באר לחי לפרשת ויחי

הר"הג ר' אברהם ויינברג שליט"א

החיבור לאביו באמירת שמועה מפיו

וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו (מט,לג)

"וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף. ומיתה לא נאמרה בו - ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת" (רש"י).

 

אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת... מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים. (תענית ה,ב).

"'מה זרעו בחיים' - כלומר מאחר שזרעו בחיים והאב מתיחס אל הבן - האב גם כן בחיים הוא. ובב"ר בפסוק "למען הביא על אברהם" (יח,יח) 'תני רבי שמעון בן יוחי אומר כל המעמיד בן יגע בתורה כאילו לא מת' (וירא מט, ד). וזה מבואר גם כן, כי בעל התורה במה שהתורה היא חיים, אינו דבר מקרה שיוסר ממנו, ואינו כמו החיים האלו שהם חיים מקריים, לכך האב אשר יש לו יחוס אל הבן וצירוף אליו - כמו שהבן בחיים, כך הוא גם כן בחיים" (מהר"ל גור אריה)

 

 

לקיחת הצער מאביו היא  מצוה וזכות גדולה לבן, שמקבל על עצמו את חובותיו וקשייו של אביו במקומו. כפי שנאמר בגמרא: "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים  ומביאו לחיי העולם הבא". פירש רש"י  "ויש מטחינו בריחים - שהיא מלאכה קשה. ומביאו לעוה"ב - שמכבדו בדברו דברים טובים ונחומים והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה מראה לו צורך השעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו" (קידושין לא,א). ביארו שם בתוספות: "מעשה באחד שהיה טוחן בריחים ואב זקן היה לו ואתא ציווי לטוחנין. פירוש מצות המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך א"ל בנו טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה אם לבזיונך טב לך ואם למלקי טב לך". הרי שהבן היה מוכן לקבל את המכות והבזיונות השכיחים בעבודת המלך ובגלל שלקח על עצמו את חובת העבודה של אביו ועשה זאת בנעימות ובלשון טובה הוא זוכה לחיי העולם הבא. ויש לברר הרי לא ראינו כאן שעצם לקיחת הבזיונות והמכות היא עצמה מצווה וחובה מגדרי כיבוד אב. גם לא מצאנו שכתבו הפוסקים שיש חובה מגדרי כיבוד אב לקבל צער ובזיונות במקום אביו.

אם כן יש לשאול מדוע אחרי מותו חלה החובה לקחת מצערו של אביו על עצמו. כפי שאמרו בגמרא: "ת"ר: מכבדו בחייו ומכבדו במותו... במותו כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי, הריני כפרת משכבו. והני מילי תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך, אומר: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא". כתב רש"י  "הריני כפרת משכבו - עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו. מכאן ואילך - כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא י"ב חדש". (קידושין לא,ב). וכתב בשו"ת תשב"ץ "והטעם מפני מה תקנו כך הוא, לפי שתוך י"ב חדש הוא סובל צער יסורין וחייב הבן והתלמיד לומר יבא עלי אותו צער להיות צערי כפרת משכבו" (חלק א סימן קכב). ויש לברר מדוע חלה חובה כזו ולא נאמר שזו זכות גדולה בלבד?

כמו כן יש לשאול, אם בחובת הכיבוד נאמר שיש לקבל על עצמו יסורים כאן בעוה"ז ולהפחית מיסורי אביו בעוה"ב, מדוע רק כשאומר דבר שמועה מפיו יאמר כן ולא יאמר כן בסתמא, בכל יום, בכל עת ובכל שעה? עוד יש לשאול, הרי הדין לאחר מיתה הוא לכל אדם על פי מעשיו כדי לנקותו ולכפר לו ואיך יכול להיות שמי שלא חטא יקבל יסורי כפרה אלו, שלא יועילו לחוטא ולא יפרעו מחובו?

הנראה בביאור העניין שהכבוד שנותן הבן האומר דבר שמועה מפי אביו, מחייב להוסיף ולכבדו ולקחת על עצמו מצערו של אביו בעל השמועה. דווקא בשעת אמירת דברי שמועה ודברי תורה בשמו, אז מתעורר הצורך לקבל על עצמו את מה שבא על נפשו של אביו. יתכן לומר שבשעה זו בדווקא יש חיבור בין הבן והתלמיד כאשר הם אומרים  דברי שמועה לבין נפש המת ששפתותיו דובבות עתה בקברו בזכות אמירה זו. אמירת השמועה מפיו מחברת את הנפשות ויוצרת ביניהן השקה מכוחם של דברי תורה מיוחדים אלו והיא המאפשרת  להפוך בשעה זו את נפש הבן לנפש הבאה מכוחו של האב ולהועיל לו בקבלת צערו ברמה מסוימת לפי הקשר שנוצר מכוחם של דברי השמועה הללו. באותה שעה הרי הוא כאותו הבן שהטחינו בריחיים וזכה לחיי העולם הבא. החובה של הבן לקבל את צערו נוצרה וחלה בגלל אמירת דברי השמועה מפיו, שהוסיפה מעלה גדולה לבן ועליו להשיב לאביו בעל השמועה כפי הראוי לו עתה, היות והאב הביא לבנו את כח התורה ואת חייו ממש לכן יכול וחייב הבן להשיב זאת לאביו.

כפי שמצאתי בשו"ת בנימין זאב המביא טעם לאמירת הקדיש על ידי הבן: "זכות ומצוה הוא לאב כשאחד מיוצאי חלציו יקדיש ה' הגדול הנכבד והנורא לעיני כל העדה ובסבתו יהיה ה' אחד ושמו אחד לפני הקהל שיענו אחריו אמן יהא שמיה רבא - זו היא כפרה גדולה לנפש האב, כיון שעצם מעצמיו ובשר מבשרו הוא גורם היות ה' הגדול והנורא מתקדש שמו ברבים. וזה אצלי טעם קדיש לבן ומזה הטעם 'ברא מזכי אבא' מפני שהבן הוא האב וכל מצות הבן ומעשיו הטובים ממנו משתלשלים ויורדים" (סימן רב).

בשעת אמירת דברי תורה מתחדש כח חיים במת הנמצא בעולם הבא וכאילו שהוא חוזר לחיות כאן ולכן מועילים לו בשעה זו לכפר על צערו. כפי שאמרו: "מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים (תהלים סא,ה), וכי אפשר לו לאדם לדור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה... כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר" (יבמות צז,א) וברש"י "שיהיו שפתי נעות בקבר כאילו אני חי". ובמסכת בכורות כתב:  "דובבות - נעות. והנאה הוא לו שדומה כחי" (לא,ב). בתוספות ביבמות מבארים: "אגורה באהלך עולמים - כשנשמתו בישיבה של מעלה שפתותיו נעות בקבר כאילו מדברות, נמצא שבשעה אחת דר בשני עולמים" מבאר המהר"ל: "החכמה שאומרים מפיו היא בעולם, והתורה הזאת היא תורתו של המת, ראוי שיהיו שפתיו דובבות - שהיא קצת חיים אליו. כי הדבור הוא החיים" (ח"א בכורות).

בשעה זו כאשר מכוחם של דברי התורה הנאמרים בשמו האב חי כאן בעולם, חלה חובה מיוחדת של כיבוד לאב שהוא במקצת גר כאן ובמקביל הוא גר גם בעולם השני. החיבור הזה בין שני העולמות הוא היוצר חובה מיוחדת ולשעה זו בלבד לומר על אביו ומורו -  "אבא מרי הריני כפרת משכבו".  ולהשיב לו בקבלת הצער כאילו שהוא תשלום שישיב לו במעט מהחובה של הבן אליו. 

 

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל