בענין המבול

הרב ישראל אליאך שליט"א

א

החטא

נחתם גזר דינם על הגזל

על חטאי דור המבול נאמר (ו יג) ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ, ומביא רש"י מחז"ל (בראשית רבה  כו ה), קץ כל בשר, כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. כי מלאה הארץ חמס, לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

ומתבאר שבזמן המבול חטאו גם בזנות ועבודה זרה, ואעפ"כ גזר דינם נחתם על הגזל, וצ"ב טעמא דמילתא, הרי זנות ועבודה זרה הם עבירות יותר חמורות מגזל, ומ"ט עליהם לא נחתם גזר דינם, אלא על הגזל שהיא עבירה פחותה מהם.

דור המבול חמור מדור הפלגה

וביותר קשה מה שהביא רש"י (יא ט) וז"ל למד שאין להם (לדור הפלגה) חלק לעולם הבא, וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם, אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום.

ומקורו מבראשית רבה (לח ו), אחרי שמאריך בחטא דור הפלגה שדברים אחדים היינו שאמרו דברים חדים על ה' אלוקינו ה' אחד וכו' אמרו לא כל הימנו לבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים, אלא באו ונעשה לנו מגדל ונעשה עבודה זרה בראשו, וניתן חרב בידה ותהא נראית כאילו עושה עמו מלחמה וכו', אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה, ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה, אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל, לפיכך לא נשתייר מהן פליטה, אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת, לפיכך נשתיירה מהן פליטה, עכ"ל.

והדברים צ"ב מה טעם לומר שכיון שגדול השלום לכן דור הפלגה לא נאבדו מהעולם, הרי סו"ס חטאם היה גדול יותר שהרי כפרו בעיקר, ולמה לא מגיע להם עונש יותר מדור המבול.

הכלב היה הולך לזאב

בטעם שהיה מבול נאמר עוד (ו יב) כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, וכ' רש"י, אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן. ומקורו מבראשית רבה (כח ח) רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר, הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול, הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס, הדא הוא דכתיב כי השחית כל בשר, השחית כל אדם אין כתיב אלא כי השחית כל בשר. וע"ש במדרש עוד, רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר אף הארץ זינתה, היו זרעין לה חטין והיא מפקא זונין, והינו כשהיו זורעים חיטים הארץ היתה מוציאה זרעונים שחורים.

וצ"ב למה אדם נענש על מה שבהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן. וביאר בבית הלוי שהבהמה וחיה שעשו כן היה כתוצאה מזה שאנשים חטאו, וז"ל, דכמו דהאדם פועל בעצמו ע"י הרגילו במעשיו הרעים ועושה בעצמו טבע שניה, להיות טבעו משתוקק ונמשך לעשות כמעשיו הקודמים וכו', וכמו כן הוא פועל במעשיו בכל העולם התחתון בכלל, ואפילו אם חוטא בצינעא בינו לבין עצמו, מ"מ ע"י המשכו אחר איזו תאוה הוא מגביר כחה של התאוה הלזו עד שמשריש זה בטבע של כל הברואים ובהעולם, להיות טבעם נמשך לזה יותר ממה שהיה מקודם, כי כן יסד מלכו של עולם בהטביעו טבע לכל בריותיו להיות טבעם נשתנה ונמשך אחר מעשה האדם והרגלו, וכפי רוב עשיית האדם כן ישתנה טבע של כולם אם מעט ואם הרבה. ולא לבד בבריות החיים אלא גם בדוממים נעשה טבע חדשה הגורמים להשוכן בתוכם להיות להם נטיה לזה. וכן היה בדור המבול שהגבירו כל כך התאוה להזדקק לשאינם מינם עד שנעשה כן בטבע ונתחדשה זאת הטבע גם להבהמה לעשות כן, עכ"ל עי"ש שהאריך בזה.

ועדיין צ"ב שלפי דבריו המבול היה על מה שאדם חטא, אלא שחטאו היה כ"כ גדול עד שהבהמות והחיות ג"כ שינו מדרכן, אבל יותר משמע שהמבול היה על זה שהבהמות והחיות נזקקו לשאינן מינן. ודבר זה צ"ע איך שייך להעניש על מעשה הבהמות.

ביטול בריאת העולם

ונראה לבאר בעז"ה, דהמבול היה לא רק עונש על החטאים, אלא שהיה בגדר ביטול כל הבריאה וכאילו נהרס העולם ומתבטלת בריאת העולם, ולאחר המבול הקב"ה כביכול בורא את העולם מחדש.

והטעם לזה שהתבטלה בריאת העולם, כיון שהעולם הפסיד את זכות קיומו, וכמו שנבאר.

מה אנוש כי תזכרנו

דהנה איתא בבראשית רבה (לא יב) ואני הנני, הנני מסכים לדברי מלאכים, שהיו אומרים (תהלים ח ה) מה אנוש כי תזכרנו. (מובא ברש"י ו יז).

והנה טענת המלאכים מה אנוש כי תזכרנו היא טענה על עצם בריאת האדם, כדאיתא בסנהדרין (לח ב) אמר רב יהודה אמר רב בשעה שבקש הקב"ה לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם רצונכם נעשה אדם בצלמנו, אמרו לפניו רבונו של עולם מה מעשיו, אמר להן כך וכך מעשיו, אמרו לפניו רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו', ומבואר שטענת מה אנוש היא טענה על עצם בריאת האדם שהמלאכים טענו כנגד בריאת האדם, ובדור המבול אמר הקב"ה אני מסכים עם טענתם של המלאכים שטענו כנגד בריאת האדם, שכביכול התברר שטענת המלאכים היתה צודקת שלא היה צריך לברא את האדם, ולכן אמר הקב"ה אני מסכים לדברי מלאכים, שהיו אומרים מה אנוש כי תזכרנו. [והמלאכים עצמם אמרו כן לפני הקב"ה, כדאיתא בסנהדרין שם, אמרו לפניו רבונו של עולם, לא יפה אמרו ראשונים לפניך, והיינו שטענו שצדקו בטענתם שלא לברא את האדם].

וכן משמע בסוף פרשת בראשית (ו ז) ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם, ומשמע שהיתה כאן כאילו מחשבה על עצם בריאת העולם.

עולם חסד יבנה

והטעם שבחטאיהם העולם איבד את זכות קיומו נראה, דהנה איתא בתהלים (פט ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה, והביאור הוא שהעולם נברא במידת החסד כיון שהקב"ה ברצונו להטיב ולעשות חסד עם בני אדם, וכיון שמטרת הבריאה היא ההטבה לברואים, לכן גם בנין העולם וקיומו תלוי בעשיית חסד (ועיין סנהדרין (נח ב) שתחילתו של עולם נבנה בחסד, שאדם הראשון נצטוה לגמול חסד עם קין בנו, שיוכל לשאת את אחותו, לכן נאסר לאדם לשאת את בתו, וקין הותר לשאתה כדי שיבנה מהם העולם).

והדברים מבוארים במגן אבות לרשב"ץ על אבות (פ"א מ"ב) וז"ל, ועל גמילות חסדים, דבר זה מפורש הוא שעל גמילות חסדים העולם עומד, שהרי סדום וחברותיה היו עובדים ע"ז ועושין כל תועבת השם, ולא הקפיד הכתוב עליהם אלא על שלא היה בהם גמילות חסדים, כדכתיב (יחזקאל טז מט) זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה, ולא נחתם גזר דינם של דור המבול, אלא על החמס והכתוב אומר עולם חסד יבנה, כי לא היה צורך להקב"ה לבראתו אלא מצד החסד לבני אדם. וע"ש שהאריך במעלת עשיית חסד שהוא קיומו של עולם שכיון שהקב"ה ברא את העולם מצד החסד, אף קיומו של העולם תלוי בחסד, וע"ש שהביא מתהלים (קג יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, ללמדך שעל החסד העולם עומד. (ועיין עוד בכלי יקר על הפסוק (דברים לב ו) זכור ימות עולם, ובדרשות הר"ן הדרוש הששי).

בה בראתי עולמי, ובה אני מעמידו

וכן מבואר בתורת המנחה (לתלמיד הרשב"א) בפרשת תרומה (דרשה כז), אמר הקב"ה לאברהם אתה מדקדק על מצותי, חייך שאגמלך בחסד, מדה טובה יש לי בבית גנזי וחסד שמה, ובה בראתי עולמי ובה אני מעמידו, שנאמר עולם חסד יבנה.

קיום העולם על ידי חסד

ודבר זה שהעולם עומד על חסד מבואר בחז"ל. הנה איתא בעירובין (פו א) שרבא בר מרי דרש את הפסוק (תהלים סא ח) ישב עולם לפני אלוקים חסד ואמת מן ינצרהו, אימתי ישב עולם לפני אלוקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרהו. ופירש רש"י אימתי ישב עולם, בזמן שיש בו עשירים, שגומלים ומזמנים מזונות לעניים, והם ינצרוהו. מתבאר שהעולם מתקיים על ידי חסד.

וכן איתא במדרש שוחר טוב בתהלים על הפסוק (פט ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה, לא השמים בלבד, אלא אף הכסא אינו עומד רק על החסד, שנאמר (ישעיה טז ה) והוכן בחסד כסא, למה הדבר דומה, לכסא שהיו לו ארבע רגלים, והיה האחד מתמוטט, על שהיא קטנה, נטל צרור וסמכו, כך היה כסא של מעלה כביכול שמתמוטט, עד שסמכו הקב"ה, ובמה סמכו, בחסד, הוי אמרתי עולם חסד יבנה, וכן דוד אמר (תהלים קלו ה) לעושה השמים בתבונה, ועל מה הן עומדין, על חסד, שנאמר כי לעולם חסדו, לרוקע הארץ על המים, באיזה זכות, כי לעולם חסדו, וכן כל המזמור.

חסד לאברהם

ובראשית רבה (יב ט) על הפסוק (ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אמר רבי יהושע בן קרחה בהבראם באברהם בזכותו של אברהם.

וכתב רבינו בחיי (בראשית ב ד) ובאור המדרש הזה שהעולם נברא בחסד, שנאמר (תהלים פט ג) אמרתי עולם חסד יבנה, ואברהם זכה למדת החסד, שנאמר (מיכה ז כ) חסד לאברהם. ויסוד דבריו הם בבראשית רבה (עג ב) על הפסוק (תהלים צח ג) זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל, זכר חסדו זה אברהם שנאמר (מיכה ז כ) חסד לאברהם. לכן העולם נברא בזכותו של אברהם היינו מידת החסד. (ועיין עוד ברבינו בחיי שמות יד כח, והכתוב מעיד שנבנה העולם על מדת החסד).

ובאברבנאל (שמות כה) כ' שהציווי על מלאכת המשכן היה בתורת נדבה וחפץ כמ"ש (שמות כה ב) מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אבל לא היה חיוב להביא למלאכת המשכן, מטעם שהמשכן מכנגד העולם, וכמו שהעולם לא נברא בחיוב, אלא בתורת חסד ונדבה כמו שנאמר עולם חסד יבנה, כך הציווי על מלאכת המשכן היה בתורת נדבה.

לא היה לעולם זכות קיום

ולפי"ז נראה לומר דהמבול היה לא רק כדי להעניש את הרשעים של דור המבול, אלא גם כדי לבטל את הבריאה, משום שהעולם איבד את זכות קיומו, כיון שהעולם עומד על חסד וקיום העולם תלוי בחסד, לכן אם ההשחתה של דור המבול היתה כ"כ גדולה שאיבדו לגמרי את כל מידת החסד, הבסיס שעליו עומד העולם נהרס, והעולם צריך להחרב.

נחתם גזר דינם על הגזל

ולפי"ז מה שהביא רש"י שהם חטאו בזנות ועבודה זרה אבל לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, אין הכוונה לחומר העבירה של גזל שהוא גרם למבול, כיון שאם המבול היה רק כדי להעניש את החוטאים, הרי החטאים של זנות ועבודה זרה הם חטאים יותר גדולים, ואין טעם לחתום גזר דינם על הגזל שהיא עבירה פחותה מהם, אלא כיון שהמבול לא בא רק בתור עונש אלא בתור ביטול העולם שאיבד את זכות קיומו, שפיר מובן שבחטאים של זנות וע"ז אין זו סיבה לבטל את הבריאה, אלא נחתם גזר דינם על הגזל, שגזל היא עבירה שבגללה העולם מאבד את זכות קיומו, כיון שהוא ההרס המוחלט של מידת החסד שהעולם עומד עליו.

מה אנוש כי תזכרנו

ומתבאר היטב מה שהבאנו, שהקב"ה אמר שמסכים לדברי מלאכים שהיו אומרים מה אנוש כי תזכרנו, לא נאמר כאן שהקב"ה אמר שיש להענישם על חטאם שחטאו, אלא שכביכול המלאכים צודקים בטענתם שלא היה צריך לברא את האדם, כיון שהעולם עומד על חסד, ואנשי דור המבול גרמו שאין לעולם את הבסיס שעליו נברא והעולם איבד את זכות קיומו, וצריך לבטל את בריאת העולם.

דור המבול חמור מדור הפלגה

וא"ש מה שהקשינו על דור הפלגה שחטאם היה יותר גדול שהרי כפרו בעיקר ולמה לא מגיע להם עונש יותר מדור המבול. כיון שאם המבול היה בא בתור עונש על חטאם, ודאי שדור הפלגה חטאם היה יותר גדול ומגיע להם עונש יותר מדור המבול, אבל לפי מה שהתבאר המבול לא הגיע רק בתור עונש, אלא בגלל שהעולם איבד את זכות קיומו, ובזה יש חילוק בין גזל לכפירה בעיקר, שהעולם שעומד על החסד, בגזל יש משום הרס העולם, ומשא"כ כפירה בעיקר שאע"פ שהיא עבירה חמורה יותר, אבל אין בה משום הרס העולם.

שינה עליהם מעשה בראשית

והנה איתא בסנהדרין (קח ב) על הפסוק (ז י) לשבעת הימים, ששינה עליהם הקב"ה סדר בראשית, שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח. ונראה שרצה הקב"ה לרמוז להם שהחטא שלהם גורם לביטול הבריאה, ולכן שינה עליהם מעשה בראשית.

הכלב הולך לזאב

ולפי"ז מתבאר מה שהבאנו לעיל שאפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן, וביאר בית הלוי שמה שהבהמה וחיה עשו כן מה כתוצאה מזה שאנשים חטאו, והקשינו שעדיין צ"ב שמשמע שהמבול היה על מה שהבהמות נזקקו לשאינן מינן, ולא רק בגלל שחטאי האדם היו כל כך גדולים.

טעם איסור כלאים

ונראה לבאר, דהנה כ' הרמב"ן (ויקרא יט יט) בטעם איסור כלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם למינהו, והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל.

טעם המבול

ולפי מה שהתבאר שהמבול היה על מה שהעולם אבד את זכות קיומו, י"ל שגם מה שהבהמות נזקקין לשאינן מינן זה סיבה שהעולם איבד את זכות קיומו, כיון שבעירבוב המינים משנה ומכחיש מעשה בראשית, ואינו טעם למה הקב"ה מעניש את הבהמות, דבהמות אינם בעלי בחירה להענישם, ואף אין כאן טעם למה העניש את האדם בהמתת הבהמות, אלא זה טעם למה כל העולם נחרב, כיון שהם קלקלו את הבריאה, לכן הקב"ה הרס את העולם.

אבלות על חורבן העולם

והנה איתא בירושלמי מועד קטן (פ"ג ה"ה), על הפסוק (ז י) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ, שהקב"ה כביכול התאבל שבעה ימים על חורבן העולם. והקשה הירושלמי וכי מתאבלים קודם שימות המת, ותירץ, בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות התאבל על עולמו תחילה. (וכן איתא בבראשית רבה (לב ז) ובמדרש תנחומא פרשת שמיני א).

וקשה הרי איתא בסנהדרין (מו ב) שלא היו מתאבלים על הרוגי בי"ד (והטעם משום שנאמר (משלי יא י) באבוד רשעים רינה, עיין סנהדרין לז ב), וא"כ מה טעם שהקב"ה כביכול התאבל.

ולדברינו שהמבול היה מלבד עונש לרשעים היה גם הרס וחורבן העולם, יש לומר שהקב"ה לא התאבל על מיתת הרשעים אלא על חורבן העולם.

באבוד רשעים רינה

וכן נראה לבאר במה דאיתא בפסיקתא זוטרתי (לקח טוב) על הפסוק (במדבר יח ח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי, ואני הנה נתתי ברצון ובשמחה דברי רבי ישמעאל. אמרו לו תלמידיו רבינו והלא במבול כתיב (בראשית ו יז) ואני הנני מביא את המבול, מה שמחה היתה לשם, אמר להם יש שמחה לפני הקב"ה כשאבדו מכעיסיו שנאמר (משלי יא י) ובאבוד רשעים רינה.

וקשה איך אפשר לומר שהמבול היה בשמחה, והרי איתא בירושלמי שהקב"ה התאבל על המבול. ולדברינו א"ש, דעל מיתת הרשעים הקב"ה שמח וכמ"ש באבוד רשעים רינה, ועל זה נאמר ואני הנני מביא בשמחה, שכיון שבמבול מתו הרשעים היתה שמחה. ומה דאיתא בירושלמי שהקב"ה התאבל זה היה על חורבן העולם וכמו שנתבאר.

ב

המבול

הטעם שנקרא מבול

כתב רש"י (ו יז) בטעם שנקרא מבול, שבלה את הכל, שבלבל את הכל. וצ"ב מהי ההגדרה המיוחדת שניתן לשם 'מבול' במה שבלה את הכל ובלבל את הכל.

ונראה שבא לרמוז את החפצא של המבול שאינו רק עונש לחוטאים אלא שזהו ביטול הבריאה, וזוהי ההדגשה שבלה את הכל ובלבל את הכל, ההדגשה שכל העולם נחרב ונהרס.

בטעם שהמבול היה על ידי מים

ונראה לבאר בעז"ה בטעם שהמבול היה על ידי מים, לפי מה שהתבאר שהמבול היה משום שהעולם איבד את זכות קיומו ובמבול יש משום ביטול הבריאה.

דהנה כ' החינוך (מצוה קעג) ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט כי הענין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב ורוח אלוקים מרחפת על פני המים, ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעולותיו לטוב, ויכשיר מעשיו, וידקדק בדרכי השם ברוך הוא. ועל כן אמרו חכמים שלא תכשר הטהרה במים שבכלי, רק במים חיים או מכונסין שהן על קרקע ולא בכלי מכל מקום, כדי לתת אל לבו במחשבה כאילו העולם כולו מים, והוא נתחדש בעלותו מהן כמו שאמרנו. ואם יהיו המים בכלי, או אפילו עברו על כלי, לא יתכן הענין הזה שאמרנו אל מחשבת הטובל, כי יש גבול אל כל אשר הוא בכלי שהוא מעשה ידי אדם, ועל כן לא יחשוב בטובלו בכלי, כל העולם למים כאשר בתחילה ושהוא נתחדש לשעתו, עכ"ל.

וא"כ י"ל שהטעם שהמבול היה על ידי מים, כיון שזה כמו ביטול העולם והחזרתו למצב של קודם הבריאה.

והדברים מבוארים בדעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוק (ז ו) והמבול היה, וז"ל, יש לשאול מאי שנא שהביא הקב"ה מבול יותר משאר מכות וכו', כך העולם מתחילה היה כולו מים וכו' שמע הקב"ה במרדן וציוה למים שיבאו עליהם וישטפו אותן, עכ"ל.

שנה תמימה

והנה על הפסוק (ח יד) ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ, כ' רש"י וירידתן בחדש השני בי"ז, אלו אחד עשר ימים שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה.

והנה מקור דברי רש"י במשנה בעדויות (פ"ב מ"י), אף הוא היה אומר חמשה דברים של שנים עשר חדש, משפט דור המבול שנים עשר חדש, משפט איוב שנים עשר חדש, משפט המצריים שנים עשר חדש, משפט גוג ומגוג לעתיד לבא שנים עשר חדש, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש.

וצ"ב מהו הטעם שמשפט דור המבול היה שנה תמימה, וביותר צ"ב מהו פירוש הדברים שהמשפט היה שנה תמימה, דבשלמא משפט המצריים י"ב חודש ושאר הדברים שבמשנה מובן שהמצריים והשאר נדונו ונענשו וסבלו במשך שנה, אבל במבול הרי כשירד הגשם מתו כולם שהרי אין אפשרות לחיות כשכל העולם מלא מים, וכן מפורש בפסוק (ז כא) ויגוע כל בשר וכו' ואחרי זה נאמר ויגברו המים על הארץ חמישים ומאת יום, והיינו שגם אחרי שמתו כולם התגברו המים, נמצא שהמבול המשיך גם אחרי שכולם מתו, והטעם צ"ל משום שמשפט דור המבול שנה תמימה והמשפט נמשך, אך צ"ב למי היה משפט אחרי שכולם מתו ומה הטעם שנמשך המבול.

ולהנ"ל מתבאר היטב, שמשפט דור המבול שנה תמימה לא קאי על האנשים, אלא על ביטול והריסת הבריאה, שהיה צריך לגרום לביטול העולם גם את הבריאה של זמן של שנה, כדי שגם הבריאה של שנה יתבטל.

ומדוייק לשון המשנה משפט דור המבול י"ב חודש, ולא אמרו משפט אנשי המבול, שלא היה כאן עונש לכל אחד ואחד שחטא, אלא היה כאן עונש וביטול העולם על ה'דור', הדור הזה במעשיו גרם שיבא המבול ולא יהיה קיום לעולם.

סגר הקב"ה חמה ולבנה

ואיתא בילקוט שמעוני (רמז מז) על הפסוק (ז טז) ויסגר ה' בעדו, סגר הקב"ה חמה ולבנה ולא היו מאירים כל י"ב חדש, שנאמר (איוב ט ז) האומר לחרס ולא יזרח, והיאך היה נח משתמש, זימן לו הקב"ה אבן טובה ונשתמש לאורה. ונראה שהטעם לזה כיון שהיה ביטול הבריאה לכן השמש והירח לא האירו.

לא שמשו המזלות

וכיון שהיה ביטול הבריאה, מתבאר מ"ט גם המזלות התבטלו במשך שנת המבול, וכמו שכתב רש"י על הפסוק (ח כב) עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו, מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה (עיין בראשית רבה (לד יא) א"ר יוחנן לא שמשו מזלות כל י"ב חדש), שכיון שהתבטלה כל הבריאה אף המזלות התבטלו.

הכל נמחה

ועל גודל החורבן איתא בבראשית רבה (כח ג) על הפסוק (ו ז) ויאמר ה' אמחה את האדם, ר"י בר סימון בשם ר' יוחנן אמר אפילו עפרו של אדם הראשון נמחה וכו', רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק אמר אפילו לוז של שדרה, שממנו הקב"ה מציץ (עושה) את האדם לעתיד לבוא נמחה.

ונראה שחז"ל באו ללמדנו כמה היה כחו של המבול גדול, שאפילו העפר של אדם הראשון שנקבר נמחה, וי"א שאפילו לוז שהיא עצם שלא מתכלית בשום אופן לא בטחינה ולא בשריפה ולא במים (כמו שאמרו שם במדרש) נמחתה במבול.

אלא שהיא גופא צ"ב מה היה צורך למחות גם את הדברים האלו. אלא כיון שהמבול היה לא רק כדי להעניש את החוטאים אלא גם כדי להרוס את כל הבריאה, כיון שהעולם איבד את זכות קיומו, לכן גם הדברים האלו נמחו.

שלושה טפחים

ועוד אמרו על גודל החורבן, על הפסוק (ו יג) את הארץ, כתב רש"י, עם הארץ, שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו. ומקור דבריו בבראשית רבה (לא ז) הנני משחיתם את הארץ, ר' הונא ורבי ירמיה בשם רב כהנא בר מלכיה אפילו שלשה טפחים שהמחרישה שולטת בארץ נימוחו. ומבואר כאן שגם הארץ נמחתה, וזה כמשנ"ת שהגזירה היתה על כל הבריאה.

אנשים לבד ונשים לבד

והנה על הפסוק (ז ז) ויבא נח ובניו, כ' רש"י נח ובניו האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המטה, מפני שהעולם היה שרוי בצער. ובדעת זקנים בעלי התוס' הביא מהמדרש שאמר הקב"ה אני קובר אני הורס ואתה בונה, המתן עד שיעבור זעם. ונראה שכוונתו למדרש תנחומא (סימן יא), שבשעה שהעולם ניתן בצרה ובחרבן אסור לאדם להזקק בפריה ורביה, שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבן העולם והוא בונה וכו', וכן עשה נח כשנכנס בתיבה כתיב בו ויבא נח ובניו ואחר כך ואשתו ונשי בניו, וכשיצא אמר לו צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך וגו', מכאן אתה למד שנאסרו נח ובניו מתשמיש המטה וכו' מיד אמר להן ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. והיינו שבזמן המבול נחרב העולם, ובזמן חורבן א"א לבנות, ולכן נאסרו בתשמיש המיטה.

 

ג

תיבת נח

תמיהת הרמב"ן

והנה על מה שפירש רש"י מהמדרש הנני מסכים עם אותן שאמרו לפני מה אנוש כי תזכרנו הקשה הרמב"ן (ו יז), ואני תמה והאיך מסכים עמהם והוא משאיר להם שארית לפליטה גדולה בנח ובניו וכל חי להרבות זרעם כחול.

התיבה שייכת לעצם המבול

ואולי אפשר לומר דבאמת גם התיבה היתה שייכת לעצם המבול אלא שהיה בתוכה הצלה מיוחדת, וכמו שנבאר.

עצי גופר

הנה בעשיית התיבה נאמר (ו יד) עשה לך תבת עצי גופר, וכ' רש"י ולמה ממין זה על שם גפרית, שנגזר עליהם להמחות בו. וצ"ב הרי התיבה היתה ההצלה מהמבול, ומ"ט נצטווה לעשות את התיבה על שם העונש שנענשו דור המבול.

זכות התיבה

ונראה לבאר שבעצם הגזירה היתה על עיקר הבריאה מה אנוש כי תזכרנו שהעולם איבד את זכות קיומו ולכן העולם נהרס, ובגזירה זו גם נח נכלל, כיון שנגזר על כלל הבריאה שתהרס, אלא שבתוך המבול היתה תיבת נח שבה היה זכות לנח להינצל, וכמו שנבאר.

קינים תעשה את התיבה

הנה איתא בבראשית רבה (לא ט) על הפסוק (ו יד) קנים תעשה את התיבה, אמר רבי יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך. ומשמע שהגזירה היתה אף עליהם אלא שהתיבה מטהרת, וצ"ב איך התיבה מטהרת.

התיבה מטהרת

ונראה לבאר, איתא בסנהדרין (קח ב) שאליעזר (עבד אברהם) שאל את שם הבן של נח, כתוב (ח יט) למשפחתיהם יצאו מן התיבה ומשמע שכל אחד היה לבדו ולא היו אוכלים ביחד, כיצד הייתם יכולים להכין את מזונותיהם שכל בריה תקבל את כל מחסורה, ענה לו שם שבאמת צער גדול היה לנו בתיבה, כל בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, וכל שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה, ולא היתה לנו מנוחה לא ביום ולא בלילה.

ומתבאר שנח ובניו עבדו במסירות נפש עצומה להאכיל את כל הבהמות והחיות במשך השנה שהיה מבול.

וכן איתא במדרש תנחומא על הפסוק (ח טז) צא מן התיבה, זהו שאמר הכתוב (תהלים קמב ח) הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי, הוציאה ממסגר נפשי שהיה נח סגור בתיבה, אמר רבי לוי כל אותן י"ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו, שהיו זקוקים לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות, ר"ע אומר אפילן שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן, יש בהמה שאוכלת לשתי שעות בלילה ויש אוכלת לשלשה. תדע לך שלא טעמו טעם שינה, דא"ר יוחנן בשם ר"א ברבי יוסי הגלילי פעם אחד שהה נח לזון את הארי הכישו הארי ויצא צולע, שנאמר (ז כג) וישאר אך נח, אך שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב קרבן והקריב שם בנו תחתיו, ועליו נאמר (משלי יא לא) הן צדיק בארץ ישולם.

ובזה מתבאר היטב הטהרה של התיבה, לפמשנ"ת שהמבול היה בגלל שהתבטל עמוד החסד שעליו העולם עומד, לכך היתה התיבה שהיא תהיה הבסיס של העולם החדש שיהיה אחרי המבול. ועל ידי עבודה של חסד במסירות נפש תהיה הטהרה והכפרה של נח וזה יהיה הבסיס לעולם שאחרי המבול.

כיצד יצאתם מן התיבה

והדברים מתבארים להדיא בדברי חז"ל, על הפסוק בתהלים (לז א) לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, איתא במדרש שוחר טוב, זהו שאמר הכתוב (משלי כג יז) אל יקנא לבך בחטאים, ובמה תקנא, כי אם ביראת ה' כל היום. אל תקנא בנרן של רשעים, שאינו כלום, כמה שמן יש בו, שמינית או רביעית, אין לו אחרית, השמן משתלם, והנר מתכבה מיד וכו', לכך אמר דוד אל יקנא לבך בחטאים, קנא לנר שאינו נדעך לעולם, ואין האור שלו פוסקת, ואיזה הוא, זה (משלי ו כג) כי נר מצוה ותורה אור.

אמר הקב"ה קנא לי, שאילולי הקנאה אין העולם עומד, ואין אדם נושא אשה, ואינו בונה בית, שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ, ואימתי קנא שאמר למלכי צדק, כיצד יצאת מן התיבה, אמר ליה בצדקה שהיינו עושים שם, אמר לו וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה, וכי עניים היו שם, והלא לא היו שם אלא נח ובניו, ולמי הייתם עושין צדקה, אמר ליה על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם, ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה, באותה שעה נטע אשל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה. (וכ"ה בילקוט שמעוני תהלים רמז תשכח).

והנה שאלת אברהם אבינו את מלכי צדק כיצד יצאתם מן התיבה צריכה ביאור. ולדברינו מתבאר היטב, אברהם אבינו שאל את מלכי צדק הרי הגזירה של המבול היתה גם על נח וכמו שנתבאר, אלא שהקב"ה עשה בריאה מיוחדת של התיבה שהיא מטהרת ומצילה מן המבול, וזו שאלתו כיצד יצאתם מן התיבה, היינו איך התיבה היתה מטהרת, ועל זה ענה לו שהיו מאכילים את הבהמות והחיות במסירות נפש וזו הטהרה של התיבה, עבודת החסד. ולכן אמר אברהם אבינו, ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין, כיון שנח היה צריך טהרה מיוחדת בתיבה כדי להינצל מגזירת המבול שהיתה גם עליו.

הקב"ה אוהב את בן אומנתו

בבראשית רבה (לב ב) על הפסוק (ז א) בא אתה וגו' כתיב (תהלים יא ז) כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, רבי תנחומא בשם רבי יהודה בר סימון רבי מנחמא בשם רבי אליעזר בר יוסי אמרו אין לך אדם אוהב בן אומנתו, אבל החכם אוהב בן אומנתו, כגון רבי חייא דרבי הושעיא ור' הושעיא דרבי חייא, והקב"ה אוהב את בן אומנתו, שנאמר כי צדיק ה' צדקות אהב, ישר יחזו פנימו, זה נח, שנאמר ויאמר ה' אל נח בא אתה וגו'.

ויתכן לומר שכיון שהעולם נברא בשביל טובו יתברך לכן על מידה זו נקרא כביכול אומנתו של הקב"ה, היינו שהחסד הוא הכלי אומנות שבו נברא העולם, וזהו שנאמר צדקות אהב, היינו שהמידה הזאת צדקות אהב זוהי אומנתו של הקב"ה בבריאת העולם. ועל זה נאמר שהקב"ה אוהב את בן אומנותו את נח שיש לו את המידה הזאת, לכן הוא נכנס לתיבה להעמיד את העולם במידת החסד.

ויזכור אלוקים את נח

וזה מה דאמרו בבראשית רבה (לג ג) על הפסוק (ח א) ויזכור אלוקים את נח, מה זכירה נזכר לו שזן ופירנס אותם כל שנים עשר חודש בתיבה. היינו שהזכות של נח היתה כמו שבארנו שהעמיד את עמוד החסד שפרנס את כל החיות והבהמות כל שנים עשר חודש בתיבה.

נח מצא חן

והנה איתא בסנהדרין (קח א) תנא דבי רבי ישמעאל אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה', שנאמר (בראשית ו ז) נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה'. וצ"ב הרי נח היה איש צדיק תמים ולמה נחתך גם עליו גזר דין, ועוד אם נחתך גם עליו גזר דין מהו שמצא חן בעיני ה'.

ולהנ"ל א"ש, דאם המבול היה רק כדי להעניש את החוטאים, א"כ נח שלא חטא אין להענישו, אבל כיון שהמבול היה בגלל שהעולם איבד את זכות קיומו כיון שבטלו את עמוד החסד של העולם, ממילא אף נח בכלל הגזירה.

אלא שנח מצא חן נראה פירושו שהוא מצא חן שבתוך הגזירה על כילוי העולם תנתן לו האפשרות לבנות את העולם מחדש על ידי עבודת החסד במשך שנת המבול.

עצי גופר

ובזה מתבאר מ"ש רש"י שהתיבה היתה מעצי גפר, על שם גפרית שנגזר עליהם להמחות בו. והקשינו הרי התיבה היתה ההצלה מהמבול, ומ"ט נצטווה לעשות את התיבה על שם העונש שנענשו דור המבול. ומשמע שגם התיבה היתה שייכת לעצם המבול.

ולהנ"ל זה מבואר שהתורה רמזה בזה שגם נח היה בכלל הגזירה וגם התיבה שייכת לעצם הגזירה של המבול, ולכן היתה עשויה מעצי גופר.

וזה מפורש מהפסוק (ח א) ויזכור אלוקים את נח, שעד אז היה בכלל הגזירה דמבול, אלא שאח"כ ניצל בזכות החסד, והיינו שבעשיית התיבה עדיין לא חלה הצלה כלל אלא אפשרות לזכות להצלה.

וכדברים האלו איתא בבראשית רבתי לר"מ הדרשן פרשת נח על הפסוק (ו יד) עצי גפר, לך גפר אבל להם לגפרית, ולמה מעצי גפר ולא משאר עצים, אמר רבי ישמעאל כשם שנחתם גזר דין על דור המבול כך נחתם על נח שידון עמהם בגפרית, אלא שמצא חן שנאמר (ו ח) ונח מצא חן, אמר הקב"ה גזרה היתה לידון נח בגפרית והואיל והוא צדיק אי אפשר לאבדו, והואיל ונגזרה גזרה אי אפשר לחזור בו, מה עשה הקב"ה גזר עליו שיעשה תיבה מעצי גפר שהוא לשון גפרית, נמצאת הגזרה במקומה עומדת ונח נצל.

ואני ברוב חסדך

בבראשית רבה (לב א) על הפסוק (ז א) ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה, דרשו את מה שנאמר בתהלים (ה ז) תאבד דוברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה', על דור המבול. תאבד דוברי כזב שהן ודיבורן כזב, איש דמים שנאמר (איוב כד יד) לאור יקום רוצח יקטול עני ואביון ובלילה יהי כגנב, ומרמה שנאמר (ו יג) כי מלאה הארץ חמס מפניהם, יתעב ה' שאינן לא חיים ולא נדונין.

ומה שנאמר שם בתהלים (ה ח) ואני ברב חסדך אבוא ביתך, דרשו ואני כאשר עשו כן עשיתי, ומה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בא אתה וכל ביתך אל התיבה. וכ' המפרשים שמה שכתוב ואני היינו שנח אמר שגם הוא עשה כמותם, אלא שהקב"ה גמל אתו טובה ואמר לו להכנס לתיבה. וביארו שאע"פ שנח היה צדיק ולא עשה כמותם, הכוונה על זה שלא מיחה בהם מעלה עליו הכתוב כעושה כמותם. (ולפי"ז אפשר לפרש כן גם את הגמרא בסנהדרין שהבאנו שאף על נח נחתך גזר דין, כיון שלא מחה בהם).

ונראה להוסיף בביאור המדרש, שדרש את הפסוק ואני ברוב חסדך אבוא ביתך על כניסתו לתיבה, שאין הכוונה רק למה שהקב"ה עשה אתו חסד, אלא שיש כאן עוד רמז על עצם התיבה, ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אני אכנס לתיבה בשביל החסד, היינו אבוא להיות בתיבה של חסד, וזו הזכות להינצל בתיבה.

נח היה בתיבה שנה

והנה איתא בתנחומא (נח יא) על הפסוק (ח טז) צא מן התיבה, אמר דוד (תהלים קמב ח) הוציאה ממסגר נפשי, כשהיה נח בתיבה היה מתפלל תמיד הוציאה ממסגר נפשי, שנאמר (תהלים לב ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, אמר לו הקב"ה נח גזרה היה מלפני שלא תצא מן המסגר הזה עד שתשלימו י"ב חדש.

ומהו הטעם שנח צריך להיות בתיבה י"ב חודש, ואינו יכול לצאת קודם שנשלמו י"ב חודש. ולהנ"ל זה מבואר היטב שגזירת המבול היתה גם על נח, אלא שהיתה הצלה מיוחדת בתוך התיבה וכמו שנתבאר, וכמו שהמבול היה י"ב חודש כך נח היה צ"ל בתיבה י"ב חודש.

אך נראה לומר יותר, שכמו שהמבול היה י"ב חודש והיינו שהעולם נהרס ונחרב במשך י"ב חודש, כך נח היה צריך לבנות את העולם מחדש על ידי החסד במשך י"ב חודש.

יציאה רק ברשות

ומתבאר גם מה דאיתא בבראשית רבה (לד ד) על הפסוק (ח טז) צא מן התיבה, כתיב (קהלת י ד) אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, מדבר בנח, אמר נח, כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות כך אין אני יוצא אלא ברשות, בא אל התיבה ויבא נח, צא מן התיבה ויצא נח.

והביאור שאם התיבה היתה רק היכי תימצי להצלת נח, נראה שברגע שאפשר לצאת מהתיבה הוא יכול לצאת גם ללא נטילת רשות, אבל כיון שהתיבה לא היתה רק היכי תימצי להצלת נח אלא היתה לה מטרה להעמיד את העולם על ידי עבודת החסד, א"כ כל זמן שלא קיבל רשות לצאת לא נשלם עדיין התפקיד של נח, וזהו מה שאמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות, היינו שנכנסתי לתיבה ברשות ה' היינו בשביל השליחות לעבודת החסד, כך איני יוצא אלא ברשות שאני מקבל מה' שמודיעני שנשלמה עבודת החסד בתיבה.

ועוד נראה, דלפי מה שהתבאר דגזירת המבול חלה על נח במה שהיה בתיבה, א"כ הדין כניסה לתיבה הוא מגזירת המבול, ולכן צריך הוראה שבטלה הגזירה ממנו.

מנין שנות נח

על השנים שחי נח יש לעיין, דנאמר (בראשית ז ו) ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ, ונאמר (בראשית ט כח) ויחי נח אחר המבול שלש מאות שנה וחמשים שנה, וכיון שהמבול היה שנה שלימה (עי' רש"י רש"י על הפסוק בשבעה ועשרים וירידתן בחדש השני בי"ז, אלו אחד עשר ימים שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה) נמצא לפי"ז שנח חי תשע מאות וחמשים ואחד שנים, וקשה הרי נאמר (בראשית ט כט) ויהיו כל ימי נח תשע מאות שנה וחמשים שנה וימת.

ובמדרש רבה (בראשית רבה לב ו) ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים וגו', ר' יהודה אומר שנת המבול אינה עולה מן המנין, ומבואר ששנת המבול לא נחשבת בחיי נח, ונראה שהוקשה למדרש הקושיא הנ"ל, הרי נח חי תשע מאות וחמישים ואחד שנים, ותירץ שהשנה של המבול לא נחשבת בחיי נח, וצ"ב מ"ט השנה הזאת לא נחשבת בחישוב השנים שחי נח. (ועיין ביאור הגר"א חו"מ סי' סז סעיף א).

ונראה לבאר, דכיון שגזירת המבול היתה על כלל הבריאה, ואף נח היה בכלל הגזירה, וכמו שנתבאר שזה הטעם שהתיבה היתה עשויה מעצי גופר, אלא שלנח היתה אפשרות של טהרה על ידי עבודת החסד בתיבה, אבל כל זמן שלא נשלמה עבודת הטהרה הרי הוא בכלל הגזירה, לכן אותה שנה לא נחשבת לו כיון שאף הוא היה בגזירה, ורק אחרי שנה הוא נטהר.

 

ד

אחרי המבול

ראה עולם חדש

בבראשית רבה (ל ח) רבי לוי אמר כל מי שנאמר בו היה ראה עולם חדש וכו', נח אתמול (איוב יד יט) אבנים שחקו מים, דאמר רבי לוי בשם רבי יוחנן אפילו איצטרובלין של רחים נמחה במים, והכא את אמר (ט יח) ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה, אתמהא, אלא ראה עולם חדש. ומתבאר שהמבול לא היה רק עונש לרשעים אלא היה בבחינת ביטול העולם והריסתו, ולכן אחרי המבול ראה נח עולם חדש.

ורוח אלוקים מרחפת

נאמר (ח א) ויזכר אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים, כ' בדעת זקנים מבעלי התוספות, אותו רוח שנאמר בו מרחפת (בבריאת העולם) הולך על המים בשעת המבול והחזיר המים לכשהיו בתחילה, ואותו רוח העביר עכשיו ונחו המים.

מבואר כאן שבמבול היה ביטול הבריאה, ואחרי המבול היתה אותה רוח שהיתה בזמן הבריאה, כאילו העולם נברא מחדש.

שבועה שלא יהיה מבול

והנה אחרי המבול הקב"ה נשבע שלא יביא מבול, וכמו שנאמר (ט יא) והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, ונאמר (ישעיהו נד ט) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ.

ואיתא בסוטה (יא א) שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא, וכן הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכו. וכן איתא בתוספתא תענית (פ"ב הי"ג) בטוחין שאין המקום מביא מבול לעולם שנאמר ולא יהיה עוד מבול וגו', ואומר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו', ר' מאיר אומר מבול של מים אין, אבל מבול של אש ושל גפרית כדרך שהביא על הסדומים יש שנ' וה' המטיר על סדום וגו', ר' יהודה אומר מבול של כל בשר אין אבל מבול של יחידים יש, כיצד נפל לים ומת טבעה ספינתו בים ומת הרי הוא מבולו. (וכן כ' הר"מ (הל' תשובה פ"ג ה"ב) וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, והרי היתה שבועה שלא יהיה מבול, וצ"ל כנ"ל שהשבועה היתה רק שלא יביא מבול של מים, אבל מבול של דבר אחר יתכן, וזהו שכ' הר"מ מיד הן נשחתין, היינו שיאבדו, אבל לא הזכיר הר"מ מבול).

וצ"ב מה הנ"מ בין מבול על כל העולם למבול על אומה אחת, מ"ט הקב"ה נשבע רק שלא יביא מבול לעולם, אבל על אומה אחת כן יכול להביא. ועוד מה הנ"מ בין מבול של מים למבול של אש, שרק מבול של מים נשבע שלא יביא, אבל לא נשבע שלא יביא מבול של אש.

ונראה דהנה עיקר הדבר צ"ב מהו הטעם שהקב"ה עשה ברית שלא יביא מבול, והרי יש עונש על חטא, ואם אדם ח"ו יחטא יקבל עונשו, ומה הנ"מ בזה שלא יקבל עונש על ידי מבול.

ונראה שהשבועה והברית היה דוקא על מבול של כל העולם, כיון שהמבול היה מלבד עונש לחוטאים היה בו משום ביטול העולם, ועל זה הקב"ה נשבע שכבר לא יביא עוד פעם מבול על כל העולם שיהיה בגדר ביטול הבריאה. ועל זה שאם אדם יחטא לא היתה שבועה שלא יקבל עונשו, ואם צריך לקבל עונשו במים יהיה או על ידי מבול קטן או שהוא יפול למבול, אבל זה יהיה רק בצורה של עונש בלבד ולא בדברים שיש בהם משום ביטול הבריאה. וכן יתכן מבול של אש על כל העולם שלא יהיה בזה משום ביטול הבריאה אלא רק בתור עונש.

פרו ורבו

ויתכן שזה הטעם שמצות פרו ורבו חזרה ונשנית אחרי המבול כמו שנאמר (ח יז) ופרו ורבו, אע"פ שכבר נאמרה בפרשת בראשית, משום שהציווי הראשון היה על העולם שקודם הבריאה לפרות ולרבות כדי לקיים את העולם, אבל העולם חרב, ואחרי המבול זה כמו עולם חדש, וחזרה התורה שגם על העולם החדש יש מצוה לפרות ולרבות כדי לקיים את העולם.

שינוי הבריאה אחרי המבול

ולדעת הספורנו אחרי המבול היה שינוי גדול בנטיית כדור הארץ, וז"ל על הפסוק (בראשית ח כב) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. לא ישבותו מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחר המבול, וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום, ובנטיתו תהיה סבת השתנות כל אלה הזמנים, כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום, ובזה היה אז תמיד עת האביב, ובו היה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם. ואמר שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול, כאמרו (ישעיה סו כב) הארץ החדשה אשר אני עושה, כי אז ישיב מהלך השמש אל קו משוה היום כמאז, ויהיה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם, כמו שהיה קודם המבול, כאמרו (ישעיה סה כ) כי הנער בן מאה שנה ימות, והחוטא בן מאה שנה יקולל. וזה רצה באמרו (תהלים סה ט) מוצאי בקר וערב תרנין, עכ"ל.

מדברי הגר"א

על הפסוק (יא כח) וימת הרן על פני תרח אביו, איתא בזוהר (תחילת פרשת לך לך) כי הרן היה הראשון עלי אדמות שמת בחיי אביו. ותמה הגר"א הרי כבר הבל מת בחיי אדם אביו, וכן חנוך מת בחיי אביו ירד, וכן למך מת ה' שנים קודם שמת מתושלח אביו. ותירץ שכוונת הזוהר הוא על אחר המבול שנעשה עולם חדש.