באר לחי לפרשת ויצא

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ (ויצא כח,יא).

"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם - בקש לעבור נעשה העולם כולו כמין כותל לפניו" (ב"ר ויצא סח,י).

 

 

בן ששים ושלוש היה יעקב כשנכנס לשערי בית עבר. יעקב מגיע לבית רבו כשהוא נרדף ומאוים אבל מחוזק ומבורך לעתיד הלא ידוע. לעתיד שבו יצטרך להיאבק על שמירת כל אחת מתרי"ג המצוות, שם בחרן ארץ אבותיו מאמיני הזרה, שם באותה הארץ ממנה יצא סבו אברהם העברי, לשם עליו לשוב ואליהם עליו ללכת במצוות אביו ואמו כדי למצוא שם אשה מתאימה להעמדת הבית הגדול, המשפחה הטהורה, שבטים ואומה כראויים לברכת אבותיו. שם הוא יגור לבד, שם הוא יעמיד את כל האמת ואת כל הטוהר והכבוד ובדווקא בבית לבן הארמי בן בתואל ונחור, הדוד ההוא הערום הארמי והרמאי אחי אמו.

יעקב מחליט ונטמן, נעלם כולו מראשו ועד כפות רגליו בתוך עולם הטוהר מהעבר העליון של העולם, שם בבית עבר בן שם רבו עמל הוא לשמש את החכם נכדו של נח, לקבל ולהעמיק בתורה שקבל מאבותיו בכל השנים ההן (תנחומא שמות א). כך לא נם ולא ישן, לא שקט ולא הרפה, עד שמילא את מוחו לבו וכרסו בתורה ובדעת בימים ארוכים ובלילות סמויים. כך במשך חדשים ושנים נטמן שם יעקב למשך פעמיים שבע שנים, עד היותו בן שבע שבעים (ראה מגלה עמוקות ויצא).

ביציאתו מבית המדרש הטמיר, הטמון והנעלם, הוא מלא בחוזק ובעומק בגבורה וברוממות, הוא יוצא אל עולם ערום ונמוך, אל אנשים קטנים ושפלים ביציאה שהיא מאור בוהק לחושך אפל. העולם נראה כה מאיים עד שממש אפשר לחוש את החושך הממתין לו כקיר חוסם. כך מתקדם יעקב כשהוא מוליך את רגליו לפניו, בתחושה מובהקת של שעת צרה, כאשר הכול נראה כה גבוה וכה קשה. כך הוא ממשיך לגרור את רגליו עד שהוא פוגע במקום, שם יעקב נעצר הלאה הוא כבר אינו יכול להמשיך יותר לשאת את רגליו, עם כל הרצון והחובה - "ויפגע במקום - בקש לעבור נעשה העולם כולו כמין כותל לפניו" (ב"ר ויצא סח,י).

יעקב ישן שם במקום ההוא, שם הוא זוכה לגילוי הגדול ולהבטחה על השמירה ועל העתיד המובטח. יעקב קם ביראה ונודר כפי הראוי בשעת צרה. ומכאן הכותל סר ואור העולם חזר לזרוח בלבו שרומם את רוחו נפשו וגופו. כי הלב הוא מקור הכח הפעיל שבנו, בני האדם. הלב הטוב והבוטח הוא לב בשר ולב הבשר מושפע מבשורותיו, הבשורה הטובה מחזקת את כח החיים וההרפיה וממנה בא המרץ והדם מתחדש בכל קומת האדם עד לקצה כפות רגליו.

כמאמר שלמה החכם מכל אדם: חַיֵּי בְשָׂרִים - לֵב מַרְפֵּא (משלי יד,ל) "והלב שלא יזעף ולא יקנא באחר הוא כמרפא לגופות... כלומר חיי הגופות לרפאותם בהיות להם 'לב מרפא' והוא הלב הטוב והשמח שירפא הגוף בשמחתו " (אב"ע).

יעקב אבינו לא בטח בה' מבלי לחוש את הצרה והסיכון. יעקב אבינו בוטח בה' מכח הצרה עצמה. יעקב הוא אבי הגלויות ומתוך הקושי והחושך, מתוך המחסומים והכתלים הפוגעים, משם הוא מכין את הדרך לשעות הקושי של כל יחיד מבניו, לכל אחד ויחיד בכל עת ובכל שעה ובכל מצב, האומר ופונה אליו ובזכותו פעמיים בכל יום. באמונת היחוד הוא מעריב כשהוא מתפלל את תפילתו של יעקב אבינו, שלכן הוא לן שם ולכן תיקן שם את התפילה ההיא של שעות החושך אותה לשעות הללו בדווקא. כפי שאמר רבי צדוק הכהן זצ"ל: "ולכן לן שם ותיקן תפלת ערבית כמו שדרשו ממה שנאמר ויפגע במקום. והיינו שאף שיהיה לאדם החשכות שלא יראה אור קדושתו מחמת החשך הגדול שמחשיך לו, גם כן תועיל לו תשובה ותפלה שיזכה לראות אור מתוך החושך" (פרי צדיק ויצא ה). ולכך יעקב אבינו ע"ה תיקן תפילת ערבית שהוא התפילה וההכרה גם בעת החושך והעדר החכמה וההכרה ברורה, כשהוא נותר רק עם ההכרה מצד האמונה הכללית. כי הדבר הזה הוא כטבע מוטבע בכל נפש ונפש של כל ישראלי מיום היוולדו, האמונה בדרך כלל שיש מנהיג ומשגיח" (שיחת מלאכי השרת ד).

מכוחה של תפילת הערב בוטח המתפלל ומתעודד בעת הקושי מבקש ואומר "שתוציאני מאפילה לאורה". מכוחה משכים הוא ליום חדש של אורה ומודה על הזכות הבסיסית הזו להיות ולחיות שוב בעולם בו היום מאיר לו ובשעת המנחה מודה מבקש שוב כך.

כפי שאמרו חז"ל במדרשם כאן: "א"ר שמואל בר נחמן כנגד שלש פעמים שהיום משתנה - בערבית צריך אדם לומר 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתוציאני מאפילה לאורה'. בשחרית צריך לומר 'מודה אני לפניך ה' אלקי שהוצאתני מאפילה לאורה'. במנחה צריך אדם לומר 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי שכשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה כך תזכני לראותה בשקיעתה'" (ב"ר ויצא סח,ט ויפגע במקום).

מכוחה של תפילת הערב שתיקן יעקב אבינו עליו השלום שם בעת צרתו, פונה כל יהודי הוא וכל המתפללים עמו שחרית וערבית בבתי הכנסיות של ישראל בכל מקום שהם בזכותו של ישראל אביהם - "שישראל משכימים ומעריבים בכל יום ואומרים 'שמע ישראל' - אבינו ממערת המכפלה, אותו דבר שצויתנו עדיין הוא נוהג בנו - 'ה' אלהינו ה' אחד'. (ב"ר צח,ג). יעקב אבינו הוא האב של הקושי והאב של הבשורה הטובה, הוא האב של הגלות והוא האב של הגאולה. לבו הוא לב כל ישראל וכשלבו לב הבשר מקבל את הבשורה הטובה הרי שלבו הוא סימן לבניו. סימן לכל הבשורות הטובות ולכוחה של האמונה במבשר שימשיכו להצעידם בדרך בה הם הולכים אל הלא נודע.

כך אמרו במדרש: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו. אמר רבי אחא: חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא, כיון שנתבשר בשורה טובה טעין ליביה ית רגלוהי" מפרש זאת רש"י "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו - משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה" (כט,א). 

מדברי חז"ל אלו מלמדנו בעל השם משמואל בינה, המעניקה לנו כוח של אמת ואמונה לחיינו השתא הכא: "וזהו לימוד לכל אדם שנראה לו כאילו הר גבוה וקשה עומד על דרכו ומתמה ואומר: 'איך אוכל לכבוש הר גבוה של מניעות וקשיי יום'! שאל יאמר כן, כי אדרבה מניעות אלו עצמן הן סיבה שיצליח בדרכו, ואף כי אינו יודע איך ובאיזה אופן, ידע וישכיל ויאמין כי כך היא המדה וכך זיכה יעקב אבינו לבניו אחריו" (ויצא תר"פ) 

 

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל