למשחה - לגדולה ובשמחה - מאמר לפרשת קרח

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

המחלוקת של "קרח שפקח היה" לא נוהלה בפקחות, לא בנעימות ולא בכבוד. המחלוקת שלו על כהונתו של אהרן ובניו התנהלה מכוחה של "שטות זו" (רש"י). המחלוקת של קרח התפרצה ונוהלה מכחה של קנאה עזה ויצאה לפועל בכעס, ברוגז ובחוצפה חסרת כבוד. ככתוב: וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה' (תהלים קו,טז). "שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה" (רמב"ן טז,א). שמו של 'קרח בן יצהר' נדרש על הכעס שבמחלוקתו: "ויקח קרח בן יצהר - הבן שהרתיח [שהכעיס. רש"י] עליו את כל העולם כצהרים" (סנהדרין קט,ב). "שכל הנמצאים מתנגדים לבעל המחלוקת וכועסים עליו" (מהר"ל שם).

 

קרח לקח בדבריו את הלב של עדה שלמה, בכוחה של הלצנות המשבשת את השיפוט, את הדעת ואת הכבוד העצמי. "ובמושב לצים לא ישב. זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן" (מדרש תהלים א). הלצנות הזו לקחה את דעתו ואת עדתו, כמו ההשפעה של שכרות מיין (רש"י טז,ה "עתה עת שכרות הוא לנו"). כי "השחוק והלצון... מאבד את לב האדם, שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה" (מסילת ישרים ה). מידת הדין הקשה הענישה אותם בגלל הרוגז והכעס הללו שבאים ממידת הדין. "קרח היה תחילתה של המחלוקת וכפי הרוגז והתקיפות שלו כך דבק בו הגיהנם" (תרגום זוהר בראשית יז,ב). פירש הריקאנטי: "פתחה של גיהנם נפתחה להם...להורות על מדת הדין שפגעה בהם" (קרח טז, א).

אחרי שניתן העונש למערערים הללו, יש להשיב למקומו את הכבוד של אהרן משיח ה' ובניו ולקבוע זאת בחק עולם. קביעה זו על מעמדו של אהרן ניתנה לו מיד וניתנה לו בשמחה, שהפיגה את כל הרוגז והעצבנות שקדמו לכך. וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם (במדבר יח,ח). מפרש רש"י "ואני הנה נתתי לך - בשמחה. לשון שמחה הוא זה, כמו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד,יד). משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין. בא אחד וערער על השדה. א"ל המלך כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך, הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן. משמרת תרומתי - שאתה צריך לשמרן בטהרה. למשחה - לגדולה" (רש"י שם). 

 

השמחה הזו נובעת בגלל ההדגשה הנאמרת בתורה ההדגשה הזו באה ללמדנו ולהדריך אותנו מתוך צורת האמירה של פרשת מתנות כהונה לאהרון, שניתנה לו בשמחה. כפי שמביא רש"י בתחילת דבריו " ואני הנה נתתי לך - בשמחה". רש"י עצמו מוסיף לבאר עניין זה במסכת זבחים  "וסידרן לו הכתוב לאהרן כאן, מפני מחלוקתו של קרח שערער עליו על הכהונה. משל הדיוט אמר לטובתו נשברה רגל פרתו" (זבחים מד,ב) מקור דבריו בנאמר בספרי כאן: "שמחה גדולה היתה לו לאהרן ביום שנכרתה לו ברית במתנות. ר' ישמעאל אומר משל הדיוט אומר לטובתי נשברה רגל פרתי- לטובתו של אהרן בא קרח וערער על הכהונה כנגדו. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו בן בית ונתן לו שדה אחת במתנה ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכים. כתיבה כך פרשה זו נאמרה סמוך לקרח (ספרי קרח ד). בתנא דבי אליהו רבה נאמר שאהרן עצמו ראה בזאת נחמה על צערו.  "אהרן אמראלולי קרח לא עמדה עלי אותה הברית שנאמר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת לפני הוגו' (במדבר יזואמר אהרן לטובתי נשברה רגל פרתי" (תנדבא"ר כא).

 

אהרן שסבל מבזיונות וקנאה ללא כל קשר אליו, לא היה קשר בינו בין כל הטענות שהיו להם לקרח ולכל עדתו על משה כמערערים על החלטותיו. הרי באמת כך אומר להם משה -  "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו". אהרן רודף השלום, נאלץ לעמוד עם מחתת קטורת מול מאתים וחמישים איש כשהוא עומד ויודע בבירור שהם הולכים להישרף מול עינו. אהרן איש הרחמים נאלץ גם לראות מקרוב איך שכולם הופכים למאכולת אש מהשמים. אהרן שבע רוגז מכל המחלוקת הזו והוא גם אינו רואה סיבה מדוע בא לו כל הסבל הנורא הזה. אבל אחרי שהכל עבר, כאשר האש שקעה והארץ סיימה את הבליעה, כאשר גם העם הפסיק לבא בטענות של "אתם המיתם את עם ה'" וגם מלאך המות חזר אל מקומו בהשפעת הקטורת - הרז המבטל את המיתה. מקבל אהרן מתנה מיוחדת והוא מקבל אותה כשהיא ניתנת לו בשמחה דווקא. השמחה בנתינה זו היתה כדי שאהרן יראה ויחוש, איך שדווקא הצרה ההיא הביאה לו ברכה. ללמד אותנו בתורת ה' שכך היא דרכה של ההנהגה העליונה, להביא ברכה ושפע דרך רגל מפרנסת של פרה הנשברת סתם באמצע החרישה. החורש בעל הפרה סובל מאיבוד פרנסתו והוא גם מצטער כשהוא רואה את הסבל בעיניה של פרתו המצטערת. הוא חש לעזרתה כאדם וכמי שנזהר בצער בעלי חיים ולכשהוא יורד להצילה הוא גם נאלץ להרחיב את דפנות הבור כדי להעלותה משם. לפתע הוא מגלה בהרחבה הזו אוצר שמעשירו פי כמה וכמה ואולי הוא גם ישכור לה רופא לפרתו הסובלת.

 

כך גם אהרן הכהן הוא שקבל שמחה תחת כל הצער הרוגז והחוצפה שסבל הרי שמעתה הכל התהפך לטובה. לכן, מעתה תהיה השמחה הזו תנאי לעבודת הכהנים במקדש.

 

מעתה ולעולם אין לכהן לעבוד במקדש בשעת צער מטריד. כפי שכתב רש"י: "ובקדשים בעינן שמחה וגדולהדכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים". (יומא יד,א "מי לא מיטרד").

מעתה ועד עולם יקבלו בני אהרן את מתנות הכהונה שלהם בדרך כבוד וגדולה "למשחה - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין" (זבחים כח,א). "למשחה - והיינו לגדולה כדמתרגמינן 'לרבו' ללמד שיהו אוכלין אותן דרך אכילת מלכים המשוחים" (רש"י).

 

כל העם ינהג בהם כבוד והכהנים עצמם כמלכים שנמשחו לגדולה ולכבוד ינהגו כבוד במתנותיהם ובעצמם. על כן נאמר במשנה, שאין לתת לכהן בכור שעתה נולד ויש לטפל בו חדש ימים. כפי שמבאר הרמב"ם, שהלכה זו נובעת מהנאמר: לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה "שכל מתנות כהונה אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה וקרבה למקום כמו שנותנים המתנות למלכים הגדולים. וכבר פירשנו מה שאמר רחמנא למשחה בהם – לגדולה. ולפיכך אין נותנים להן שום דבר שיש בו עמל וטורח אלא בדברים שאין בהן עמל ואפילו רצה הכהן ליטפל באותו הטורח כדי להקל על בני אדם לתת המתנות אין שומעים לו...ואם עשו כן חללו ועליהן הכתוב אומר שחתם ברית הלוי" (רמב"ם פיהמ"ש בכורות ד,א).

 

הביטוי הזה של הנהגת הכבוד מצד הנותנים וכן האכילה עצמה הנעשית בחשיבות ובטוב טעם, מחזקים את מעמדם הנכבד ככהנים משוחים ונכבדים. בכך מובן מדוע כולל הרמב"ם יחדיו שתי הלכות אלו, האחת בגדרי ההנהגה של הכהנים, כיצד לקבל מתנות כהונה והשניה איך לאכול את המתנות בכבוד הראוי: "לא יחטוף הכהן המתנות ולא ישאל בפיו, אלא אם כן נותנין לו בכבוד – נוטל. ובזמן שהם רבים בבית המטבחים, הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלין. ואם היה כהן צנוע ואין מכירין אותו שהוא כהן, ה"ז נוטל כדי שיוודע לכל שהוא כהן. ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל שנאמר למשחה - כדרך שאוכלים המלכים" (ביכורים ט,כב). אכן הרמב"ם כולל את שתי ההלכות הללו יחדיו גם בפירוש המשניות: "וראוי שתדע מה שאמרו מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל כדי שיהיו חביבים אצלם כדרך שהמלכים אוכלים. ואמרו: ונתן הכהן, ונתן ולא שיטול מעצמו לפי שאין מותר לו לזלזל בעצמו וליטול מתנותיו ואין ראוי לנו להצריכו לכך" (חולין י,ד. יש לציין כי שתי הסוגית הללו נכתבו יחדיו בגמרא במסכ' חולין קלב:קלג).

 

מאז מחלוקתו של קרח ובגלל הפחד הנוראי מהתחדשותה בכל דור, יש לחזק את כבוד כהניו בכדי שלא יעיז אף אחד לעמוד כנגד ההנהגה הקדושה והנכבדת של העם. גם הכהנים משרתי ה' צריכים לעבדו בטעם בכבוד בגדולה ובשמחה, כפי שראוי לנהוג בעבודת ה'.

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל