באר לחי לפרשת בא

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

התעללתי - שחקתי

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו - לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' (שמות י,א-ב).

"התעללתי - שחקתי" (רש"י)

שתי המטרות במכות מצרים ובסגנונן המיוחד

שתי מטרות בביאתו המחודשת של משה אל פרעה, לקראת חידוש מערכת המכות המסיימת את התכנית המקורית על כל עשרת שלביה.

המטרה הראשונה היא כפשוטה  כדי שפרעה ועבדיו כבדי הלב, יקבלו מכות כפי שמגיע להם על רוע לבם ועל סירובם לשחרר את ישראל ועל כל הרעה שעשו להם.

המטרה השניה היא לדורות, כדי שיהיה לנו חומר מעניין ומרתק לילדינו לשם קיום מצוות סיפור יציאת מצרים לכל ליל סדר בכל שנה ושנה עד היום הזה ובכדי שנוכל להתחזק באמונה בכל תהיה ושאלה שתעלה לדורות מאז ועד היום הזה. לשם כך  ניתנו דם המכות הללו בצורה מעניינת, בצורה סיפורית שאף מעלה שחוק. גם שתי המטרות הללו שיביאו אותנו לראות את המצרים מוכים עוד ועוד, גם כשפרעה שריו ועבדיו רוצים ולא מצליחים לשחרר את לבם ולתת הוראה פשוטה לשחרר את בני ישראל. שתיהן אינן המטרה העליונה, בעומק המחשבה והכוונה האלוקית, הבאה כדי שאנחנו בני ישראל ושאר העולם יכירו באמת היחידה ובכבוד היחיד שיש בעולם והוא ההכרה בייחוד ה'. זו היא מטרת הבריאה וממילא גם המטרה בכל מעשה יציאת מצרים.

להם המכות ולנו הסיפור לדורות

הפסוק הראשון מבאר את המטרה הראשונה והיא השתת מכות ועונשים במצרים לגלות את השגחת ה' בבריאה ואת העונש שמקבלים הרשעים על מעשיהם הרעים.

הפסוק השני מבאר שהסגנון המיוחד והסיפורי שהיה במכות מצרים, ממכת דם ועד מכת בכורות ועד לשעת היציאה, כשפרעה המבוהל והנבוך מתחנן שיעזבו אותו ויברכוהו שיחיה. כל אלו נועדו כדי שיהיה לנו את הסיפור הטוב ביותר והמעניין וגם המצחיק ביותר איך שה' מתעלל בפרעה ובאומת מצרים. כי רק כך נבין ונדע, שה' הוא מלך העולם שהכול נעשה ונהיה בדברו. כמבואר ומפורש במדרש חז"ל: "יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו (תהלים קג,ז). שעשה עלילותיו במצרים כדי שיספרו ישראל עלילותיו שעשה הקב"ה למצרים, ככתוב:  וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ" (שמו"ר ב,א).

הסיפור הזה הוא המטרה העתידית שבזכותה נגאלו. כפי שאמרו במדרש: "כשנגאלו ישראל ממצרים אמר להם משה לא במעשיכם אתם נגאלין, אלא לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ - ליתן שבח להקב"ה שבניו מספרים תהלתו בין האומות" (מדרש תהלים מד).

 

התעללתי - שחקתי

אלא שיש להבין מדוע השחוק הוא כה חשוב ליחד לו תפקיד כה ראשי בסיפור הזה. מדוע נאמר למשה שהמכות כוללות מטרת משנה שהיא מחודשת מאד - לספר לדורות שה' התעלל בפרעה -  וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם. כשהתעללות זו היא השחוק שעשה ה' מהרשעים הללו. כפי שמפרש רש"י "התעללתי - שחקתי, כמו [שאמר בלעם לאתונו] כי התעללת בי" (במדבר כב,כט. וראה בזוהר בלק רי,א על ההעמקה בשפלותו ושטותו כשנגרר לויכוח ברמתה של האתון).

עונשי מצרים כלימודי השגחה

עונשי מצרים מלמדים אותנו פרק בהשגחת ה' על העולם ועל בני האדם. העונשים הללו כוללים גם את הכבדת הלב שלהם. כפי שמבאר זאת הרמב"ן "הודיע הקב"ה למשה שהוא הכביד את לבם עתה אחרי שפחדו ממנו בברד והתודו על עונם. ואמר לו הטעם כי עשיתי כן, למען שאשית בקרבם אלה האותות אשר אני חפץ לעשות בהם - שידעו מצרים את גבורתי, לא שאעניש אותם יותר מפני הכובד הזה" (כאן).  

כך מבאר הרמב"ם בהלכות תשובה את מטרת הכבדת הלב הזו: "לפיכך כתוב בתורה 'ואני אחזק את לב פרעה', לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר 'הבה נתחכמה לו', נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר  וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי [כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹקים] (שמות ט,ל).  וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ [בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ] (שמות ט,טז) - כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו" (פרק ו).

 

מה מטרת השחוק ממצרים?

אכן יש להבין את המטרה הנוספת שהיא השחוק ממצרים. שהיא כלולה במטרה השניה כפי שמבאר הרמב"ן בהמשך הפסוק "ועוד, כדי שתספר אתה וכל ישראל לדורות הבאים כח מעשי, ותדעו כי אני ה', וכל אשר אחפוץ אעשה בשמים ובארץ. וטעם התעללתי - כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו, כטעם  יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ"  (תהלים ב ד. רמב"ן י,א-ב)כפי שהיה כאן: "פרעה עמד ונאץ בארץ מצרים... ורוח הקדש מלעגת עליו"(מכילתא פרשת השירה ז).

המטרה בשחוק הזה צריכה ביאור ויש בה כדי לגלות עומק חדש בהנהגת ה' עם פרעה ומכאן גילוי בדרכי ההשגחה והנהגת ה' בעולמו.

 

פרעה המוכה - המלך וכאליל

שתי מטרות היו בהכאתו של פרעה בעצמו, שהיה גם מלך רשע ורע ואותן המכות הגיעו לו כעונש על הרעה שעשה לישראל.  אבל פרעה גם עשה עצמו לאליל ולכן גם היה צורך לבטל אלילותו זו מהעולם. כפי שאמרו חז"ל, שכבר במכת הדם היה צורך להציק לו בשעה שהיה מתחבא בכדי לסלק מעליו את הפסולת. פעולה שפילה זו אינה מתאימה לתדמיתו כאליל מושלם ללא חסרון וללא צורך לריקון זוהמה ופסולת אנושית.

לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה...הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם (שמות ז,יד) "לא היה יוצא אלא המימה [בבוקר] לפי שאותו רשע היה משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו לפיכך היה יוצא בבקר בשעה שהוא נצרך" (שמו"ר ט,ח).

 

ליצנותא דעבודה זרה - מטרתה

העימות המביך והמשפיל הזה שבין משה רבינו לבין פרעה האליל, לעג והמבוכה שנגרמה לפרעה  שם על גדות היאור בשעה שלא היה מעוניין להפגש עם בני האדם. היא מטרה לעצמה בעקירת עבודה זרה מהעולם בדרך זו של ליצנות ולעג בדווקא. כפי שאמרו חז"ל בגמרא. "אמר רב נחמן: כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא, דכתיב כרע בל קרס נבו, וכתיב קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו'". מפרש רש"י "לא יכלו מלט משא וגו' - הוא משא של ריעי". (מגילה כה,ב).

עבודה זרה קורסת תחת הזוהמה המצטברת בה. האלילות כורעת תחת הפסולת הנאגרת במערכת שלה ואין לה כל יכולת להתפטר ממנה. הגנאי והלעג הזה הם המבטלים את השפעתה ואת כוחה. ומכהים את הברק והזוהר שלה. כפי שמבאר רב נטרונאי גאון בתשובתו את המטרה שבליצנות הזו "המתלוצץ בעבודה זרה ומגנה אותה ומבזה אותה אינו בכלל 'ובמושב ליצים' ומותר. ואינו לא גידוף ולא ניבול פה אלא להפחיתה ולהכהותה" (סי' תקלז).

הצורך הזה בלגלוג וביטול מעמדה של עבודה זרה נלמד מדרכה של תורה, מלגלוגה  לגילוליה ומהתיעוב לשיקוציה. ככתוב: וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. וברש"י: "שִׁקּוּצֵיהֶם - על שם שהם מאוסים כשקצים. גִּלֻּלֵיהֶם - שמוסרחים ומאוסין כגלל" (דברים כט,טז). עוד אמרו: "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם [מִן הַמָּקוֹם הַהוּא] (דברים יב, ג)... שצריך לכנות לה שם גנאי"(עבודה זרה מו,א).

 

האלילות המעשית היא עיוות של טעות בכבוד

טעם הדבר שצריך לעקור ולשרש את השורש והעיקר של עבודה זרה כי האלילות עצמה היא תולדה מעיוות עמוק יותר שהביא לעיוות זה. כפי שכתב הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה על ראשית התהליך שהביא לה.

"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה וזו היתה טעותם אמרו הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך"   

הטעות היתה בהנחה המעוותת שיש כבוד לגרמי השמים ולמלאכים מצד מה שה' רוצה בהם. אמנם נכון שה' רוצה בהם כנבראים כשאר נבראיו שיש להם כח להשפיע חום וקור או שאר תפקידים אבל הם לא משפיעים מכח עצמם כבעלי אישיות עצמית. הכבוד ההוא שהוענק להם הוא הבסיס לכל העבודה זרה שהתפתחה אחר כך ולכן יש צורך לשרש ולעקור כבוד זה מהעולם. ה' גילה למשה בארץ מצרים כששלחו לפרעה וגילה זאת לנו בתורה בהלכות עבודה זרה, שהדרך לעקירת הכבוד הזה היא ביצרית מצבי היפך, ביצירת מצבי היפוך  - שהם השחוק, הלעג הגנאי והזלזול. הליצנות מעבודה זרה עוקרת את הנחת היסוד שהביאה לזרות הזו ורק כך היא מאפשרת את הגילוי הנכון של ה' בעולמו. את הגילוי הנכון של ה"אני" הפנימי של הבריאה, שהוא כבוד ה' הבורא והמקיים את העולם ובעוונות הזרות ועובדיה  הפך להיות "אני זר ואחר" במקום "אני השם" (זוהר חלק א דף רד/ב).

 

הליצנות מבטלת את הכבוד לשורש הע"ז

הגילוי של ההנהגה האמיתית אינו יכול להתבאר ולהתבהר ללא השחוק שישחרר אותנו מהכבוד וההערצה לברק שיש בעבודה זרה ובשאר תפיסות מעוותות. כמו המדע הכפרני, התרבות של כפירה ושאר דרכיה ומחשבותיה של האלילות על כל צורותיה ודורותיה. זה הכח הייחודי שיש לשחוק שיכול לשחרר ממצבים ומתפיסות קודמות ולהחזיר את המפלצת המעוותת של העבודה זרה ואת הרהב והגאווה של עובדיה למקומם החשוך בעומק השאול. רק כך יתבאר ויתאמת לנו בעומק הלב שלנו שאכן ובאמת "אני השם".  כפי שאמרו חז"ל: "שאת האמת הזאת צריך לדעת ככתוב:  וידעתם כי אני ה' (פ' בא) וכתיב וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אלקיהֶם (שמות כט,מו), כדי שיתיישבו הדברים בלבנו" (זהר משפטים קכג,ב).

 

אֲנִי ה'- נאמן לשלם לכל איש כדרכיו

ביטול הכבוד לע"ז מביא אותנו להכרה שאין עוד מלבדו וממנו ורק ממנו השכר והעונש הטוב וההיפך וכל שאיפתנו אינה אלא למצוא חן בעיניו ולהכיר ביחודו. כך מבאר רבי יצחק אייזיק  חבר זצ"ל:  שני דברים מצאנו שפעל הבורא יתברך במצרים בהכותו אותם בעשר מכות ואת אלוהיהם בשמים ממעל לשדד כל המזלות - האחד, כדי להינקם מצריו עוברי רצונו ולהכניעם. והשני, כדי להראות לישראל כח מעשיו ולהפחידם, שידעו שיש דין ויש דיין, והשגחתו יתברך הוא בכל פרטי מעשים לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. לכן הכביד השם את לבו למען הרבות בו מופתי המכות, והיה זה בעבור שני דברים אלו - האחד לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ  - להנקם מצריו. והשני וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, - להטיל עליכם אימה כדי שתדעו כִּי אֲנִי ה'- נאמן לשלם לכל איש כדרכיו" (יד מצרים).

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל