מהמקושש לשמירת הציצית - מאמר לפרשת שלח

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

השבת הראשונה נלמדה בהלכותיה כבר ביום השישי עם הכפלת עומר המן. למחרת נאמר להם אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (שמות טז,כט). היות ומתי מעט יצאו באותה שבת ראשונה מתוך דאגה על הפרנסה היומית שלהם (מכילתא בשלח ומלבי"ם שם). כבר לקראת השבת השניה ממנה  משה שומרים המחפשים ומזהירים, שלא ימצא עובר על איסורי השבת. ככתוב: וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקשֵׁשׁ עֵצִים.

אמרו חז"ל: "מגיד שמינה משה שומרים ומצאו אותו מקושש" (ספרי) "שאמר להם משה צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת" (ספרי זוטא). כנאמר 'וַיִּמְצְאוּ' ומציאה באה אחרי חיפוש (חזקוני, מלבי"ם והעמק דבר שלח טו,לב). מכאן המקור להלכה אותה כתב הרמב"ם בהלכות יום טוב: "חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה" (ו,כא).

משה רבינו ושומריו השתדלו מאד למנוע חילולה של השבת. אבל ה' מלמד אותו שיש להתבונן בסיבות החטא ולהפיק לקח עקרוני להנהגה הכללית שלנו. כנאמר בתנא-דבי-אליהו: "אל יאמר האדם בלבו לעצמו אני אהיה ירא שמים ואוהב את הקב"ה ע"מ שאעבור על אחת מכל המצות האמורות בתורה - כי זהו סימן רע וחלק רע וגזירות קשות באות עליו. אלא כך יאמר אדם בלבו, אני אהיה ירא שמים ואוהב את הקב"ה על מנת שלא אעבור אפילו על אחת מכל מצות האמורות בתורה וזהו סימן טוב וחלק טוב לו ואין חטא בא על ידו.

תדע לך שכן הוא שהרי כשהיו ישראל במדבר מה נאמר בהם 'ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת' אמר הקב"ה למשה מפני מה חילל זה את השבת - אמר משה לפניו, רבש"ע איני יודע. א"ל הקב"ה למשה, אני אומר לך - כי בכל ששת ימי חול יש לו לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו. אבל עכשיו ביום השבת, שאין לו תפילין בראשו ובזרועו לכן חלל זה את השבת. באותה שעה א"ל הקב"ה למשה, משה צא וברור להם מצוה אחת שיהיו נוהגים בו בשבתות ובימים טובים - זה מצות ציצית שנאמר (שם) דבר אל בני ישראל וגו' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם וגו' וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' וגו'... לפיכך הביאוהו ונתנוהו אצל עול מלכות שמים שהיא חמורה - שמתחילין שמע ישראל ... ומסיימין ועשו להם ציצית וגו'. הא למדת שקלה שבמצות - הרי היא כחמורה, וחמורה - הרי היא כקלה" (תנדבא"ר כו).

התפילין והציצית יחד עם המזוזה מיועדות לשמור ולהציל מהחטא. כפי שכתב הרמב"ם: "אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו - מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים. והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא" (מזוזה ו,יג).

דבר חידוש נוסף למדנו בדברי התנא-דבי-אליהו, שלאמירת פרשת הציצית פעמיים בכל יום יחד עם שתי הפרשיות – 'שמע ישראל' 'והיה אם שמוע' יש סיבה נוספת, מעבר למצווה של זכירת יציאת מצרים כדי שנקבל על עצמנו את השמירה המעשית מהחטא בקיום מצוות ציצית בנוסף על קבלת עול מלכות שמים בלב ובדעת. דברים אלו הם לכאורה המקור לטעם שכתב הרמב"ם בתחילת הלכות קריאת שמע: "ומה הוא קורא, שלשה פרשיות אלו הן: שמע והיה אם שמוע ויאמר, ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על (זכירת) שאר כל המצות, ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות (א הלכה ב). ותמה עליו הכסף משנה: "למה לי טעם שיש בה צווי זכירת המצות תיפוק ליה משום שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה"?

אכן, לפי הטעם המובא בתנא-דבי-אליהו, יש כאן משמעות נוספת באמירת פרשת ציצית, כי אמירתה מזכירה לנו את העיקרון הנלמד מכך שנסמכה מצוות הציצית לפרשת מקושש - כשם שיש למנות שומרים על העם כדי שלא יחללו שבת כך יש מצווה על כל אחד ללבוש ציצית ולמנות שומרים על עצמו. כי הציצית שומרת את האדם מהחטא גם כאשר סרה ממנו ההשפעה של קבלת עול מלכות שמים ועול המצוות.  כי ארבע גדילי הציציות הטופחות על פניו של החוטא יש בכוחן כדי לעצרו מחטאו. כפי שהסביר הוא עצמו: "מצוה אחת ציונו ה' אלקינו וציצית שמה, וכתיב בה 'אני ה' אלקיכם' שתי פעמים - אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כד' עדים" (מנחות מד,א). כך לימד המלאך את רב קטינא, אם האדם אינו נזהר לקחת שומרים אלו לעצמו, הרי בשעת הדין - 'בעידנא דריתחא', נענשים על כך (מנחות מא,א). הסיכון הנמצא בלב שלנו ובעיניים שלנו מחייב שמירה מעשית כפי שלמדנו משומרי המקושש ומשמירת הציצית שבאה בעקבות כך.

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל