באר לחי לפרשת וישלח

הרב אברהם ויינברג שליט"א

 

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם

"שָׁלֵם בגופו, שָׁלֵם בממונו, שָׁלֵם בתורתו" (וישלח לג,יח. שבת לג,ב)

יעקב הבורח יוצא אכן מבאר שבע אבל אינו ממשיך ישירות לחרן אלא נטמן בבית מדרשו של עבר. שם זוכה יעקב להמשיך ולהתעלות בתורת אבותיו ורבותיו ולהיות הנושא של כתר התורה על ראשו. מיעקב אבינו יִרְשוּ דורותיו ההולכים בדרכו ויזכו מכוחו בכתרה של תורה - "כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג,ד. רמב"ם תלמוד תורה ג,א). "ירושה היא לכל קהלות יעקב - שכל העוסק בה לשמה זוכה הוא לנחלת יעקב" (תנחומא ברכה ה). יעקב זכה בכתרה של תורה כשלא איבד אחת מלילותיו אלא עסק בה בכל כוחו, כפי שמביא רש"י מהמדרש: "ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה" (כח,יא ב"ר סח,יא). התמדתו סללה את הדרך לזכות בכתר התורה: "אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה" (שם ג,יג). מעתה, כשכתרה של תורה על ראשו יכול יעקב לצאת לדרכו הבאה, להמשיך ולהשלים את קומתו הרוחנית מלמעלה למטה, מדמות דיוקנו החקוקה בכסא הכבוד (חולין צא,ב) עד לעולם הקשה והשפל שבארץ חרן אליה הולך הוא ברגליו. שם יתמודד בכח חכמתו, בכח גופו ובעוצמות שבנפשו עם כוחות הרוע והערמה. כך אמר לה לרחל, איני חושש מרמאותו של אביך לבן הארמי כי "אחיו אני ברמאות" ומותר לי וגם מצווה עלי לנהוג עמו במקביל להתנהגותו הוא - עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל (ש"ב כב,כז. מגילה יג,ב). אכן, לבן מצליח בסיבוב הראשון ללכוד את יעקב בשעבוד כפול אבל לבסוף, אחר עשרים שנה בביתו הביעו לבן ובניו הבעת פנים מובהקת של מי שהפסידו את המלחמה דווקא מתוך אותה האשליה של הניצחון בקרב הראשון. וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם (בראשית פרק לא,א-ב).

עם כל חכמת הערמה של יעקב הצדיק הוא אינו מעניק הנחות לעצמו מול המבקש לעקור ממנו את הכל, יעקב היה יגע בכל כוח גופו בצאן לבן ובניו למדים ממנו הלכה לדורות בחובתו של השכיר לבעל הבית אליו התחייב לעבוד. "חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן (בראשית לא,ו) לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד" (ל,מג. רמב"ם שכירות יג,ז). הביטוי "יעקב הצדיק" בו נוקט הרמב"ם בא ללמדנו שאין זו מידת חסידות אלא חובה של "צדיק" הבאה מתוך שורת הדין והצדק.

עמלו בתורתו, בבניו ובצאנו באותן עשרים השנים השלימו את קומתו בתרי"ג אבריו על כל מצוותיהם, השלימו וקידשו את כוחות גופו ונפשו וכל מידותיו, מתוך עמלו בלילות הקרח של ערבות חרן הקפואות ובימי החורב והשרב במדברותיה. כדבריו בשעת הריב והכעס ברגע של אמת, מול איומי לבן חמיו הרע - הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי... אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹקים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ (בראשית לא,מ-מב).

במפגש הבא שלו עם עשו אחיו מתבטא יעקב בענווה על עצמו ועל ממונו הנקי - "חַנַּנִי אֱלֹקים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" (בראשית לג,יא) התבטאות שהיא הגדרה לשלמותו האישית המעניקה לו ולביתו סיפוק שלם בעולם הזה מעין טעמו השלם והטוב של העולם הבא (ב"ב יז,א). אותו "כל" שיש לו אותו "כל" שחנן אותו ה' כולל את הכל ממש - את יעקב, את ביתו, את ממונו בכל אשר לו. כי ממונו של יעקב מצטרף אל העולם הפנימי שלו, המתעלה עמו כחלק משלמותה של קומתו. כך אמרו חכמים: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם (בראשית לג,יח) - "אמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו" (שבת לג,ב) מפרש רש"י: "שלם בגופו, שנתרפא מצליעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן" (בראשית שם יח) וכן "שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך" (שבת לג,ב. ראה מו"נ ג,כז ג,נד).

ממונו של יעקב הוא סיום השלמת קומתו מלמעלה למטה -כתר התורה שבראשו הדריכו במעשיו הטובים, בטחונו בה' בלבו העניק לו את כל כוחו וזהירותו מגזל, חריצותו בהשתדלות הנכונה על פי התורה העניקה לכל פרוטה מרכושו הרב את הערך המיוחד שלה. כל פרוטה מרכושו נקנתה בכוחה של ההכרעה התורנית שבראשו, בכח לבו הבוטח בה' ובעמל ויזע במאמצי על. לכל פרוטה מרכושו יש סיפור גדול מאחריה והיא נושאת בתוכה את התמצית של כל מהלך חייו. לכן משקיע יעקב מאמץ ומסירות בגוף ובנפש בכדי לשמר ולהציל כל טיפת זעה שנטפה ממנו גם אם היא מגולמת בפכים קטנים. כך אמרו חז"ל "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ (לב,כד), אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" (חולין צא,א). יעקב חס על ממונו שלא יצא לבטלה כשם שכל טיפה מכוחות חייו לא יוצאת לדבר בטלה. יעקב אבינו איש החיים המושלם ותוארו "איש תם", מציין את ההיפך הגמור מהתואר האחר של כל בן תמותה - "איש מת". ה'תם' הוא השלם וה'מת' הוא בעל ההעדר והחיסרון עוד בחייו כאן בעולם הזה (מהר"ל נתיב התמימות א).

הממון מעניק כח לקומת האדם השלם - "ממונו של האדם מעמידו על רגליו" (פסחים קיט,א). הממון מביא עמו את כח העמידה ובעמידה זו נמצאת המעלה הנוספת בנוסף למעלת שכלו ותורתו, נפשו ומידותיו, חוזק גופו וכוחותיו. מעגל הממון משלים את שלושת מעגלי השלמויות הקרובים אל האדם עצמו - המעגל הראשון הוא השלמות הפנימית, הבהירות השכלית בתורה ובחכמה. המעגל השני הוא החוזק והשלמות בכוחות הנפשיים והקשר הנכון במידות שבין האדם לחברה בה הוא חי ופועל. המעגל השלישי הוא החוזק הגופני והמעגל הרביעי בא להעניק לו את השלמות בממונו. כפי שמבאר המהר"ל: "האדם יש בו ארבעה חלקים - הגוף, הנפש והשכל, כשהממון נחשב גם הוא כמו אחד מחלקיו. כמו שאמרו חכמים פעמים הרבה 'הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל את נפשו' (ב"ק קיט,א). עוד אמרו 'הצדיקים חביב עליהם ממון שלהם יותר מגופם' (סוטה י"ב,א. נתיב התשובה ה). "אף כי אין הממון הוא האדם עצמו, הרי בארנו כי גם הממון נכנס בגדר האדם לפי שהממון הוא חיותו והרי אמרו חכמים שיש מי שממונו חביב עליו יותר מגופו" (נתיב גמילות חסדים ה).

כוחות החיים של יעקב אבינו באו אלינו בירושה על ארבעת מעגלי השלמות הללו, שהרי כח החיים שלו עצמו נמצא בזרעו. כדבר ה' אל ירמיהו הנביא: "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד (ל,י). מכאן אמרו חכמים: "יעקב אבינו לא מת... מקיש [ומשוה] הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים" (תענית ה,ב). המעגל הראשון שהוא כח החיים שבראשו נמצא בכתר תורתו, המונח ועומד לכל בן ישראל - "מורשה קהילת יעקב".

המעגל השני שהוא כח החיים שבלבו ובנפשו בא לביטוי בייחוד לבבנו לה' פעמיים בכל יום "שמע ישראל - אבינו ממערת המכפלה" (ב"ר ויחי). ובירושה של לבו הטוב של אבינו "שלשה סימנים יש באומה זו - הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט,א).

מהמעגל השלישי שהוא כח גופו של יעקב, קיבל לכל אחד מאתנו כירושה וכתורשה גופנית את היותנו בני ישראל בכל מצב - "ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא" (סנהדרין מד,א). והמעגל הרביעי שהוא הממון, משלים את הביטוי לכוח החיים העצמאי הנובע מתוכו כמעיין המתגבר. כאן באה לביטוי הזהירות מגזל ממון ומגזל זמן עבודה שלמדוה חכמים מיעקב אבינו. כפי שמלמד הרמח"ל בבארו את פרטי מדת הנקיות "ויעקב אבינו עליו השלום מבאר בפיו ואומר 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני'. מה יענו איפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה, או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו. כללו של דבר: השָכוּר אצל חבירו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכוּרוׂת הן לו ליומו... ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצוה בזמן מלאכתו, לא לצדקה תחשב לו, אלא עבירה היא בידו... והדין נותן, כי הרי גזל חפץ - גזל, וגזל זמן - גזל" (מס"י יא).

מעלה נוספת נלמדת ממעיין כח חייו הנובע של יעקב אבינו היא כח החיים העצמאי שאינו מוכן להיות תלוי בכח חיים של אדם אחר. כפי שלימד רבי נחוניא הגדול את רבי עקיבא ששאלו "במה הארכת ימים? אמר לו: מימי לא קבלתי מתנות ולא עמדתי על מדותי וותרן בממוני הייתי...שנאמר: 'שונא מתנות יחיה' (מגילה כח,א). עוד אמרו "משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים דכתיב ושונא מתנות יחיה" (סוטה מז,ב). וכתב הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו לא בנדיבים, והרי נאמר ושונא מתנות יחיה" (יב,יד).

ההגבלה בקבלת מתנות חינם קשורה לעצם בסיבה של החיים שלנו כפי שמבאר המהר"ל: "החי - צריך שיהיה חי מעצמו ולא תלוי בזולתו... וזהו שאמר שלמה "ושונא מתנות יחיה" (משלי טו, כז), פירוש כי ההסתפקות במה שיש לו בעצמו היא החִיוּת וכל מי שאינו מסתפק בעצמו הוא חי בחֶסֶר ולכן הוא רוצה לקבל תמיד מזולתו... אבל שונא המתנות הוא מסתפק במה שיש לו בעצמו - וזו היא החִיוּת, שלא יחסר דבר, ובכך הוא שלם... ומזה תבין את אשר אמרו חז"ל 'יעקב אבינו לא מת'... כי יעקב אבינו התחבר אל מקור החיים שהוא בלי קץ ובלי תכלית וברכתו גם היא בלי מצרים". (גור אריה שמות ד,יט). שהרי עצם בריאת האדם בעולם לא באה אלא להעניק לו חיים בדין ובזכות ולא במתנת חינם וחרפה. כפי שמבאר רבי אריה לייב הכהן בהקמת ספרו שב שמעתתא את דברי המהר"ל הנ"ל: "הסיבה לבריאת האדם על הארץ בדווקא, למרות שהנשמה כבר במחצבה היתה נהנית מזיו התפארת?... כי גזרה חכמתו ית"ש להורידה למטה ולנסותה בקיום מצותיו ושמירת תורותיו, ורק כאשר תצדק הרבה 'כן תרבה וכן תפרוץ' ותגדל למעלה, עד אשר תשוב אל האלהים אשר נתנה ביתר עוז ורב אונים... ובזה לא יהיה 'נהמא דכיסופא'...בגלל הנאמר... "ושונא מתנות יחיה" כמבואר במהר"ל בספר גור אריה".

כל אחד מזרעו ההולך בדרכו של יעקב אביו, מתענג כבר כאן בחייו בעולם הזה ושכרו שמור לו לעתיד לבא ככתוב אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר (ישעיהו נח,יד). העונג של מי שהגביל את עצמו והיה זהיר מגזל ועבירה הוא עונג מקורי ואמיתי שאין לו מגבלות בנחלה ללא מֵצָרִים (רש"י ישעיהו שם ולבראשית מט,כו).

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל