באר לחי לפרשת ויגש

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

בכיית יוסף ואי בכיית יעקב

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי (ויגש מו,כט-ל)

וירא אליו -  יוסף נראה אל אביו. ויבך על צואריו עוד - לשון הרבות בכיה... הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל. אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע (רש"י).

הבכי הוא בקיעה וגילוי של נבכי הדבר עצמו. כל קריעה או ניתוק, גלות וריחוק מביאים להוצאה של העומק הטמון, של הקשר העמוק והאמיתי שבתוככי הדבר.

הבכי הראשון בבריאה הוא הבכי של נבכי הים. הבכי שאינו פוסק של המים התחתונים, הימים שנקרעו מחלקם העליון והמרומם, כשנותקו מהמים העליונים. "שהן בוכין עד היום הזה שנאמר הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ (איוב לח,טז. שמו"ר טו,כב) עוד אמרו "לא פרשו המים העליונים מן התחתונים אלא בבכי ככתוב 'מבכי נהרות חיבש' (איוב כח יא. ב"ר ה,ד). נבכי תהומות הים והתהומות העמוקים שבו, מתגלים בכח הבכי שבהם.

הבכי האחרון בעולם יהיה כאשר יופרד האדם מהצד האחר שמסוך בתוככי אישיותו. כאשר כל בני האדם לרמותיהם הרוחניות יופרדו מהכח הסוער שבהם, מכוח המוות ומאותה אשליה הממלאת את כל הגוף, הפרידה הזו תבקע את האדם לשני חלקים הצד האמיתי שבו והצד הדמיוני שבו שיאבד את כח חיוניותו לימות לנצח. תהליך הפרידה הזה עצמו יהיה בבכי והבכי הזה עצמו הוא הגילוי והביטוי שאכן חלה ההפרדה בין האדם לבין היצר הרע שבו. על כך יבכו בני האדם לשני חלקיהם כאשר תבוא לביטוי האמת הפנימית שבאדם. אותה אמת המתגלה כאשר "מכים אותו עד שיאמר רוצה אני" וכשתשש כח יצרו הוא מגלה שבפנימיותו הוא רוצה את האמת. כך עתה בשעה בה יופרד היצר מהאדם תתגלה האמת שבו, האמת שהייתה מסוכסכת באישיותו הכפולה, שעד כה היתה מחוברת וממוזגת מסוכה ומאוחדת עם היצר הרע והשאור שבעיסתו. הפרידה הזו המגלה את נבכי נשמתו חלה ונחתמת בבכי של פרידה.  "לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה" (סוכה נב,א)

הגילוי של האמת הפנימית המקננת בתחושותיו של יוסף לאחיו, תשעת האחים הנבוכים וההלומים מהגילוי המשתק, הנאלמים בבושה פנימית כשהם שומעים מפיו "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי הנה". היכולת שלהם להתאושש ולהאמין שאכן הוא חש אליהם קשר של אח לאחיו, היכולת הזו להירגע מההלם שאחז בהם לא באה מהמאמץ שלו להוכיח להם שאין בליבו עליהם. לא באה מההכרזה שלו שכשם שאין בלבו על בנימין אחיו כך אין בלבו עליהם. ולא מכך שהוא אומר להם שהאלוקים הביא אותו למצרים ובאמת אני אומר לכם שאני מרגיש ויודע באמונה שלמה כי "לא אתם מכרתם אותי הנה".

הגילוי של האמת שבו באה מכוח הבכי שלו עליהם. וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם, וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ (בראשית מה,טו). פירש רש"י "ואחרי כן - מאחר שראוהו בוכה ולבו שלם עמהם. דברו אחיו אתו - שמתחלה היו בושים ממנו", כי הבכי מגלה שאכן יוסף חש אחווה כלפיהם, הבכי מגלה את נקודת הניתוק והחיבור - את כאב הניתוק שהוא חש בפרידה מהם ואת תחושת הבכי של השמחה והאיחוד המחודש בפגישה המופלאה הזו. הבכי מוציא את הרגש העמוק של מערכת הקשר בין שני החלקים של דבר אחד כשהוא מתנתק או כשהוא מתאחד.

לכן בוכה יעקב בפגישתו הראשונה עם רחל המיועדת להיות לו לעקרת הבית. וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ (בראשית כט,יא) וברש"י "ויבך - לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה". ההשקה של רוחם המשותפת של יעקב ורחל הבאה לביטוי בחלקו הראשון של הפסוק (כמבואר בזוהר ב קכד,ב) השקה זו אינה שלמה אם כל חלקיה לא יאוחדו. עתה, כאשר רוחם מתאחדת רואה יעקב שגופם לא יתאחד לגמרי, הבכי הוא על האחדות שאינה יכולה להיות מושלמת בכל חלקיה בגלל שלאחר מותם יהיה כל אחד מהם קבור במקום אחר - יעקב במערת המכפלה ורחל תקבר על הדרך לבית לחם.

הבכי של יוסף על אחיו מגלה להם שבתוכו יש קשר אמיתי אתם ומהרגע שהתגלה להם מה שטמון בנבכי לבו הם חשו את הקשר הזה של האחווה אותו השתדל לגלות להם ומיד נוצר גם קשר של דיבור ביניהם.

הבכי מגלה את התוך, המילה בכה מגלה את מה שבתוכך. כך יש דוגמה מיוחדת בתורה של המילה "בך" כשהיא באה בתוספת ה"א לגלות את מה שבתוככי לבך - גילוי שכרגיל בא לביטוי רק בבכיה. ככתוב בהקדמה של משה לפרעה לפני מכת הצפרדע וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים שמות ז,כט). פירש רש"י "ובכה ובעמך - בתוך מעיהם נכנסין ומקרקרין". המילה 'בכה' באה לומר ממש בתוככי תוכך. הכניסה של הצפרדעים אל תוככי גופו של פרעה הביאה בהמשך גם את הבכיה כך אמרו שתוספת האות ה"א באה ללמד על כך: "ובכה ובעמך. בה"א - בכייה היתה לו ולעמו, שקירקורם קשה היתה להם". (פסיקתא זוטרתא. לקח טוב)

הבכי של הגלות והניתוק מגלה את הכאב של הפרידה. הבכי של הגאולה והחיבור המחודש מגלים את מה שהיה בעומק הגעגוע שביניהם את עומק הציפייה לרגע המאחד הזה. כי בכי בא בנקודת החיבור או הניתוק. ככל שבכי השמחה של הגאולה גדול יותר, כך גם הבכי של הגלות מתבאר יותר בעומקו ומכאן באה הנחמה לכאב שבפרידה. כשיגאל ה' את הנידחים והאובדים, את בעלי המומים בני התערובת של אמהות יהודיות ואבות מכל באומות. יהיה הגילוי של הגאולה כמו הכאב שבפרידה – בבכי. כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה... הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא (ירמיהו לא,ו). מהבכי האמיתי של יוסף למדו חז"ל שכל חיבור אמיתי בא לשלמותו בבכי בדווקא. "ויתן את קולו בבכי - כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה, כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה, שנאמר בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם" (ירמיה לא. ב"ר צג,יב)

מעתה למדנו שכל מפגש הבא אחר ניתוק וגלות, מחייב שהחיבור יהיה בדיוק בנקודת הניתוק ההיא. כשם שכח הבכי של המים המנותקים הוא גילוי של מה שבנכי הים, כך כל בכי הוא הגילוי של נקודת הניתוק ודווקא בכוחו של בכי זה היא מתאחה ונגאל.

אמנם ברמה הגבוהה של איכות הניתוק, אם אכן היה ניתוק לא רק מאדם אלא מאדם שנשא את הכח של החיבור האמיתי אל מקור החיים, הרי שבשעה שתהיה פגישה עם האדם ההוא הרי שהנושא של הבכי הפנימי ביותר של נבכי הנפש יהיה התחושה של הגעגוע אל החיבור המאחד ההוא אל מקור החיים. הכאב והאבל של יעקב במשך עשרים ושתים שנה היה כפול, המוות שהוא חש במשך כל השנים הללו היה של שתי מיתות הפרידה מיוסף והפרידה הכואבת יותר ממקור החיים שלו. וכשזוכה יעקב להיפגש עם יוסף הרי שהוא זוכה עתה להיפגש עם מקור חייו.

על כך נאמר שזו היתה האבלות שאינה מתנחמת כלל - וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה (בראשית לז,לה) וברש"י "אבל שאולה - כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר, ולא אתנחם כל ימי. ומדרשו גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם" כך גם כשהתבשר על מציאת יוסף בנו החי כפי שמפרש רש"י "ותחי רוח יעקב - שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. רב עוד - רב לי עוד שמחה וחדוה, הואיל ועוד יוסף בני חי: (בראשית מה,כח). מעתה נשוב וננסה להבין את ההבדל בין תגובת יוסף לתגובתו של יעקב ברגעי הפגישה. יוסף הבוכה נפגש עם אביו הקורא קריאת שמע. גם אחר כך יעקב אינו מנשק את בנו אלא מגלה את לבו ואומר שם את העומק של הבכי האגור בלבו, הבכי שהיה על הפרידה מארצות החיים ועתה שב לבו לחיים עם הידיעה שהוא דבק מקור חייו בה' אחד ושמו אחד ככתוב וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי פירש רש"י "אמותה הפעם - ומדרשו סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת" .

אותה קריאת שמע שקדמה לאמירה זו היא הביטוי של החיבור בין יעקב לבין מושא געגועיו וגלותו. החיבור המאחד שבין יעקב שחשב שהוא מת לנצח נצחים והנה מראה לו ה' את בנו בשלמותו. גם יעקב בוכה את לבו ששאף לחיבור ולגאולה אבל הבכי של יעקב מתבטא בקריאת שמע, שקריאת יחוד ה' המתגלה בעולמו. בקריאה זו הוא יכול ורוצה לשוב ולחבר את תחושת הניתוק של סילוק השכינה מלבו, שממנה היה הסבל העמוק של יעקב בכל השנים הללו. מעתה כאשר שבה השכינה לשכון בלבו וזוכה הוא להיגאל, הרי שאותה בכיה שבלב כל אדם היא קריאת שמע אותה אמר יעקב לה' ממנו גלה ועתה בראותו את בנו האהוב הוא מאחד את לבו אל ה' ובכך הוא שב ונגאל.

 

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל