באר לחי לפרשת בשלח

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

ויצעקו - התפילה כאומנות אבותם

ויצעקו - תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר - אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם. ביצחק - לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, ביעקב - וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם (רש"י בשלח יד,י)

 

 

ישראל נבוכים במדבר על שפת הים, רואים הם בלב חרד איך שפרעה מתקרב עם רכבו ופרשיו הבאים לקראתם. אז פורץ לבם את מחסום הזמן והדורות ומוציא מתוכו את הזעקה ההיא, את הכח והאומנות המיוחדת לבני ישראל שאותה הורישו להם אבותיהם אברהם יצחק ויעקב מלפני מאות בשנים.

כפי שמביא רש"י ממדרש חכמים ז"ל: "ויצעקו - תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר (בראשית יט,כז) אל המקום אשר עמד שם, ביצחק (שם כד,סג) לשוח בשדה, ביעקב (שם כח,יא) ויפגע במקום" (שמות פרק יד פסוק י).

בדבריו אלו יש להבין ולהתבונן. ראשית, מדוע יש צורך להגדיר את הזעקה האמיתית הזו שבקעה מלבם כאומנות שתפושה להם מאבותם ואינה עומדת ככח שלהם מצד עצמם?

כמו כן יש להבין, הרי הזעקה הזו של בני ישראל על שפת הים, מוגדרת כמצוות זעקה מהתורה על שעת הצרה. זעקה זו אינה כשאר שלושת התפילות שחרית מנחה וערבית, שהאבות תקנום שהן מצוות מדרבנן (ראה רמב"ם תפילה א,א ובכס"מ בשם הרמב"ן בהשגות למ"ע ה'). ועוד, הרי לא נאמר בתורה על אברהם ויצחק שהם זעקו בעת צרה, רק על יעקב אבינו  נאמר שהכין עצמו לפגישה עם עשו אחיו וזעק "הצילני נא מיד אחי מיד עשו". אם כן מדוע ואיך נחבר את תקנת התפילות ההיא לתפילת הבנים על שפת הים?

עוד יש לשאול, הרי כל הפסוקים שמביא רש"י כאן, על הבנים שתפשו את אומנות האבות בתפילה, הם אותם הפסוקים והמקורות לכך שהאבות תקנו את שלושת התפילות הללו ממש. כפי שאומרת הגמרא במסכת ברכות "תפלות אבות תקנום... אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם (בראשית יט,כז) ואין עמידה אלא תפלה... יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב (בראשית כד,סג)... יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם (בראשית כח,יא. ברכות כו,ב). מכל השאלות הללו נמצאנו למדים, שאכן אותה הזעקה של הבנים שתפשו את אומנות אבותם, יש לה שורש בתקנת שלושת התפילות של האבות לבניהם.

תחילה יש לברר את ההגדרה של "תפשו אומנות אבותם". שהרי האומנות היא ידע ויכולת מיוחדת. כשכל אומן רואה עצמו כמיוחד ולכן מתנגד שיבטלו את הייחודיות שלו ומכאן הכלל: "כל אומן שונא את בני אומנותו" (רש"י בראשית ג,ה). הייחודיות הזו מבטאת אותם, היא שמם והיא מהותם. לכן האבות בעלי האומנות יורישו את אומנותם המיוחדת, מומחיותם וסודם לבניהם אחריהם.

האומנות הזו שבתפילת האבות שהורישוה וקבעוה לבניהם נחשבת כחלק חשוב במהלך שהביא לקבלת התורה, היות ואי אפשר לקבל תורה ללא תפילה. כך כתב הרמב"ם בהלכות מלכים שבמהלך קבלת התורה לישראל, שהתחיל באבות והושלם במשה רבינו נכללה גם קביעת שלושת התפילות הללו "בא אברהם ונצטווה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטווה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו" (ט,א). כי ללא תפילה אין קבלת התורה. כפי ששאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חיננא "מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם! אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב,ו). תני ר' חייא: משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהביו ממה שלפניו. מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגיא. (נדה ע,ב) פירש רש"י "לאוהביו משגר ממה שלפניו - כך חכמה שהיא לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר" (שמעתי מרבי משה שפירא שליט"א).

נמצא שאלמלא שהאבות היו מנחילים לנו את לב האומנות שלהם, לא היינו יכולים לקבל וללמוד תורה וממילא גם בעת הצרה לא היינו מסוגלים להבקיע מהלב את הזעקה הנכונה, אלא היתה זו סתם בכייה חסרת כיוון וקול ללא משמעות.

יתירה מכך, הרי באותה שעה קשה של מבוכה, לא היינו באחדות דעים של אמונה ללא חשש ובביטחון ללא מורא אלא היו חלוקים לכמה כתות וקבוצות (ראה רמב"ן כאן). רק מכח אותה ירושה שהאבות אימנו אותנו והורישו לנו באומנות זו, יכולנו לתפוש את כח התפילה כאומנות אבותינו ולזעוק בקול הנכון אל ה'. כך מבאר המהר"ל בגור אריה כאן "תפסו אומנות אבותם. דאין לומר שהיו צועקים כדרך הצדיקים שהם צועקים בעת צרה, דהא היו מתלוננים עכשיו לומר "הלא טוב לנו עבוד את מצרים" (ראה פסוק יב), אלא שהוא אומנות אבותם, שכך היה מנהג אבותם, ודבר שהוא מנהג אבותם נמשך האדם תמיד אחריו, אף על גב שאינו עושה בכוונת לבו ודעתו וכו'".

האומנות הזו שעמדה לנו אז בעת המבוכה, ממשיכה ועומדת לכל אחד ואחד בשעתו ובקשייו גם אם אינו מרוכז וגם אם שעתו אינה שעת השקט, הרי שכח התפילה שתפשנו כאומנות מאבותינו מחברת אותנו לכח תפילתם ומביאה זכות זו שתפילותינו מתקבלות.

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל