באר לחי לפרשת שמות

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

מויחי לשמות - מסתימה לגילוי

 

וַיְחִי יַעֲקֹב - למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו

(רש"י תחילת פרשת ויחי).

 

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם - נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם"

(רש"י שמות ב,יא).

וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקים - נתן עליהם לב ולא העלים עיניו.

(רש"י שמות ב,כה).

עיני השכל וההשגחה ולב המלכות והאהבה

פקיחת העינים מבטאת כח של הבחנה במתרחש בפיקוח ובהשגחה של עיני השכל. פקיחת הלב היא כח ההפעלה של לב הרצון, של לב השליטה העצמית והחיצונית ושל הקשר הלבבי והאוהב אל מי שאנו מתחברים אליו.

את הגדרת העינים והלב הללו בייחסו של ה' המשגיח המולך והאוהב את ישראל ובייחס המקביל של ליבם ועיניהם החוזר אליו בציפייה ובאהבה למדנו ממה שנאמר בנבואה לשלמה המלך בחנוכת בית המקדש הראשון. אחרי ששלמה מבקש מאת ה' שיגלה את השגחתו ורצונו בבית המקדש, אומר ה' לו בגילוי נבואי שהוא אכן ישגיח על עמו ויגלה את רצונו ואהבתו אליהם, בַּהשגחה ובַרצון שיתגלו בבית המקדש.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי, הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם - וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים (מלכים-א ט,ג). מפרש רש"י "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי - בתרגום יונתן: ותהי שכנתי שריא ביה אם רעותי מתעבדא. [כלומר] יהיו עֵינַי שם, אם לבי וחפצי שם" (שם). מבאר הנצי"ב זצ"ל: "עֵינַי וְלִבִּי - השגחתי ורצוני" (העמ"ד בראשית יד,יט). כך גם מבאר רבי מאיר שמחה זצ"ל: "עֵינַי - הוא על ההשגחה העליונה. וְלִבִּי - הוא על האהבה אשר היא בלב" (משך חכמה שמות יג,ט).

לכן, במקביל לאותה הבנייה הפנימית של בית המקדש שהיא הגילוי של עין ההשגחה ולב המלכות והאהבה, נאמר בשעת חורבן בית המקדש, שתסתלק אותה רמה גלויה של עין ולב ולכן גם העין והלב שלנו יחושו באופן זהה את הסתימה את החושך ואת החורבן של גילוי העין והלב העליונים שפעלו בזמן שהבית היה ביופיו ובבניינו - עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ (איכה ה,יז). כי בסילוק ובסתימה הזו שבחורבן הפנימי של הלב והעינים החלה הגלות (מרבי משה שפירא שליט"א).

 

עיניהם ולבם של ישראל - חכמה ומלכות

העינים - הן הביטוי לשכל, לכן נקרא בעל השכל הפעיל והרואה - "פיקח", שעיניו השכליות פקוחות לרווחה. פתיחתן של עיני השכל באופן הנכון היא החרות של האדם במחשבותיו הישרות. העינים של האדם הפרטי מבטאות את פקיחותו ואת פקחותו ובאופן זהה כך הוא גם תפקידם המקביל של העינים הכלליות של האומה. חכמי התורה ושופטיה המנהיגים את העם כי הם "עֵינֵי הָעֵדָה" (במדבר טו,כד). כלומר "הסנהדרין הם עינים לעדה" (שיהש"ר א,ב "עיניך יונים". "יפה עינים" בר"ר סג,ח).

הלב - הוא הכח הנושא והמפעיל את החיים הגופניים של האדם. הלב הוא המכוון את המחשבות הנכונות ומעניק את הכיוון להבנה של המח שהוא מופעל מכח הלב שנמצא עמוק בתוככי המח עצמו. כך אמרו חז"ל בספר יצירה לב בנפש כמלך במלחמה" (פרק ו). "בעבור היות הלב משכן הרוח והוא הנברא בגוף בתחלה. הלב הוא כדמות מלך והמוח שר צבא. לכן הלב הוא כנוי לחכמה ולשכל, ולטעם ולמחשבות הבינה, בעבור היותו המרכבה הראשונה לנשמת האדם העליונה" (אבן עזרא קהלת פרק א,טז). החירות של הלב היא השליטה של לבו על רצונותיו. אבל אם הרצונות שולטים על הלב הרי שהאדם מאבד את המלכות שבו ולבו שרוי בשבי של עצמו כאשר הלב עצמו נמצא בגלות. כשם שפתיחת העינים והלב של האדם, היא חירותו על מבטו שלו וראייתו הישרה את המציאות, בשליטת הרצון שלו על העולם שלו כך גם סתימתם היא שלילת החירות והרצון והחשכת ההבנה והראייה הישרה.

 

העינים של הציבור - ראשי הישיבה

סתימת העינים - היא סתימת כח המחשבה, טשטוש כוחה של הראיה הנכונה, ואיבוד כח הביטוי של "עיני העדה" -  חכמי התורה הנמצאים בעם ישראל מתחילת האומה ועד היום. שליטה מוארת זו החלה מאז הקמת ישיבתם של שלושת האבות אברהם יצחק ויעקב, דרך "בית התלמוד שמשם תצא הוראה" שהועבר  והוקם בארץ גושן על ידי יהודה עוד לפני שיעקב וביתו מגיעים למצרים (תרגום יונתן ורש"י ויגש מו, כח). בראשו של בית התלמוד הזה הועמד לוי ואחריו המשיכו זאת בניו ונכדיו וכל בני שבטו כראשי הישיבה משם ולעולם.

כלשונו של הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה: "ויעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך ה', ולשמור מצוות אברהם. וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד" (פרק א,ג).

 

לב הציבור -  המלך שבעם

סתימת הלב - היא הגלות של הרצון, עם תחילת הגלות של כח המלכות שבאומה. כדי למנוע סתימה זו בהמשך חיי העם, מצוּוֶה המלך "שלבו הוא לב כל קהל ישראל" (רמב"ם מלכים ב), להיזהר מהליכה אחר תאוותיו ורצונותיו המבטלים את שליטתו על עצמו וממילא מבטלים את כח מלכותו (שם). כח המלכות של עם ישראל נמצא בלבו של כל יהודי, שהרי "כל ישראל בני מלכים הם" (שבת סז,א). כח המלכות שלהם היא השליטה על הרצון ועל הביטוי הנכון שבו, בהוצאת הרצון הפנימי של היחיד ושל העם אל הפועל. כל עוד העין והלב בני חורין אין גלות, הגלות מתחילה רק עם כניסתו של לב היחיד והעם, של רצונו ושל שליטתו העצמית לסתימה ולמחשכים.

 

עומק הגלות כעומק הסתימה

העין המופעלת מהרצון, מתרכזת בעובדות הגלויות לעיניה ומביאה עובדות אלו אל הלב החש והמרגיש את מה שהוא רואה ואת הלב מוצא לנכון להתרכז בו. מאידך הגלות של העין והלב, היא המצב ההפוך, בו העין המפעילה את הלב חשה שאינה יכולה לראות באופן הנכון את המציאות בגלל המגבלות של ההבנה הפועלת בתוך המחשכים. כשבמקביל למגבלה הזו נחלש גם כח הרצון מתעמעם ומחשיך בגלל הסתימה הזו של החשיבה ושל השליטה על המצב. בכך הופכים שניהם לסתומים - העין הפנימית, העין של השכל והתבונה  אינה ממוקדת ולכן היא אינה רואה באופן נכון את המציאות והרצון הפנימי של הלב שהוא המפעיל את המחשבה ואת המח, אינו מרוכז במתרחש. כח השליטה העצמית מאבדים את בטחונם ואת תוקף הדעת שלהם ומלכי העם ושאר האנשים בכל האומה כולה מתייאשים מלהפעיל את כח חשיבתם ותוקף דעתם  בתוך המחשכים הללו. הלב והעין שאבדו את כח הריכוז שלהם ויושבים בסתימה ובחושך נמצאים בתוך גלות אמיתית, שהיא באמת עיקר הצער ועומק הגלות.

 

הסתימה מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם

הצער והצרה שהחלו עם פטירתו של יעקב אבינו, הביאו לסתימה ולחושך ב"עיני העדה" וב"לב העדה". לסתימה ולחושך בכח השכל שבעם הבאה לביטוי בהחשכת המבט התורני הנכון, ובגלותו של הלב, שהוא השליטה העצמית שהיתה להם. יעקב אבינו הביא עמו למצרים את ביתו, את בית מדרשו ואת כח המלכות שבו. עם הסתלקותו הם חשו שהכוח הזה הולך ומתעמעם, אין להם את הבהירות התורנית ואין להם את הפקחות השכלית, אין להם את הכח לשלוט על העם ואין להם את הרצון לשנות ולשלוט במתרחש. כך החלה צרת השעבוד ומכאן החלה הירידה שלהם שהביאה את החושך של מצרים לתוך משכנות יעקב.

 

משה מביא את הסתימה לגילוי בנתינת עיניו ולבו על צרתם

לכן גם הגילוי הראשון של אור הגאולה, היה בגילוי הראשון של עין ולב של החרות ושל האור. עין ולב טובים ומרגישים, בראיה אמיתית של מי שלבו בן חורין ועיניו מרוכזות במה שהוא רואה ומרגיש. גילוי זה החל כאשר יצא משה הצעיר אל אחיו - וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם (שמות ב,יא). מפרש רש"י "וירא בסבלותם - נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". מי שרואה נכון ומרגיש נכון יכול לקחת אחריות על מה שקורה ולהלחם עבור החרות הזו בלי לפחד מהגלות הסותמת את הלב והעין.

כך נאמר בהמשך הפסוק: וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (ב,י-יא). מכאן הוא ממשיך לבטא את החרות של העין והלב בתוכחה לאחיו הנצים ללא כל מורא: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ (יג). שם מגלה משה בן החורין, משה שצריך לגאול את העם הוא רואה ומבין את מהותה של הגלות, הוא המגדיר איך הגלות החשיכה את לבם והביאה עליהם מבט רע על עצמם, מידות רעות בתוכם ולשון הרע היוצא מהם ומביא את הרוע אל תוך המחנה במסירת בן יעקב לשלטון הרוע והגלות.

וַיֹּאמֶר, מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (יד) מפרש רש"י על פי המדרש: "ויירא משה... דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין [מלשינים], אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל. אכן נודע הדבר -... נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך".

השעבוד המצרי שהתחיל בחושך הפנימי שהיה עם פטירתו של יעקב כשנסתמו עיניהם ולבם של ישראל. צרת השעבוד היתה ההמשך והעומק שלה היה בטשטוש כח ההבחנה היהודי ובטשטוש כח השליטה שלהם על עצמם עד שהם מסוגלים ללכת ולהלשין על אח משלהם שמסר נפשו למען אחד מאחיו רק בגלל קטנוניות של "מִי שָׂמְךָ"! בגלל השהייה הממושכת בחושך הגלות הם רואים בכל בן ישראל המנסה לעזור להם, כאיש המתנשא מעליהם "לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ"!

 

הביטוי של גילוי הקץ הנמצא בסתימה - התקווה לגאולה

אבל היו בעם אנשים טובים, שציפו וקיוו לגאולה ולא התנהגו כמו דתן ואבירם אלו, אלא התחזקו בכל הכח לשרוד את השנים הקשות עד להתגלות האור והחרות המקווה. מהיכן הם שאבו כח ועצמה לשבת בחושך הזה ולא להתייאש? לשבת במצרים ולא לבטל את שמירת האחדות? להמשיך לדבר בלשון הקדש, לשמור על שמם לשונם ולבושם. מהיכן הם שאבו תעצומות נפש אלו?! את הכח לשרוד בגלות מצרים ובשאר הגלויות עד ימינו קבלו בני ישראל מהרגעים הקדושים ההם כאשר "בקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו" (רש"י). אלא כשם שהסתימה של הלב המקורי ושל העינים הנבונות היא התחלת הגלות לכן ובדווקא בתוך אותה הסתימה נמצא גם הקיום בגלות, הקיום שלנו מתפתח גם הוא באותה סתימה.

העם השוהה בסתימה ובחושך, חש שהוא חייב להתקיים למרות הכל. העם חש שהוא חייב להבין את המתרחש למרות החושך של העינים השכליות. מהיכן תבוא הבנה לעם ההולך בחושך. מהיכן יבוא הרצון לעם הנמצא בסתימה? הכח הזה היה באמונה שהגאולה תבא. האמונה היא כח המחליף את העינים ואת הלב, את השכל ואת הרצון. האמונה והקיווי, הביטחון והתקווה הם הכח שבשעת הגלות מחזיק את העם בחיים. ממש לפני כניסת עם ישראל לסתימה זו של הגלות רצה יעקב לגלות להם את הקץ. הקב"ה מגלה לו שאין רצונו בכך אלא שהם יעברו את תקופת הגלות ללא כל גילוי אלא בחושך מוחלט. הגילוי של רצון ה' להנהיג את עמו דווקא בסתימה ובחושך היה כאשר נסתם מיעקב אותו גילוי כאשר נסתלקה הימנו שכינה באותה העת.

רצון ה' הוא שהעם יכנס לתוך סתימה וגלות השכינה ולא לתוך העדר מוחלט בסילוק שכינה. הסתימה היא השארת הדבר בתוך מכסה אטום וסתום. החושך אינו מסלק את המציאות אבל העינים אינם רואות והלב אינו מרגיש, אבל באמת המציאות הקודמת נותרה כשהייתה.

מכח האמונה שרדו בני ישראל בגלות ומכוחה הם פרו ורבו במצרים. מכוחה היו הנשים מעניקות כח לבעליהן ומכוחה היו הבעלים עוסקים במגילות האמונה בשבתות ובשעות פנאי.

נמצא שהגלות והסתימה והאמונה הבאה מכח הקץ הסתום שניהם שכנו באותו מקום. מיד כאשר נסתמו עיניהם וליבם של ישראל נפתחו עיניהם ולבם לאמונה ולביטחון בגאולה ובקץ של החושך הזה.

 

הגלות בסתימת העינים והלב והגאולה בפקיחתם

כשם שהגלות החלה, כאשר מהשמים נחתה עליהם גזירת הסתימה של העינים והלב, סתימה של גילויי ההשגחה והאהבה שגזרו עלינו ונהגו כך בנו שם במרומי השמים ומשם ירדה הנהגה זו לתוך העולם הזה של החומר והלבנים, כך גם הגאולה החלה כאשר היה גילוי כזה שם בשמים בהנהגתו המחודשת של האלוקים הרואה את מצבם ונותן את לבו עליהם. ככתוב: וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת נַאֲקָתָם... וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקים. מפרש רש"י וַיֵּדַע אֱלֹקים - נתן עליהם לב ולא העלים עיניו. (שמות ב,כד-כה).

מהידיעה שהיא החיבור המחודש של ה' אלינו מגיעה הבשורה אל משה בגילוי הסנה. שם  בהר חורב, אומר לו ה' שהנה החלה הגאולה בפקיחת הסתימה ההיא של גילויי ההנהגה העליונה.

ככתוב וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. גם כאן מדגיש רש"י שהלב של מעלה מתבונן בהם והעין של מעלה משגיחה עליהם לטובה והאזן שומעת את נאקתם. כך פירש רש"י  כי ידעתי את מכאביו - כמו וַיֵּדַע אֱלֹקים (לעיל ב,כה), כלומר כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצעקתם (ג,ז).

 

האמונה - תקווה

למדנו מדברי חז"ל ורש"י שגלותינו היא תקופה שאינה תקינה ושאינה ברורה. לכן נראים החיים שלנו כפי שאכן נגזר עלינו לחיות בחושך ובסתימה. לכן הלב והעיניים שלנו אינם פעילים כראוי ולכן בגלל שהגאולה גם היא מתפתחת בחושך אין לנו להתלונן על המצב ולהתייאש ממה שאנחנו רואים. כי אנחנו פשוט לא רואים נכוחה ולא מרגישים באופן הראוי.

כי איננו רואים איך שהחושך הוא סיבת האור ואיך שהגאולה נוצרת עתה ממש בכוחה של הסתימה הזו ובחושך הזה בדווקא. כנבואת מיכה הנביא: וַאֲנִי בַּה' אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹקי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹקָי. אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה' אוֹר לִי (מיכה ז). אמרו חז"ל: "כנסת ישראל אומרת לאומות העולם אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי - שבשעה שהייתי יושבת בחשך הקב"ה הוציאני לאור שנאמר: כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה' אוֹר לִי (שיהש"ר ו,כז) מכאן "שנו רבותינו, מתוך כעס רצון. ומתוך אפלה אורה. ומתוך רוגז רחמים. מתוך צרה רוחה. מתוך ריחוק קירוב. מתוך נפילה קימה" (מדרש תהילים כב).

כי התגברות הרוע היא הסיבה לגילוי האור וככל שהרע מתגבר יותר כך הוא הולך וכלה והאור יבקע וישלוט. כך מגלה רבי מנחם עזריה מפאנו זצ"ל: "כי הרע מכלה את עצמו. והוא טעם הנאמר: כי כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (יונת אלם מט).

כך מחזק אותנו הרמח"ל ז"ל: "המקווה שרוי תמיד בשמחה בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה וחושב שאין לו תרופה. אבל המקווה אינו מצטער כי הוא מקווה תמיד, ואפילו אם יתמהמה מחכה, נמצא כי התקווה מחיה אותו. ומי שאינו מקווה מיד מת, ונשאר רחוק מהשם, [ונענש] על שאינו מקווה לה'. ומי שהוא מקווה נאמר בו: כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה' אוֹר לִי... וזה סוף התיקון - מגודל תקוות כל ישראל באורך הגלות ובוטחים באמונה שיגאלו... כי זהו כבוד המלך שבוטחים בו. על כך נאמר 'בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה', כי האמונה - תקווה" (דרוש בעניין הקיווי).

בשעה זו כאשר מכוחם של דברי התורה הנאמרים בשמו האב חי כאן בעולם, חלה חובה מיוחדת של כיבוד לאב שהוא במקצת גר כאן ובמקביל הוא גר גם בעולם השני. החיבור הזה בין שני העולמות הוא היוצר חובה מיוחדת ולשעה זו בלבד לומר על אביו ומורו -  "אבא מרי הריני כפרת משכבו".  ולהשיב לו בקבלת הצער כאילו שהוא תשלום שישיב לו במעט מהחובה של הבן אליו.