היה בידו לספק בליבם מכח טענותיו שלכאורה הדעת נותנת שלא ה' שלחו, אמנם מאידך גיסא ראו בעיני בשר את אשר דיבר בו ה' במתן תורה, באופן שהוקשה להם קושיות קורח אך לא היה בזה בכדי לסתור האמת שידעו מקודם לכן, א"כ לא היה בכפירת קורח כפירה מכח סתירה אלא מכח קושיא (ויתבאר בזה גם מה שהקהיל קורח את כל העם והמו"מ בזה בפסוקים אם לכלותם אם לאו. ולהנ"ל סיבת התקהלותם היתה משום שנסתפק להם מכח קושיות קורח ורצו לראות איך תוסר הקושיא, אמנם סו"ס יש בעצם הספק כפירה ומשו"ה היה בדין לכלותם, שאם לא נסתפק להם מדוע נקהלו).

ועיקר הקושיא בזה הוא דהנה לכאורה לא טען קורח מאומה רק שאמר עפ"ל שמרע"ה סר מן הדרך וביקש שררה לעצמו כו', וא"כ אין בזה כלל סתירה למה שראו במתן תורה. ומעתה תיקשי איך שייך לומר במת"ת וגם בך יאמינו לעולם. וע"כ שהאדם אשר ידבר עמו ה' פה אל פה במראות ולא בחלום ודאי הוא שלא יסרח לעולם ומכח זה היתה הראיה דוגם בך יאמינו לעולם, וממילא מכח זה היא הקושיא דקורח.

ועל קושיא זו אמר להם משה, שאם אתו הצדק והם הכופרים הרי מיתתם במיתה משונה ואם לאו ימותון כמות כל אדם, ובאמת אם כמות כל אדם ימותון אלה הרי זו ראיה שבדאי אני, ומה שראיתם השי"ת מדבר עמי בהר סיני זו קושיא על האמת שראיתם עתה.

וזהו ביאור המקראות מעתה בזאת תדעון כי ה' שלחני כו' אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם – הרי מוכח כי צד הקושיא הנוטה לדברי קורח הוא הנכון – לא ה' שלחני. ואם בריאה יבראה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאלה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'. ע"כ. ולכאורה יש לעמוד שהיה לו לומר וידעתם כי ה' שלחני, עוד יל"ע מה ניאוץ ה' יש בכאן והלא ניאצו רק למשה שסר מן הדרך. ולהנ"ל א"ש כי דוקא על צד השלילה היה נכון לומר לא ה' שלחני שיש בכאן ראיה לסתור מאידך גיסא דחזינן שלא ה' שלחו, אמנם אם בריאה יברא כו' הלא סרה הקושיא ושוב סיבת הידיעה שה' שלחני היא מכח מת"ת ועין מקום לומר וידעתם כי ה' שלחני, ורק ניאצו את ה' לומר שדיבר פה בפה במי שיסרח לאחמ"כ. ונבאר בזה גם הא דלהלן בסמוך (פי"ז פ"כ): והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם. דוק בזה. וא"כ לעולם האמינו בו מכח מתן תורה תמיד רק שהיה ע"ז מספק מן הצד ודוק.

מאידך גיסא ההוכחה מצד הקושיא גרועה היא מההוכחה בעיקר הדבר, כוונתי – אחר שנפרכה ההוכחה, מההוכחה בעיקר הדבר לא נשאר דבר. ואמנם כן גם מההוכחה מצד קושיא לא נותר דבר, אך מ"מ פגמה היא בשלימות האמונה ביסוד המוקדם, כיון שהיה זמן שלמרות הידיעה השלימה מ"מ היה פקפוק עליה בלב (ועד"ז יש לבאר מה שאמרו ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות, והנה אם לליצנות היה קיום א"כ הלא דוחה היא כל אחת מן התוכחות בפ"ע, אע"כ שלליצנות אין קיום והיא באה לפי שעה לנגד כל המאה תוכחות, ומעתה אפש"ל בדרך הנ"ל שמכיון שהיה זמן שהיה ידוע לו בבירור טענת כל המאה תוכחות ומ"מ לרגע קטן חי יחד עמם בטענת הליצנות, הנה כבר הלכה לה וירדה לטמיון השפעת הודאות של התוכחות), ומשום כך גם לאחר מות קורח במיתה משונה שלכאורה היה בדין שתחזור אמונתם כבתחילה כאותו הדור שראו שכינה מדברת עם משה, ומ"מ אנו רואים שחשדוהו בכל מיני חששות, חשדו שהקטורת שם מות יש בה ובו נהרגו נדב ואביהו ומאתים חמישים מקטירי הקטורת, וחשדוהו על המקלות כדלהלן. ולא מצינו כעין הנהגה זו בישראל למן מתן תורה ועד פרשת קורח, והן הן הדברים.

נ"ב עי' כמוצא שלל רב פ' קרח מה שציין בזה מספרי רמ"מ שולזינגר בשם הקה"י והגרא"ב וסרמן הי"ד.