אליהו מקריב קרבנות התמיד - מאמר לפרשת השבוע פרשת פנחס

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

אליהו מקריב קרבנות התמיד

כתב הרמב"ם בתחילת הלכות תמידין ומוספין: "מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום והם הנקראים תמידין - אחד בבקר ואחד בין הערבים. שנאמר שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד [וגו']". הרמב"ן בהשגות לספר המצוות חולק ומונה כשתי מצוות: "ושני תמידין, וקטרת בקר וערב, וקרית שמע - נמנים שתים שתים, שהן מצוות שאינן מעכבות זו את זו וזמנה שלזו לא זמנה שלזו" (שכחת הלאוין. ראה מ"ש סוף שרש יא). הנראה בדעת הרמב"ם, ששני התמידין הם מצוות הבאות מחמת היום. לכן מביא את הפסוק הכוללם יחד כמצוות היום - שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד, ללמדנו שבכל יום מתקיימת מצווה אחת. באופן המעשי נחלקת המצווה לכבש אחד בבקר ולכבש השני בין הערבים, אבל אין חלקי המצווה נחשבים כמצווה בפני עצמה (כמבואר בשרש י"א).

לדעת הרמב"ם המצוה באה כחובת היום, כל יום בגלל חידוש היום עצמו. אין זו חובה לעשות מעשה קרבנות ולהעלות על המזבח ולהקריב כבש אחד ועוד אחד, אלא כחובה לכפר על מעשי כל יום ויום מחדש. קרבן התמיד מכפר עלינו, כפי שאומר נחמיה: לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹקינוּ" (י,לג). כך אמרו: "מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון, כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה ושל בין הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום"(במדב"ר כא).

היות והמצוה היא מצוות היום להביא בו שני תמידין ולא כמצווה על בית המקדש או על הכהניםלכן גם בזמן הזה קרבנות התמיד מכפרים עלינו בכל יוםכי היום עצמו נשאר קיים והקרבנות הללו עולים למזבח בבית המקדש שלמעלהכמאמר שלמההִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת...לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי האלקינו לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל (דבה"י ב,ב,ג). אמרו בגמראלְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל - זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן (מנחות קי,א). במדרש מקביל אמרו: "א"ר סימון בשעה שאמר הקב"ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכןובעת שהוקם למטן הוקם למעלןוהוא משכן הנער ששמו מטטרון שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם (במדב"ר יב). וכתבו התוס' "מדרשות חלוקיןיש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים ויש מי שאומר כבשים של אשוהיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה 'ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון'" (עיי"ש).

במדרש מכת"י מצאתי דבר חידוש, שיש לבארו: "אמר ר' פנחס בשם ר' שמעון בן לקיש: הוא פנחס הוא אליהו זכור לטובה ולברכה, שאלולי הוא לא היה לנו חיים באדום הרשעה. הוא שאמרו רבותינו משעה שחרב בית המקדש, הוא מקריב שני תמידין בכל יום לכפר על ישראל וכותב בעורותיהן מעשה כל יום ויום" (בתי מדרשות א. מדרש שוחר טוב כת"י סג).המצוה היא מצוות היום להביא בו שני תמידין ולא כמצווה על בית המקדש או על הכהנים, לכן גם בזמן הזה קרבנות התמיד מכפרים עלינו בכל יום. כי היום עצמו נשאר קיים והקרבנות הללו עולים למזבח בבית המקדש שלמעלה. כמאמר שלמה: הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת...לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי ה' אלקינו לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל (דבה"י ב,ב,ג). אמרו בגמרא: לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל - זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן (מנחות קי,א). במדרש מקביל אמרו: "א"ר סימון בשעה שאמר הקב"ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן. ובעת שהוקם למטן הוקם למעלן. והוא משכן הנער ששמו מטטרון שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם (במדב"ר יב). וכתבו התוס' "מדרשות חלוקין. יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים ויש מי שאומר כבשים של אש. והיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה 'ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון'" (עיי"ש).

מדרש זה מחודש בענייניו. אדום הרשעה - המונה את השנה לשס"ה ימי החמה לכן כוחה מתחדש לרעה בכל יום ויום (מבואר בנצח ישראל טז). בכל יום ויום של חרבן וגלות שקללתו מרובה מחבירו (סוטה מט,א) כוחה של אדום הרשעה מתחזק. לכן צריך בכל יום לבקש כפרה על נשמתנו, כדי שנתקיים כאן בגלות. אליהו הנביא - מביא למעלה את תפילתם ושאיפת נשמתם של ישראל, שיחשבו למעלה כקרבנות התמידין - המתחדשים בכל יום ויום, ועומדים כנגד כוחה של אדום הרשעה, שגם הוא מתחדש בכל יום ויום.

התמידין הללו הם נשמות הצדיקים (כמבואר במנחות ובמדב"ר). נשמתם השואפת להתקרב אל בוראה אלא שמעטפת גופם מנעה זאת עד שהגוף הפסיק למנוע והנשמה זוכה להשלים את שאיפתה להתקרב לה' במשכן ובבית המקדש העליון. ככתוב: יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹקים בְּצִיוֹן (תהילים פד,ח.) דהיינו בציון שהוא בית המקדש של מעלה (תוס' רא"ש ר"ן וריטב"א מו"ק כט,א). כל יום ויום הם הולכים לציון כפי שמבאר רי"א חבר זצ"ל: "כמו שבעוה"ז בכל יום יש כוונות אחרות ותיקונים חדשים בכל מצוה ואינם שווים רק בכללות ולא בפרטות, כמו כן קיבול שכר שלעתי לבא הוא תמיד ענין חדש" (בית עולמים קמא,ב).

עורותיהן של התמידין הללו הם המעטפת החיצונית של הצדיקים, הצורה האישית וסגנונו הייחודי של כל אחד בהוצאה לפועל של שאיפותיו.

אליהו הנביא הממשיך את תפקידו של פנחס לכפר על ישראל מעוונותיהם, מביא את התוכן של נשמת ישראל כקרבן ואת המאמץ והקשיים, את העיכובים וההידורים וכל שאר העטיפות השונות של המצווה, כעור העולה של קרבן התמיד. העורות הללו השייכים לכהנים המקריבים (מעה"ק ה,יט). הופכים בידו של אליהו המקריב, לקלף המבטא את מעשיו הטובים של כל אחד ואחד. המעשים וההתמודדויות שלנו ההופכים לקלף של התורה, הכתובה על לוח לבנו ומתוך הקשיים שלנו. מעשינו נכתבים כתורה בידי אליהו ומלך המשיח, בספר הזכרון שבשמים. ככתוב: "לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהם. כההוא דכתיב אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' ּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ (מלאכי ג,טז. ויק"ר לד,ח). אליהו הנביא המקריב את קרבנות התמיד של השאיפות, הופך את ההתמודדויות והמעטפת היום יומיות שלנו לקלף - וכותב בעורותיהן מעשה כל יום ויום. בזכותם ומכוחם אנו שבגלות אדום הרשעה, חיים וקיימים

 

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל