באר לחי לפרשת וארא

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

התמודדות עם קוצר הרוח

 

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (וארא ו,ט)

מקצר רוח - כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו (רש"י).

 

 

וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר - הדיבור המחודש

עם תחילת שליחתו, טוען משה לפני ה' שהוא אינו ראוי להוציא את העם ממצרים. היות ופרעה הוא מלך גדול וכביר ומשה בענוותנותו חש עצמו קטן מלעמוד מול מלכים גדולים.

ה' אינו מקבל את טענותיו אלו, אבל משה טוען שוב והפעם בגלל חוסר הכישורים שלו.  אינני  איש דברים וגם כבד פה וכבד לשון. על כך נענה משה באמירה ברורה מאת ה', אתה תהפוך בשעת הדיבור ההוא לאדם אחר ופיך יוציא את הדברים באופן פלאי. כך תעמוד ותדבר גם מול פרעה וגם אל בני ישראל.

וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר   (שמות ד,יג). אמרו חז"ל: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם. אמר לו, אם אין אתה איש דברים, אל תחוש. הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אִלֵּם מי שחפצתי, וחֵרֵשׁ, ועִוֵּר, ופִקֵּחַ לראייה ופִקֵּחַ לשמיעה, ואם אני חפצתי שתהיה איש דברים תהיה כמו כןאלא לעשות בך נס אני חפץ בעת שתדבר, שיהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. כנאמר, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ. מהו הנאמר וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, רבי אבהו אמר, מורה אני דברי לתוך פיך כמו חץ, כמו שנאמר 'או ירה יירה'. ר' סימון אומר בורא אני אותך בריה חדשה כמו שנאמר 'ותהר האשה' (שמות רבה ג,כ).

הרמב"ן מביא את דברי המדרש ומבאר "שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה... ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי" (ד,י).

 

אהרון נבחר להיות פה שני למשה

שוב טוען משה, הפעם בגלל שאחיו אהרן כבר רגיל להישלח כנביא אל ישראל במצרים והוא אינו יכול לקחת ממנו תפקיד זה.

 וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. וַיִּחַר אַף ה' בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ (יד-טו).

גם כאן ה' אינו מסכים לו לבטל את שליחותו, אבל בעקבות בקשה זו, ממנה ה' את אהרן כשותף לשליחות, כמו פה שני למשה. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים ( (טז-יז).

כך נגשו משה ואהרן לשליחות הראשונה מול העם ומול פרעה. העם האמין לשליחותם אבל פרעה סרב לקבל את הציווי לשלח את בני ישראל ואף הוסיף לענותם בקושי ובשעבוד נוראים.

ערל שפתים - אטום שפתים

שוב מצווה ה' אותו ללכת אל פרעה ומשה טוען שוב והפעם הוא מוכיח מכח אותו כשלון, שהוא אינו ראוי ובנוסף משה טוען על קושי שיש לו בדבור. הוא כמובן אינו טוען על הכובד שכבר אין לו בפה ובלשון, אלא טענה חדשה יש לו שהוא אטום בשפתיו "ערל שפתים". יש להבין מדוע טענה שלא נשמעה בשליחות הקודמת רק עכשיו היא מתעוררת ואכן גם מתקבלת. כנאמר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. מפרש רש"י:  "ערל שפתים - אטום שפתים". (ו,יא-יב).

בהמשך אכן ה' אינו אומר לו למשה שערלות שפתיו תוסר ממנו, כפי שכובד הפה והלשון הוסרו. כאשר מתבאר יותר תפקידו החדש של אהרן: וַיֹּאמֶר משֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה (ו,ל). וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ (ז,א-ג). מפרש רש"י וידבר ה' אל משה ואל אהרן - לפי שאמר משה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם, צירף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ". (בפרק ו,יג). " יִהְיֶה נְבִיאֶךָ - כתרגומו 'מתורגמנך'. וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות והוא מגזרת 'ניב שפתים'... אַתָּה תְדַבֵּר - פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעת מפי וְאַהֲרֹן אָחִיךָ [יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה] - ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה" (ז,ג).

יש לברר מה ההבדל בין אותו כובד המתייחס אל הפה והלשון ובמה שונה הוא מהערלות השייכת לשפתיים? ומדוע הטענה הזו אכן מתקבלת ולא נאמר לו שה' יסיר את האוטם מהשפתיים. ואהרון שצריך לפתור את בעיית ערלות השפתיים במקומו של משה אינו פותר במקביל גם את בעיית כובד הפה אלא משה יורה את דבריו מפיו בכח מיוחד וניסי?

 

בין כובד הפה והלשון לערל שפתיים

כנראה שיש הבדל מהותי בין כובד הפה והלשון הנחשבים למום. בגלל כבדותה של הרוח המחוללת את הדיבור שבפה. רוח זו הבאה מ"הנפש החיה" שהיא ה"רוח ממללא" בכח המדבר שבאדם (בראשית ב,ז בתרגום). רוח זו קלה היא לנשיבה בפה ואינה דורשת מאמץ מרוכז וישיר של האדם להפעיל את כלי הדיבור. הכובד בפה ובלשון מבטא קושי באותה הרוח והאדם שיש בו כובד פה ולשון נדרש להוציא מילה מילה במאמץ מכביד כזה.

את הכובד הזה מהפה והלשון רצה ה' להסיר  מיד עם השליחות הראשונה. כמבואר במדרש שמכאן ואילך יכול היה משה להביע את דיבורו ללא הקושי והכבדות. אבל אם נשים לב כבר בהתחלה מקבל משה כח וגיבוי מאהרון אחיו, שיהיה לו לפה במקרים מיוחדים. "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה". מפרש שם רש"י "ודבר הוא לך - בשבילך ידבר אל העם... יהיה לך לפה - למליץ לפי שאתה כבד פה. לאלהים - לרב ולשר" (ד,טז). מכאן שגם כאשר ה' בא להסיר ממנו את כובד הפה היה צורך מסויים לצרף לו את אהרן כמתורגמן וכמליץ.

 

השפתיים - כח ההרחבה וההטעמה

המליץ בא להרחיב את הדיבור לפי רמת הקליטה של המאזינים ולפי רוחב ליבם - אם קצר ידבר בהרחבה ואם רחב ידבר בקצרה. כפי שכל מתורגמן היה עושה כן בבית המדרש לבאר את דברי הרב בהתאמה לנושא הנלמד. כח ההרחבה וההמחשה שיש למליץ, הוא הכח שיש למשפיעים ולמחוללי השינוי בקרב לב המאזינים.

כאן הוא ההבדל שבין הפה והלשון שהם כלי הדיבור עצמו לבין השפתיים שהם הכח להביע ולהוציא אל העולם החיצוני את המחשבות הנמצאות בפנים, בפה של המדבר. השפתיים נדרשות כאן  כהבעה מפרשת מתרגמת מרחיבה ומסבירה, המביעה זאת מכח לבו של הדרשן והמליץ עצמו. כך כתב המלבי"ם: "השפה היא חיצונית בייחס אל הפה" (תהילים קיט,יג) השפה היא בחוץ ולא במעמקים ואלו שיש להם קשיי ביטוי בהברה הנכונה נקראים "עמקי שפה" (יחזקאל ג,ה) וכן מי שמדבר בלשון גנדרנית וגאוותנית נקרא שהוא מדבר ב"עמקי שפה" (רש"י קידושין ע,א "מי סני", "תילתא"כי השפה ככלי הביטוי וההוצאה צריכה לבטא  עצמה באופן מובן ונעים לשומעים הבאים מבחוץ, ולא בסגנון של עומק שנשמע למאזינים הללו כיוהרה כניתוק וכגאוה, לכן גם התבטאות כזו היא מחוסרת השפעה.

 

משה אינו יכול להרחיב ולהטעים בדבריו

משה אינו יכול להרחיב בשפה כי הוא אינו אדם כזה שיכול להרחיב מעבר לעניין המדויק עצמו ורק אהרן יכול לעשות כן. למשה אין את כח ההסברה בהרחבת השפתיים, שהרי כך היה עיקר דין שליחותו של משה לומר את עיקרי הדברים במדויק ללא כל הרחבה או הסברה נוספת. אין זה מום בצורתו של משה רבנו אלא שכך הוא האופי האמיתי של משה כשליח ה' אל העם. כי ערלות השפתיים אינה ערלות בלשון או בפה וכמובן שאינה ככבדות הפה והגמגום, אלא היא הצמצום המדויק שיש במשה מצד מידת הדין וההלכה, שלמענה הוא נשלח בשם ה'. האטימות הזו בשפתיים היא ההגבלה המהותית שמשה, שאינו מוסיף שום מילה שאינה ממין העניין ושאינה בגדרי הדין ממש. ואכן לשם אותה הרחבה יש צורך במי שנשלח אליהם בהיותו "נביא" וכמתורגמן המוסיף הטעמה והסבר לפי הצורך וכמובן מבלי שיחרוג מהנאמר מהרב אלא שמליץ ומטעים את דבריו.

 

אהרון אוהב הבריות ומקרבן לתורה בהטעמה

אהרון שהיה משים שלום בתוך העם ובין עם ישראל לאביהם שבשמים, הוא צריך את הכושר לנטות מעט מהאמת מפני דרכי השלום ולומר לאחד כך ולשני כך. אהרון צריך לנהוג תדיר באהבה ובחיבה לכולם, לרדוף שלום גם לאדם  שאינו ראוי לכך בכדי לקרבו ולאהבו על התורה ועל הבריות. אבל משה רבנו שכל מעשיו נמדדים בגדרי הדין וההלכה המדויקת אינו יכול לנהוג כך וכשם שאינו יכול לנהוג כך גם אינו יכול להרחיב את דבריו, להמתיקם ולהטעימם מעבר לצורתה העיקרית של הסוגיא או הנושא.

הרי כך כתב בדרשות הר"ן שלכן משה היה כבד פה ולשון כדי שלא יחשבו שהוא הצליח להשפיע עליהם בכח הדיבור הסוחף שלו.  "ולזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכח אלהי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדיבור הצח, למען לא יחשב שהיות כלל בני ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, יהיה להמשכם אחר צחות דבריו, כמו שידוע שיאמר על מי שהוא צח הדיבור שימשיך לב ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת. וזה הדבר כולו בהפך במי שהוא 'כבד פה', כי גם האמת ממנו לא יקובל כי אם בחוזק היגלותו. ולזאת הסיבה היה 'כבד פה וכבד לשון' בהשגחה גמורה, לא שיהיה דבר נופל במקרה. (הדרוש השלישי).

 

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה - קושי או ע"ז

הסיבה שצריך כאן הרחבת שפתים ופתיחתן היתה בגלל שאחרי שמשה רואה שהעם שלו - בני ישראל שהם מאמינים בני מאמינים, גם הם לא מסוגלים להקשיב, מבין משה שלצורך פתיחת ופתירת הבעיה והקושי לשמוע בגלל כח הריכוז החלש שהיה להם ובגלל שהם עצובים ומיואשים. ממילא אומר משה כשליח האדם מול ה', אם העם לא שמעו לי קל וחומר  שפרעה שהוא אינו מעוניין כלל לשמוע, בוודאי שלאדם כזה צריך מישהו שיודע לשכנע ולהסביר לו. 

כך כתבו כל הראשונים בביאור הפסוק  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. כך פירש רש"י ולא שמעו אל משה - לא קבלו תנחומין. מקצר רוח - כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו".

כפי שמביא מבית מדרשו של רש"י בעל מחזור ויטרי בהלכות בין המצרים. בבארו את הסיבה ששלש הפטרות ראשונות הן דברי תוכחות ובמקביל אנחנו נוהגים בהרבה הפטרות של נחמתא. זאת "כדרך המנחמים לנחם מעט מעט. שהאומר לנחרב נחמה יותר מדאי דומה כמי שאומר למחזיר על הפתחים למחר אתה מלך! שאינו מאמין. כמו שנאמר, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה וגו'" (סימן רסב).

הרי שמבואר בדעת הראשונים שאין כאן חסרון באמונה אלא רק כח הקליטה שנחלש בשעות הלחץ הללו.

 

קוצר הרוח - בגלל הקושי והלחץ המצרי

כפי שכותב שם הרשב"ם "ולא שמעו אל משה - עתה. אעפ"י שהאמינו מתחילה כדכתיב 'ויאמן העם'. שהיו סבורים לנוח מעבודה קשה והנה עתה הכבידו עליהם יותר".

כך כתב הרמב"ן "מקוצר רוח ומעבודה קשה - לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירווח לו אחרי כן. וקוצר הרוח   - הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה - הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו".

מוסיף רבינו בחיי "ולא שמעו אל משה - לא מטעם שלא יבטחו בה' ובמשה עבדו, רק מקוצר רוח ומעבודה קשה כאדם המשתוקק שימות בצער אשר הוא בו והוא מואס חייו".

 

קוצר רוח ועבודה קשה - עבודה זרה  או קוצר רוח

אלא שאת ביאורי הראשונים הללו יש להשוות אל המבואר במדרשי חז"ל, שהיה כאן מחסום של תפיסה אחרת שלא נתן להם להקשיב. היות והם הבינו שאי אפשר לשמוע אל משה מבלי לפרוש מעבודה זרה. לכן טען משה שפרעה שהוא בוודאי רוצה מאד בשליטתה של העבודה זרה לו אין סיכוי קלוש לשמוע אליו.

כך אמרו במכילתא בפרשת  בא: "ר' יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח?! נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות ואינו שמח?! אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה? אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה שנאמר: וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ (יחזקאל כ ז) ואומר וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי [אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ]... וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל וגו' (יחזקאל/ ח - ט).

כך גם במדרש רבה "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה וגו', היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודת כוכבים וכו'" (פרשה ו,ה). כך מבואר גם בתרגום יונתן "וְלָא קַבִּילוּ מִן משֶׁה מִקְפִּידוּת רוּחָא וּמִפּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה קַשְׁיָא דִי בִּידֵיהוֹן".

אם כן כיצד ניישב את דעת הראשונים שהיה זה רק תופעה של חוסר הקשבה בגלל לחץ וקוצר רוח לבין הנאמר במדרשי חכמים שהיה זה בגלל חוסר רצונם לפרוש מעבודה זרה?

 

קוצר רוח בגלוי פרישה מע"ז בנסתר

אלא שאכן באופן הגלוי הם לא שמעו אל משה בגלל קוצר הרוח והעבודה הקשה שהיתה עליהם. אבל אם היו נותנים רגע להתבונן בהקשבה קצרה כבר היו נכנסים לעניין עצמו  ודעתם היתה נרגעת ורוחם כבר לא היתה קצרה. אלא שהמחשבה אודות המחיר שעליהם יהיה לשלם תמורת ההקשבה ההיא, המחשבה על עזיבת חוף המבטחים ואבדן תחושת היציבות שהעניקה להם האמונה הרעה בעבודה זרה היא אשר מנעה מההתבוננות ומההרגעה של הרוח הלחוצה. נמצא ששניהם אמת גם קוצר הרוח הגלוי וגם חוסר הרצון לפרוש מעבודה זרה. אכן כך מצאת במדרש הנקרא מדרש שכל טוב "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מפני שהיו קטני אמנה וקוצרי רוח". כך גם מפרש ומיישב בכך רבי עובדיה ספורנו כאן:  "ולא שמעו אל משה. להתבונן בכל זה בעניין שיבטחו בישועת האל יתברך ויחשבה להם צדקה, כעניין באברהם, וכן לא נתקיים בהם ונתתי אותה לכם אבל נתנה לבניהם. מקצר רוח. כי לא נאמנה את אל רוחם, ולא נתנו לב להתבונן. ומעבודה קשה. כי לולא העבודה הקשה היו נותנים לב לדברי משה, והיו מבינים מטענותיו שראוי לבטוח" (הוצאת בובר). כלומר גם חוסר האמונה וגם העבודה הקשה מנעו מהם להתבונן ואילו היו מתבוננים היו נרגעים ומקשיבים למשה.

 

כח התורה מרחיב את הלב בשעות קוצר הרוח

יש להטעים לזאת את דברי בעל האור החיים שכתב כן: "מקוצר רוח - אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם". כלומר הרחבת כח הרוח דרך לימוד התורה מסייעת לנו היום מול הקשיים וקוצר הרוח בחיינו.

עוד מוסיף האור החיים טעם נוסף לקוצר רוחם, בגלל האכזבה שנחלו ומפח הנפש אחרי שהאמינו ולא נגאלו מייד. "ועוד, אחרי שנתבשרו ישראל בשורת הגאולה נתרחב לבבם ותחי נפשם ורוחם, וכשחזרו לשעבוד הגם שלא היו משתעבדים אלא שיעור הרגיל ולמטה ממנו אף על פי כן תקצר רוח, והמשכיל בטבעיות הרכבת האנושי ישכיל על דבר, ומודיע עוד הכתוב, שגם הכבידו עולם עליהם יותר מהרגיל, והוא אומרו ומעבודה קשה".

 

משה ואהרון באו לחזק את לבם באמונה ובטחון

לכן נשלחו אליהם משה ואהרון יחדיו, כדי לחזק את לבם באמונה ובביטחון ולהפרישם מהתלות בעבודה זרה. כפי שכתב בעל הלשם שבו ואחלמה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל כו' - והכוונה הוא כי היה הציווי שילכו שניהם לדבר על לבם ולחזק אותם בכל האפשרי שיקוו אל ה' ויאמינו שיגאל אותם... כי האמונה והביטחון היה עיקר הסיבה דכל הגאולה" (שערי הלשם ב - סימן ד).

מעתה יש להתבונן, שבדיוק כשם שהגואל הראשון היה לו "נביא" המכין ומבאר את דרכו, כך גם לגואל האחרון יהיה "נביא" שהוא אליהו ויחד עם ביאת המשיח בן דוד שיהיה חכם יותר משלמה ונביא הקרוב למעלת משה רבינו יבא דם נביא שהוא משים השלום כאהרון.

 

ההתמודדות עם כובד הפה בתורה

יש להביא כאן את שבחר המהר"ח אור זרוע בהקדמת ספרו, לעודד כל יהודי באשר הוא שלא יחשוש מכך שהוא כבד פה בתורתו. כך כתב בדרשתו על האלף בית - "האות כ"ף היא בראשי תיבות 'כבד פה' 'כביר פה'. כלומר אע"פ שאתה כבד פה בדברי תורה, שאין לך הבנה גדולה וסברה ברורה להוציא הלכה שלך מפיך ולישרה אפילו הכי אל תמנע מללמוד אלא תהיה מחובשי בית המדרש שמתוך שאתה עוסק בתורה תדיר אף על פי שעתה אתה 'כבד פה' בד"ת סופך שמחמת עסקך תזכה להבנה ולסברה ותהיה 'כביר פה' וחזק להוציא הלכה שלך לאורה וליישר קבלתך. 

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל