באר לחי לפרשת וישב

הרב אברהם ויינברג שליט"א

וישב יעקב - ביקש יעקב לישב בשלוה

 

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב - ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז!" (רש"י לז,ב).

הבקשה של הצדיקים לשבת בשלווה ולעסוק בתורה ובמצוות היא מעיקרי האמונה שלנו. התאווה של החכמים והנביאים להיות פנויים במנוחת הנפש ובשלווה כדי לעסוק בתורה ובחכמתה היא ההבטחה של התורה בברכת "אם בחוקותי תלכו". כפי שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה "הקב"ה נתן לנו תורה זו 'עץ חיים היא', וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה, נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש, ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא... כלומר: אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו - משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם, עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה, כדי שתזכו לחיי העולם הבא. וייטב לך - לעולם שכולו טוב, ותאריך ימים - לעולם שכולו ארוך. ונמצאתם זוכין לשני העולמות - לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא" (פרק ט).

העיקרון הזה הוא החלק השני בעיקר השנים עשר מעיקרי האמונה - בתקווה שלנו, בצפייה ובסיבה שלקראתה אנו מחכים ומתאווים בכל יום לביאת המשיח. כפי שהמשיך וכתב הרמב"ם בהלכות מלכים "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה. ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (פרק יב).

מעיקרי האמונה שלנו על המטרה בבריאת העולם והאדם היא לטובה ולעונג כפי שכותב הרמח"ל בפתיחה לספר מסילת ישרים "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו - שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'". פשט דבריו מלמד אותנו שמקום העידון הזה באמת הוא בעולם האמת, אבל מקום העונג והעבודה מתוך שלווה הוא כאן בעולם הזה, הזמני. בוודאי שאסור ואין להעלות על הדעת, מחשבה או השקפה כפרנית כזו, שיש בהנהגת הקב"ה בבריאה הטובה והנעימה שברא ובתורה שנתן לעמו, שהיא ודרכיה דרכי נועם איזה צד כל שהוא של סברא, כאילו שהנהגתו עם צדיקיו וההולכים בדרכיו היא נקמה הבאה לשם הצרת חייהם של צדיקיו אך ורק מפני שיש לקדש את הסבל והצער ככה סתם, כצער סתמי הבא לשם הגברת הצער של נבראיו כדי שיסבלו בעולם הזה ממש סתם ויקבלו בתמורה עולם הבא של שכר. הרי כבר עקר הרמב"ם בחריפות את המחשבה הכפרנית הזו המתעקשת למנוע סבל ויסורים ומוות ליהודי אחד בנימוק של סבל שמירת המצוות כביכול. כפי שכתב בהלכות דחיית השבת מפני פיקוח נפש מישראל: "הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים, שזה [הצלת הנפש הזו] חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'" (שבת ב,ה).

עיקר זה הוא הבסיס של השקפת עולמנו ותורתנו על מטרת חיינו בעולם הזה, שאכן יש כאן סבל ויש פה יסורים אבל הם באים לכפר, לתקן ולהגביר נסיון כדי להעלות ולזכך את האדם שנכשל ואת הצדיקים שקצת החסירו מתפקידיהם כאן. אבל אין ביסורים או בצער כל מטרה ישירה כזו - סבל לשם סבל, חיים בעולם של סבל מזוקק אך ורק כדי שעצם הסבל הזה יוביל לעונג עתידי ויזכה את המתענה כאן בעולם הזמני הזה לשכר נצחי בעולם הבא. כך כתב הרמב"ם באגרתו לחכמי קהל עיר מארשילייא "חייבים אנחנו לקבוע בדעתנו, שאם יחטא שמעון ילקה ויעני וימותו בניו וכיוצא בזה. ואם שב ראובן ותקן דרכיו וחפש במעשיו והלך בדרך ישרה יעשר ויצליח בכל דרכיו ויראה זרע ויאריך ימים - זה הוא עקר התורה".

הקדמה זו מעלה מאליה את השאלה הניצבת בתחילת פרשת וישב. כיצד ניישב את דברי חז"ל הנשמעים כביקורת, כקטרוג וכהשטנה, על בקשת השלוה של אבינו יעקב, השלם שבאבות? מה הביאור בנאמר בבית מדרשם: "אמר רבי אחא: בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה - השטן בא ומקטרג. אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה! תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו על ידי שביקש לישב בשלוה בעולם הזה נזדווג לו שטנו של יוסף - וישב יעקב.... בא עלי רגזו של יוסף" (ב"ר וישב פד,ג).

אכן בדברי רש"י המביא מדרש זה נמצא המפתח להבנת הנושא הזה, שאינו כפשוטו כקטרוג השטן, אלא שזו הנהגה עליונה מאת הקב"ה. ההנהגה העליונה במהלכה קבעה בברית בין הבתרים שהגלות לזרעם של האבות תהיה התשתית להקמת אומה היודעת את ה'. הנהגה זו היא המונעת את השלווה בעת ובשעה ההיא כשביקש יעקב לישב בה. כך אומר רש"י: "ועוד נדרש בו: וישב - ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז" (לז,ב). כלומר ההנהגה העליונה לא ראתה את השעה הזו כראויה לבקשת השלווה למרות שבעקרון אכן צודק יעקב במחשבה שהשלווה טובה היא לצדיקים. הנהגה זו נקבעה בבית דין של מעלה, שככל בית דין בארעא יש צורך בקטיגור לעורר את מידת הדין לבקורת ולעיון בדינו של האדם. כשההכרעה חייבת להיות אך ורק אצל הקב"ה בכבודו ובעצמו.

מעתה נתבונן בסיבה שבגללה סבר יעקב בהכרעתו התורנית, שהגיעה שעת השלווה. יעקב בא כבר אל הנחלה ולכן סבר שהגיעה השעה של המנוחה. יעקב שחזר ובא לארץ אביו מגלות לבן וממפגשו עם עשו אחיו הרע כאדם שלם ראוי להנהנגה המתאימה לשלמותו - ככתוב: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם (וישלח לג,יח). יעקב שחזר ובא בכל השלמות שבו - "שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו" (שבת לג,ב). יעקב שגבר על כל אויביו מבחוץ, על עשו ומלאכו שהודה על הברכות, על לבן והרצון שלו לעקירת הכל, על האמורי בשכם ומלחמותיו, זכה להגיע אל הקומה השלמה של ביתו - ללדת י"ב שבטים שבזכותם הובטח לו שהוא יגיע לעולם הבא. יעקב שזכה אחרי שנים רבות לשוב חזרה אל אביו יצחק כדי לכבדו כראוי לו, יעקב שהגיע לארץ אבותיו הביא את בני ביתו וכל משפחתו למצב של שלמות בו הם יהיו ויחיו כראוי, ממש כמו בימות המשיח, בשלווה ובנחת ללא כל מלחמות ואויבים. אכן בסוף חייו הוא ראה מצב זה כראוי לגילוי הקץ עכשיו. את השעה של היחוד בעת שהיה מוקף בי"ב בניו, ראה יעקב כמצב הראוי לגלות בשעה קדושה וגדולה זו את הקץ, כי עליהם, על יעקב ובניו נאמר, שהם חיים בעולם של שבת ואחדות. כפי שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה האומרים בתפילת המנחה של שבת בברכת "אתה אחד" - "יעקב ובניו ינוחו בו".

אלא שההנהגה העליונה מובילה מהלך ועצה עמוקה, שיעקב עצמו שהוא אכן השלם שבאבות, גם הוא צריך השלמה נוספת בקומתו שהיא השלמות המעשית של יוסף שהוא "דמות דיוקנו של אביו" (רש"י תחילת וישב). בנו יוסף צריך הוא להשלים ולהוסיף לשלמות הזו בגלל היותו ממשיכו הרוחני בכחה של אותה דמות דיוקנו של אביו, ולְגלות את השלמות הזו של הטוב דווקא במקום השפל, חסר והנמוך ביותר בעולם. לשם עליו לִגלות, לשם צריכה להבת יוסף להגיע, שם תתגבר להבת יוסף על האש הטמאה היוקדת בארץ החושך של מצרים. לכן הזמן לשלווה עדיין לא בא לעולם. לכן הזמן לשלווה ימתין כדי לקבל כח ועָצמה דווקא מתוך החשך שיהיה רקע לאור הבא אחריו. דווקא מתוך האפילה שתשכון באהלו של יעקב ובבור הכלא של יוסף יתגלה שהאופל אינו אלא הרקע החזק והמברר לשמחה הגדולה שתזרח בבא הזמן. כמדרש חכמים: "ויהי ערב - אלו מעשיהן של רשעים, ויהי בקר - אלו מעשיהן של צדיקים" (ב"ר ג,ח). כלומר: "הצדיקים תחילתם יסורים וסופן שלוה, ואורריהם ומצעריהם קודמים למברכיהם... והרשעים תחילתן שלוה וסופן יסורין" (רש"י בראשית כז,כט מב"ר).

יעקב השולח את יוסף האהוב מתוך אותה עצה עמוקה, שולח אותו מתוך הכרעה בבית דין של מעלה שיש לזרז את רוגזו של יוסף שיקפוץ באופן פתאומי לתוך חייו של יעקב האב ומשם תתחיל גלות מצרים להחשיך ולבא עד לגאולה השלמה בבא היום ובבוא האור. כדי להתחיל מהלך כזה שיעפיל בסופו לשלווה המצופה, צריך לעבור תחילה דרך העמק והסבל - "מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן - (לז,יד) - בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, דכתיב: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" (סוטה יא,א).

אותה שְאוֹל שהיה בה יעקב אבינו במשך עשרים ושתים שנה ארוכים, היתה בטעמה המר של השאול ההוא, שהוא ההיפך הגמור של העולם הבא. יעקב אבינו טעם כאן את כל מה שהוא ההיפך מעולם השלווה המבוקש - רק כדי לטעום אחר כך את הטעם ההוא של השכר בשלמותו. כך התאבל יעקב על בנו ועל כל טעם חייו כשטעמו ונימוקו עמו: "כי ארד אל בני אבל שאולה - כפשוטו לשון קבר הוא באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי. ומדרשו, גיהנם. סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה - אם לא ימות אחד מבני בחיי, מובטח אני שאיני רואה גיהנם" (רש"י בראשית לז,לה).

לכן כה חזקה וכה מחיָה היתה הבשורה על מציאתו, לכן היא הכניסה באביו כוחות חיים מרובים וכפולים "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם - שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת רב לי עוד שמחה וחדוה, הואיל ועוד יוסף בני חי (רש"י בראשית מה,כז-כח). ומעתה אכן התקיימה בו אותה שלווה, חייו היו אכן מעין העולם הבא ובקשתו מלפני עשרים ושתים שנה התמלאה לשביעות רצונו בארץ כאן עולם הזה וברצון הקב"ה בשמים, בעולמות העליונים. כפי שאמרו חז"ל: "ומפני מה זכה יעקב לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעוה"ז, ממה שעתיד הקב"ה ליתן אל הצדיקים לעתיד לבא - מפני שהיה יושב בבית המדרש מקטנותו ועד זקנותו, והיה בקי במקרא ובמשנה, בהלכות ובאגדות. שנאמר: 'ויעקב איש תם יושב אהלים' (בראשית כה) ואומר: 'כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אשר הגבר' וגו' (תהלים קכז)... כיון שבא יעקב מבית לבן ונמכר יוסף היה בוכה ומתאבל עליו עשרים ושתים שנה שנאמר ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וגו' ויבך אותו אביו (בראשית לז). וכי על יוסף היה בוכה?! אלא אמר: שמא נתחייבתי על שנשאתי שתי אחיות. או שמא נהניתי מממונו של לבן ושל שכם, ובטלה הברית שכרת לי הקב"ה. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתן ליעקב שבע עשרה שנה סמוך לזקנותו טובים מעין עוה"ב. מכאן אמרו: כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו - סימן יפה לו וכל שהשיגתו שנה אחת רעה סמוך לזקנתו - סימן רע לו. יעקב אבינו היה בטובה שבע עשרה שנה שהיה במצרים והעלה עליו הקב"ה כאלו כל ימיו היה בטובה שנאמר ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה וגו'" (תנא דבי אליהו רבה ה).

כל הטענה והקטרוג שבא על יעקב היתה רק על ההחלטה שלו ועל בקשתו שחייו שהיו שלווים צריכים גם להמשיך כך ללא כל זעזוע. הבקשה שלו לקביעת המהלך היציב של סגנון חייו היתה מוצדקת על פי גדרי התורה והיא אכן התממשה במלואה בסוף חייו השלמים, אלא שהקב"ה רצה להשלים תכניות אחרות ומיוחדות בזרעו של יעקב כדי שברית בין הבתרים תתקיים באופן הראוי לה. רצונו העמוק של יעקב הצדיק גם הוא מותאם לרצון ה' להביא את העולם כולו ליחוד ה' ולאחדות באמונה ותורה אחת. אלא שהדרך לא היתה ידועה ליעקב שהוא אדם והיתה ידועה לה' מנהיג העולם לתיקונו ולכן היתה בקשה זו כשיבוש במהלכי ההשגחה ומכאן התגובה של מידת הדין המכריעה לנהוג במקצב אחר ממה שיעקב סובר. לנהוג בקפיצה, בדילוג על החיים הרגילים לנהוג בפתאומיות שבה נעלם יוסף ולהביא לשינוי ורעידת אדמה בחייו של יעקב. החרדה והרוגז שהיו בימים ובשנים הקשות ההן, התעוררו בעקבות אותה בקשה לשלווה. המקטרג שתבע את השינוי, בא להפחית מהשלמות אליה שואף יעקב להגיע ואותה הוא מבקש כבר עכשיו, בימיו ובזמן הזה.

הקטרוג היה רק על הבקשה העכשווית לשלווה ולא יכול היה לבטל את העיקרון המוצדק. לכן הזדרזה ההשגחה העליונה להביא על יעקב את ההנהגה העליונה במהירות. לכן בוחר רש"י לפרש במילים אחרות את המדרש המוזכר ובמקום הנאמר שם - "השטן בא ומקטרג". כתב כך "אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז" הרוגז הקופץ עליו בפתאומיות, בהפתעה וללא כל הכנה הוא רוגזו של יוסף כדי שיוסף ימלא את תפקידו שם במרחק כהכנה לגלות החשוכה ולשמירה על קדושת ישראל בכל מצב ובכל קושי. גם יעקב באותם שנים הראה לבניו ולבנותיו לכלותיו ולנכדיו איך מתמודד ישיש כאוב אכול בצער וחסר סיכוי לשכר את המשך חייו השלמים בגלות פנימית ובבדידות חסרת נחמה. ללא רוח הקדש וללא טעם חיים, גם אז ממשיך יעקב להאמין ולחכות לאור הגאולה שתבא ותציל אותו ואת ביתו.

נמצאנו למדים שאכן הצדיקים ועובדי ה' זכאים לחיים של נחת כבר כאן בעולם הזה, אלא שלפעמים בגלל צרכי האומה או בגלל עוונות הדור או לשם הגנה על זרעו של הצדיק הזה מפני סבל שעלול להשחיתם, בגלל כך יהיו חשבונות שמימיים שיביאו עליו או עליהם ובאופן זמני בלבד תקופות קשות. בסופו של תהליך, אכן יזכה הצדיק והצדיקים שאתו ובדרכו, לאורה תחת החשיכה ולטעם שהוא מעין עולם הבא תחת ימי הסבל הקשים אותם נשא למען גילוי כבוד ה' בעולמו.

נחתום את הנושא בדברי הרמח"ל בספרו דרך ה' שפתח שער להבנת עניין זה של סבל הצדיקים למען השלמת העולם כולו: "יש עוד יסורין שניתנים לחסידים היותר גדולים המושלמים כבר בעצמם, והם לעזור למה שצריך לכלל גלגולי ההנהגה שיגיעו אל הסוף שהוא השלימות... ועל ידי זה זכותם נוסף וכוחם מתחזק, וכל שכן שיכולים לתקן את אשר עיוותו האחרים. והיינו כי לא די שיתקנו למה שבבני דורם, אלא גם לענין כל מה שנתקלקל העולם מאז נהיו בו חטאים ועד עתה. ובודאי שאלה יהיו אחר כך בקיבוץ השלמים [בעולם התיקון השלם, יהיו הסובלים ההם], ראשי הראשים [של כל ישראל בעולם השלם] והיותר קרובים אליו יתברך".

יעקב אבינו שנלקחה ממנו השלוה הראויה לו באותו הזמן, זכה בה בסופם של דברים וזיכה אותנו בחיי עולם שניטעו בתוכנו מתוך העולם הזה לטובה ולברכה לנצח ולגאולת עולמים.

(מקורות לעיון והשלמת נושא עקרוני זה ראה: עץ הדעת טוב לרח"ו. השל"ה. אור החיים בראשית מז,כח. רבי צדוק הכהן מחשבות חרוץ ופרי צדיק ועוד בספריו. שפת אמת ליקוטים. העמק דבר במדבר יב,ג)

 

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל