מאמר לחג הפסח תשע''ה

הרה"ג ר' ישראל אליאך שליט"א

ויאמינו בה'

 

א

 

אמונה בקריעת ים סוף

בקריעת ים סוף נאמר (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ומבואר שבקריעת ים סוף עם ישראל הגיעו למדרגה באמונה.

וכן איתא במדרש רבה (שמות רבה כב ג) על הפסוק ויראו העם את ה' ויאמינו בה', ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב, לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו, שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ובזכות האמונה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה, שכן כתיב אחריו אז ישיר משה, לכך צריך אדם לסמוך גאולה לתפילה כשם שהם הסמיכו שירה אחר האמונה והקריעה.

במצרים כבר הגיעו לאמונה

וצריך ביאור, הרי עם ישראל כבר הגיעו לאמונה ביציאת מצרים קודם קריעת ים סוף וכמו שנאמר (שמות ד לא) ויאמן העם, וכן איתא במדרש רבה הנ"ל, תדע לך שזו קשה מזו (שיציאת מצרים יותר חשובה מקריעת ים סוף) שביציאת מצרים כתיב אנכי ה' אלוקיך, אבל בקריעת ים סוף אינו מזכיר את השם, וביארו שם (בפירוש מהרז"ו), שיציאת מצרים הוא נס יותר גדול וחזק מנס קריעת ים סוף, שכשנתן את התורה כתוב אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא כתב אשר קרעתי את הים, הרי שעיקר התגלות קבלת מלכותו היתה ביציאת מצרים, וכיון שהגיעו לאמונה כבר ביציאת מצרים שהיא התגלות גדולה יותר, מה התחדש באמונה בקריעת ים סוף.

דברי הזוהר

ובבית הלוי (פרשת בראשית) הביא ד' הזוהר (פרשת בשלח נג ב) וז"ל, ועל דא וירא ישראל את היד הגדולה וגו' ויאמינו בה', וכי עד השתא לא האמינו בה', והא כתיב (שמות ד לא) ויאמן העם וישמעו וגו', והא חמו כל אינון גבוראן דעבד להו קודשא בריך הוא במצרים, אלא מאי ויאמינו, ההוא מלה דאמר ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו וגו', עכ"ל. ביאור, על מה שנאמר ויאמינו בה', מקשה הזוהר וכי עד עכשיו לא האמינו בה', והרי כתוב ויאמן העם וישמעו, והרי ראו כל הגבורות שעשה להם הקב"ה במצרים, ומשיב, אלא מהו ויאמינו, שהאמינו בדבר ההוא שאמר ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה'.

ודברי הזוהר צ"ב, כמו שתמה בית הלוי שם, יש להבין במה מתורץ קושייתו, דבמה נשתנה פסוק זה מכל דבריו של משה שהאמינו בה', ורק בדברים אלו שאמר לישראל אל תיראו לא האמינו עד עכשיו.

לא היה זמן תפילה

והנה איתא בסוטה (לז א) באותה שעה היה משה מאריך בתפילה, אמר לו הקב"ה ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה לפני, אמר לפניו רבונו של עולם, ומה בידי לעשות, אמר לו דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו'.

קריעת ים סוף בזכות הבטחון

ותמה באור החיים (פרשת בשלח) וז"ל, קשה ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה דכתיב קראתי מצרה לי, מן המצר קראתי יה, ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו לא ירף מתפילה, עוד רואני כי נתקבלה תפילתו, ואמר לו ה' הרם את מטך וגו', אם כן קבלנות זה שאמר מה תצעק אלי למה, עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו, להיכן יסעו, אם רודף מאחור והים לפניהם, ואם הכוונה אחר שיבקע הים, אם כן היה לו לומר הרם את מטך וגו', ואחרי כן יאמר דבר אל בני ישראל וגו'.

וביאר שם על פי מאמרם ז"ל בזוהר הקדוש שישראל היו נתונים בדין מה אלו וכו', אשר על כן אמר למשה תשובה ניצחת, מה תצעק אלי, פירוש כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראויים מידת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל, פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם, ויסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר מידת הרחמים, ואתה הרם את מטך, פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס ובקע הים, כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה, ותמצא שכן היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו מים עד נפש (כמאמרם ז"ל סוטה לז ב), ובזה נתיישבו הכתובים על נכון, עכ"ל. ומתבאר בדבריו שקריעת ים סוף היה מכח הבטחון שהיה לעם ישראל שהקב"ה יעשה להם נס. (ולהלן הבאנו שכן איתא ברבינו יונה ריש ברכות).

רבינו בחיי

וכן פירש רבינו בחיי את הפסוק (שמות יד טו) מה תצעק אלי, מלת אלי כלומר אין הדבר תלוי בי אלא בישראל, דבר אל בני ישראל שהים עתיד ליקרע מפניהם ויבטחו ומיד היו נוסעים, והנה משה עשה כן הודיע לישראל בנס הגדול הזה ובטחו בו ונסעו מיד.

נפש החיים

וכן מבואר בנפש החיים (שער א פרק ט) וז"ל, בעת קריעת ים סוף, אמר הוא יתברך למשה, ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, רצונו לומר דבדידהו תליא מילתא, שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון, ויסעו הלוך ונסוע אל הים, סמוך לבם לא יירא, מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם, אז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם, עכ"ל.

מכילתא

ועצם היסוד שקריעת ים סוף היה בזכות הבטחון איתא במכילתא (פרשת בשלח) על הפסוק ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, כדאי היא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים, שלא אמרו למשה היאך אנו יוצאים במדבר, שאין בידינו מחיה לדרך, אלא האמינו והלכו אחרי משה, עליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ואמנם לדברי המפרשים שהבאנו קריעת ים סוף היה בזכות הבטחון שעכשיו יבטחו ויכנסו לים, ולדברי המכילתא היה בזכות הבטחון שהיה ביציאת מצרים שלא עשו להם צידה.

הבטחון בקריעת ים סוף

ולפי"ז יש ליישב את התמיהה על מה נאמר ויאמינו בה' והרי עם ישראל כבר הגיעו לדגרת האמונה במצרים, ומה התחדש בקריעת ים סוף, אלא שבמצרים היו בדרגת אמונה בלבד, ועכשיו הגיעו למדרגת הבטחון.

ויתכן שזוהי כוונת הזוהר שהבאנו, אלא מאי ויאמינו, ההוא מלה דאמר ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו וגו', היינו מה שמשה רבינו אמר התיצבו וראו וגו' כמ"ש אור החיים הנ"ל שמשה רבינו אמר לבני ישראל שיתעצמו באמונה בכל לבם, ויסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס, ונמצא שבקריעת ים סוף התוסף להם מידת הבטחון נוסף על האמונה שהיה להם במצרים.

הבטחון שנאמר אחרי קריעת ים סוף

א"כ מתבאר שעם ישראל ביציאת מצרים הגיעו למדרגת אמונה, ובקריעת ים סוף הגיעו למדרגת בטחון. אך צ"ב שהפסוק וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו את העם ה' ויאמינו בה', נאמר אחרי קריעת ים סוף, והיינו אחרי שראו את קריעת ים סוף ויאמינו, ולפי הדברים הנ"ל הרי עם ישראל בעצם הירידה לים הגיעו למדרגת הבטחון, ולא רק אחרי קריעת ים סוף.

השירה היא שלימות הבטחון

ונראה לבאר בעז"ה דהנה על הפסוק בתהלים (יג ו) ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי, כ' הגר"א (פירוש אבני אליהו לרבינו אברהם בן הגר"א בסידור הגר"א בברכת ראה בענינו) וז"ל, שלימות הבטחון הוא כאשר ימצא בשלש זמנים אלו, א' כאשר הוא בעת צרה אליו ישא את נפשו, ב' כאשר יבא לו הישועה לא יבקש ישועה מבני אדם רק מאת ה', ג' כאשר יושע לו ה', ביום ההוא ישיר לה' ולא שיכח ישועתו, אז הוא הבטחון בשלימות בלב ולב. לכן אמר ואני ביום צרתי בה' בטחתי ולא בזולתו, גם ביום ישועתו יגל לבי בישועתך כי לא בקשתי מזולתו, אשירה לה' כאשר תושע לי זרועו וירום ימיני אשירה לו כי גמל עלי. (ועי' אמרי נועם ברכות כח ב ד"ה ר"א). [וכן בפירוש על ישעיהו (יב ב) על הפסוק הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה, כ' הגר"א, עזי פירושו בבטחוני שהוא מעוז בעת צרה, וזמרת פירושו אזמר לו בשבחין כי הוא מושיע לי, ויהי לי לישועה כי הוא לישועה ולא אחר].

ומבואר בדברי הגר"א שהשירה היא השלימות של הבטחון, וא"כ יש לפרש גם בקריעת ים סוף שהיתה בזכות הבטחון, ומה שנאמר ויאמינו אחרי קריעת ים סוף, הכוונה אחרי שהגיעו למדרגת הבטחון בירידה לים שמכחה נעשה קריעת ים סוף, אמרו שירה, והשירה היא השלימות לבטחון, ועליה נאמר ויאמינו בה' שהגיעו לשלימות בבטחון.

קוה אל ה'

ויתכן לבאר מה שנאמר בתהילים (כז יד) קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה', מהו הטעם שכפל קוה אל ה', אלא שהפסוק הוא על ענין הבטחון, קוה אל ה' תבטח בהקב"ה ותקוה אליו, והכפילות הוא על השירה שאחרי ההצלה והניסים ג"כ קוה אל ה' היינו השירה שהיא השלימות של הבטחון.

עשרה קילוסים

והנה איתא במדרש שוחר טוב (תהלים יח), אלי צורי אחסה בו, רבנן אמרו כלפי שנפלו לפניו עשרה שונאים, אמר עשרה קילוסים, ואלו הן, שאול, דואג, ואחיתופל, שבע בן בכרי, שמעי בן גרא, שובך, וגלית, ושלשת אחיו וכו'. וכנגדן אמר דוד עשרה קילוסים, ואלו הן, חזקי, סלעי ומצודתי, ומפלטי, צורי, אחסה בו, מגני, קרן ישעי, משגבי, ומנוסי.

והנה הקילוסים שנזכרו כאן הם לשונות של בטחון כמו חזקי סלעי וכו', ומשמע כמו שהתבאר שהשירה היא השלימות של הבטחון, לכן לשונות הבטחון הם הקילוסים.

ביאור

ובטעם הדבר שבשירה הבטחון הוא בשלימות בלב ולב, נראה שכאשר אומרים שירה על הניסים, זהו ביטוי על זה שאנחנו מרגישים ורואים בחוש את השגחת ה', ועיין לקמן שביארנו שהבטחון הוא הלמעשה של האמונה, ואין לך גדול משירה שמבטאת את הלמעשה של האמונה והיא הבטחון.

שירה בזכות אברהם

ובזה יש לפרש מה דאיתא בשמות רבה (כג ה) אמר רבי שמעון בר אבא בשביל האמנה שהאמין אברהם להקב"ה שנאמר והאמין בה', ממנה זכו ישראל לומר שירה על הים, שנאמר אז ישיר משה. ולקמן הבאנו מהראשונים שפירשו מה שנאמר והאמין בה' היינו בטחון שבטח בהקב"ה, וא"כ בזכות הבטחון שהיה לאברהם אבינו זכו לומר שירה שהיא השלימות של הבטחון.

בדברי החינוך

ונראה להוסיף דהנה כ' החינוך (מצוה קלב) משרשי המצוה (של הדלקת אש על המזבח), ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם כי ניסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול לעולם יעשם דרך סתר, ונראים הענינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים, והמשכילים יבינו כי ענין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה הענין ציונו להבעיר אש במזבח, אע"פ ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס. לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראית בירידתה, מן הטעם שאמרנו, חוץ מיום שמיני של מילואים ושל גדעון ומנוח שהיתה נראית.

ומבואר שהקב"ה הסתיר את הנס קריעת ים סוף (ואע"פ שמי פתי יוכל לחשוב שע"י רוח עזה זאת יעמדו מים משני הצדדים כמו חומת אבנים, אבל יש משהו של הסתרה).

וא"כ כשעם ישראל שרים את שירת הים ומגלים ומפרסמים ומחזקים שלא היה כאן טבע אלא כולו היה נס, הרי זה חיזוק והשלמה למידת הבטחון.

מדרש רבה

ולפי"ז א"ש היטב דויאמינו שנאמר כאן שפירשנו שהכוונה למדרגת הבטחון הגיעו כאשר שרו את שירת הים, שכאשר שרים לה' על הישועה אז הבטחון הוא בשלימות בלב ולב.

ויתכן לפרש כן את המדרש שהבאנו בתחילת דברינו, על הפסוק ויראו העם את ה' ויאמינו בה', שכיון שקרע להם את הים האמינו בו, שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ובזכות האמונה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה, שכן כתיב אחריו אז ישיר משה, וי"ל דהים נקרע בזכות הבטחון, ושלימות הבטחון הוא באמירת שירה.

אין אז אלא לשון בטחון

ובזה מתבאר היטב מה דאיתא במדרש רבה (שמות רבה פרשה כג ד) ואין אז אלא לשון בטחון שנאמר (משלי ג) אז תלך לבטח דרכך, שהשירה שייכת לענין הבטחון.

פירוש הגר"א

ובזה מתבאר היטב מ"ש הגר"א בפירושו על שיר השירים (ב יד) על הפסוק יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה, פירושו, כשבאו אצל הים אז ישראל היו דומים ליונה הבורחת מן הנץ שרודפה, וברחה לנקיקי הסלע, ובא נחש לקראתה, ואז היא בצרה גדולה. כך היו ישראל אצל הים כמ"ש במדרש, והיינו שהיו מצרים רודפים אחריהם, והלכו לים והמו גלי הים לקראתם, והיו רצים לימין ובאו חיות רעות נגדם, ופנו לשמאל ובאו נחשים ועקרבים נגדם. והיו דומים ממש לאותה יונה אשר היא מחבאת עצמה מפני הנץ בחגוי הסלע ובא הנחש כנגדה. בסתר המדרגה שלא היה להם מקום להסתר.

ואז אמר הקב"ה הראיני את מראיך, פירוש הראיני עוד נסיון אחד כמו שראיתי כבר ממך, והיינו דבר אל בני ישראל ויסעו לתוך הים, כמו שראיתי שאמרתי וישובו לפני פי החירות, והם עשו כן ולא שאלו איך נעבור לשוב לרודפינו. ומיד קפץ נחשון לתוך הים וכל ישראל אחריו עד שבאו מים עד פיהם, ואז אמרו הושיענו וכו' כי באו מים עד נפש, ואמר הקב"ה למשה הרם מטך על הים ובקעהו.

ואח"כ אמר הקב"ה השמעיני את קולך בשירה כמו ששמעתי קולך בצעקה כמ"ש ויצעקו בני ישראל אל ה'. וזהו וזמרת יה, פירוש כי מתחילה הוא עזי בעת צרה שאתפלל אליו להושיעני, ואח"כ אחר הישועה הוא וזמרת יה כלומר אזמר לו בתשבחות.

כי קולך ערב פירוש שקולך בשירה כבר ערב לי מן השירה ששרו בליל פסח כמ"ש השיר יהיה לכם כליל התקדש חג.

ומראיך נאוה פירוש שכבר נאוה אתה מן המראה שראיתי כבר, היינו שהלכת אחרי במדבר בלי מזון כמ"ש זכרתי לך חסד וכו' לכתך אחרי במדבר, עכ"ל.

ונראה שאין כוונת הגר"א לכלול כמה מאורעות שהיו ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, אלא כוונתו לפרש את הפסוק שכולו סובב על ענין הבטחון שהתחיל ביציאת מצרים ונשלם בקריעת ים סוף, א) יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, פי' על הצרה שעם ישראל היו אז, ב) הראיני את מראיך עוד נסיון אחד אם ישראל יעמדו במדרגת הבטחון, ב) השמעיני את קולך השירה שהיא שלימות הבטחון (וכן הפסוק עזי וזמרת יה, עזי זהו הבטחון ואח"כ השירה), ג) כי קולך ערב שכבר שרו, ד) ומראיך נאוה שכבר ביציאתם ממצרים התחילו לקנות מידת הבטחון שהלכו במדבר בלי מזון.

בדברי רבינו יונה

והדברים מתבארים בדברי רבינו יונה בריש ברכות, דהנה איתא בברכות (ד ב) אמר ר"י איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית, וכתב שם רבינו יונה וז"ל, יש להקשות וכי מפני שסומך גאולה לתפילה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עוה"ב, ופירש, מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד, הוא מראה שבוטח בה' בתפילה, כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום. וכן נראה באלה שמות רבה (פרשת בא), שכשראו ישראל הניסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו, ועל זה נאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' וגו', וכיון שמזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם, ומתפלל מיד, נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו, ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד. והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה לפיכך זוכה בסיבתה לחיי עוה"ב, עכ"ל.

והנה מ"ש רבינו יונה, שכשראו ישראל וכו' בטחו בו וכו' ועל זה נאמר ויאמינו בה' וכו' מבואר שמה שנאמר ויאמינו בה' קאי על הבטחון, וכמו שביארנו. אך יש להבין מה שסיים שם רבינו יונה, כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו, והיינו שקריעת ים סוף היתה בעבור הבטחון, נמצא שהבטחון היה כבר קודם קריעת ים סוף, א"כ איך אפשר לפרש שויאמינו שנאמר אחרי קריעת ים סוף הוא על הבטחון. ובע"כ כנ"ל שהשירה היא שלימות הבטחון, ולפי"ז כוונת רבינו יונה שקריעת ים סוף היתה בעבור הבטחון, וא"כ הבטחון היה כבר קודם קריעת ים סוף, ומה שנאמר ויאמינו אחרי קריעת ים סוף שפירושו על בטחון, קאי על השירה שהיתה אחרי קריעת ים סוף שהיא שלימות הבטחון.

 

ב

ויאמינו הכוונה לבטחון

והנה במה שנתבאר שויאמינו שנאמר בשירת הים כוונתו למדרגת הבטחון שהגיעו עם ישראל, יש לעיין והרי נאמר ויאמינו שמשמעו שהגיעו למדרגת אמונה, ובדברינו מבואר שהתוסף להם מדרגת הבטחון.

הבטחון מכלל האמונה

וצ"ל שהבטחון הוא גם כן מחלק האמונה, וכמו שמבואר ברבינו יונה ריש ברכות, וז"ל והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה, וכן בפירושו על משלי (ג ז) וז"ל ודרכי האמונה בכלל האמת, והבטחון מכלל האמונה, כענין שכתוב (בראשית טו) והאמין בה', וכתיב (תהלים לז) בטח בה' ועשה טוב, ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה מח ב) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמנה, עכ"ל. וכן בפירוש הספורנו על הפסוק והאמין בה' כתב כנ"ל וז"ל, בטח שיעשה מה שאמר בלי ספק, אע"פ שהיה הדבר נמנע או רחוק אצל הטבע, עכ"ל, ומבואר שהבטחון מכלל האמונה. וא"כ א"ש הפסוק ויאמינו בה' שהגיעו למדרגת הבטחון שהיא חלק האמונה.

וצדיק באמונתו יחיה

ולבאר ד"ז שהבטחון הוא מכלל האמונה, נראה בהקדם מה דאיתא במכות (כד א) בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, וכתב בפירוש הגר"א על משלי (ל ה) על הפסוק כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לחוסים בו, כי התורה היא מזוקקת שבעתים ומ"ט פנים לתורה, כמו שאמרו (ראש השנה כא ב) חמישים שערי בינה נבראו בעולם, ומשה השיג מ"ט, אך התורה עצמה כוללת כל המ"ט פנים, והיא עצמה אינה אלא אחת, וכן המצוות המה תרי"ג והם נכללות באחת כמו שאמרו, בא חבקוק והעמידן על אחת והיא הבטחון, כמו שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. (וזה שאמר אגור שאין לכם עסק בנסתרות לידע תעלומות חכמה), כי כל אמרת אלוה צרופה, כלומר התורה צרופה ומזוקק שבעתיים והכל כלול בה, ואין לך מידה טובה הימנה, ולכן סיב ובלה ומינה לא תזוע (אבות ה כב). מגן הוא לחוסים בו, וכן אל תזוז מן המצוות אשר מגן הוא למי שבוטח בו ויש בו מידת הבטחון, והוא מגן לבל יכשלו בשאר המצוות כי כולן נכללות במידה זו, ומהם לא תזועו, עכ"ל.

ומבואר מדברי הגר"א שמה דאיתא בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה קאי על מידת הבטחון, וצ"ב הרי אמונתו יחיה משמע על האמונה, ומ"ט כתב הגר"א שזוהי מידת הבטחון.

לחיות באמונה

והנה כתב הגר"א במשלי (כח כ) על הפסוק איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, איש אמונות המאמין והוא השלם במידת הבטחון לו רב ברכות, אבל אץ להעשיר שרודף אחר הממון תמיד לא ינקה, עכ"ל. וכן כתב במשלי על הפסוק (יג כה) צדיק אוכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר, כי הצדיק באמונתו יחיה ובוטח בה' ולכן לא ירעיב את נפשו, ובטן רשעים תחסר שהם מתייראים שמא לא יהיה להם מחר לאכול, כי כל מה שיש להם הוא מעט אצלם ואין חצי תאותם בידם, ואין להם בטחון בה' ומקמצים אכילתם ולכן בטנם תחסר ואינם אוכלים לשובע, עכ"ל.

ומבואר בדברי הגר"א שהמאמין השלם הוא מי שיש לו מידת הבטחון, והיינו שיש דרגה של אמונה, ויש דרגה יותר גבוהה של אמונה וזוהי מידת הבטחון. ונראה שהדיוק הוא ממ"ש בפסוק וצדיק באמונתו יחיה, היינו לא רק שאדם מאמין אלא שישנה כאן דרגה של לחיות באמונה, ולחיות באמונה פירושו מידת הבטחון, ולכן המאמין השלם הוא מי שיש לו מידת הבטחון.

וא"כ יש דרגה אחת של אמונה שמאמין שכל מה שנעשה בעולם הכל מהקב"ה, ודרגה יותר גבוהה של אמונה שגם חי באמונה, שיש לו אמונה בפועל, והיינו שבוטח בהקב"ה, וזהו צדיק באמונתו יחיה.

ומתבאר מ"ש רבינו יונה, והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה, שהבטחון זוהי הדרגה השלימה של אמונה, וכמו שבארנו שזוהי המדרגה של לחיות באמונה.

אמונה ובטחון

והדברים מבוארים בחזו"א (אמונה ובטחון) וז"ל, האמונה והבטחון אחת היא, רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והבטחון המבט של המאמין על עצמו, האמונה בבחינת הלכה, והבטחון בבחינת מעשה.

הבטחון בקריעת ים סוף

והנה איתא במכילתא פרשת בשלח על הפסוק (שמות יד טו) ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, כדאי היא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים, שלא אמרו למשה היאך אנו יוצאים במדבר, שאין בידינו מחיה לדרך, אלא האמינו והלכו אחרי משה, עליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ע"כ.

ומבואר כאן כנ"ל שאמרו כדאי היא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים וכו' והרי אין זו אמונה אלא בטחון שבטחו בהקב"ה שיקרע להם את הים, וגם יצאו למדבר בלי מחיה, וכל זה ממידת הבטחון, ומבואר שבטחון זוהי השלימות של האמונה.

וא"כ מתבאר שעם ישראל ביציאת מצרים הגיעו למדרגת אמונה, ובקריעת ים סוף הגיעו לשלימות של אמונה במידת הבטחון,

וכך משמע בדברי האור החיים שהבאנו, שכתב וז"ל, ויתעצמו באמונה בכל לבם, ויסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס, עכ"ל, היינו שלהגיע למדרגת הבטחון יתעצמו באמונה בכל לבם.

כדאי היא האמנה

והנה איתא בשמות רבה (פרשה כא ח) על הפסוק (שמות יד טו) דבר אל בני ישראל ויסעו, רבי אומר אמר הקב"ה כדאי היא האמנה שהאמינו בי ישראל שאקרע להם הים, שלא אמרו למשה היאך נחזור לאחורינו שלא לשבור לב טף ונשים שעמנו אלא האמינו בי והלכו אחרי משה.

וצ"ב מה הכוונה כדאי היא האמנה, מה זה שייך לאמונה, דבשלמא אם משה היה אומר שה' יקרע את הים, א"כ שייך לומר שהאמינו בזה, אבל הרי לא היתה הבטחה על דבר זה וא"כ במה האמינו.

ובע"כ שהאמונה כאן היא כמו שנתבאר לעיל שזוהי מדרגת הבטחון, וכיון שמדרגת הבטחון היא השלימות של האמונה וכמו שנתבאר, א"ש הלשון כדאי היא האמונה, שהבטחון היינו האמונה.

ועיין בשמות רבה (פרשה כב י) על הפסוק (שמות יד טז) ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, אם בים למה ביבשה, ואם ביבשה למה בתוך הים, אלא מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן ואחר כך נעשה להם יבשה, ע"כ, ובפשטות המעשה להכנס לתוך הים הוא מדרגת הבטחון שבטוחים שהקב"ה יקרע להם את הים ולכן נכנסו לתוך הים.

עתידין ישראל לומר שירה

בשמות רבה (כג ה) על הפסוק אז ישיר, דורש את הפסוק בשיר השירים (ד ח) תשורי מראש אמנה, עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא שנאמר (תהלים צח א) שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, ובאיזה זכות אומרים ישראל שירה, בזכות אברהם שהאמין בהקב"ה שנאמר (בראשית טו ו) והאמין בה', היא האמונה שישראל נוחלין בה, ועליו הכתוב אומר (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה, הוי תשורי מראש אמנה.

וצריך ביאור מהי הזכות לומר שירה בזכות אברהם שהאמין בה', ומהי כוונת המדרש ועליו הכתוב אומר וצדיק באמונתו יחיה, ולפמשנ"ת הדברים מתבארים היטב, בזכות אברהם אבינו שנאמר עליו והאמין בה' והיינו הבטחון (וכמו שהבאנו לעיל), יזכו לעתיד לבא לומר שירה שהיא השלימות של הבטחון, ועליו הכתוב אומר וצדיק באמונתו יחיה שנתבאר (לפי הגר"א) שקאי על בטחון משום שהבטחון הוא הלחיות באמונה, וא"כ השירה שיאמרו לעתיד לבא היא הביטוי של לחיות באמונה והיינו הלמעשה של האמונה שהוא הבטחון.

 

ג

 

תרגום יונתן בן עוזיאל

בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק (שמות יד יד) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, כתב וז"ל אמר להון משה שתוקו והבו יקרא ותושבחתא ורוממו לאלהכון, עכ"ל. פירוש אמר להם משה שישתוקו ויתנו כבוד ותשבחות ורוממו את הי"ת. ולפי"ז מ"ש ואתם תחרישון הוא בתמיהה האם אתם תחרישון, אלא אתם צריכים לומר שירה ולשבח את ה'. וצ"ב איזה שירות ותשבחות אמרו.

מכילתא

ונראה בכוונתו שאמרו שירת הים, דהנה איתא במכילתא ר' מאיר אומר ה' ילחם לכם, אם כשתהיו עומדים ושותקין ה' ילחם לכם ק"ו כשתהיו נותנין לו שבח. רבי אומר, ה' ילחם לכם המקום יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדין ושותקין, אמרו ישראל למשה רבינו משה מה עלינו לעשות, אמר להם, אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנין שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו, כענין שנאמר רוממות אל בגרונם (תהלים קמט ו), ואומר רומה על השמים אלוקים על כל הארץ כבודך (תהלים נז ו), ואומר (ישעיה כה א) ה' אלוקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן, באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה, אשירה לה' כי גאה גאה.

ומתבאר במכילתא שעוד לפני קריעת הים כבר אמרו שירה, ולפי"ז מ"ש ואתם תחרישון אינו ציווי לשתוק, אלא בלשון תמיה האם תחרישון, אלא תאמרו שירה. ולפי"ז נראה שאז ישיר אמרו פעמיים פעם אחת לפני קריעת ים סוף, ופעם שניה אחרי קריעת ים סוף (זה פשוט שאין כוונת המכילתא שאמרו שירה רק לפני קריעת ים סוף, דהרי איתא בסוטה (ל ב) בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, אלא הכוונה שאמרו גם לפני קריעת ים סוף. אך מסתבר שלפני קריעת ים סוף לא אמרו את כל שירת הים, אלא אמרו רק שירה על עצם קריעת ים סוף, אבל כל הפרטים שבקריעת ים סוף נראה שלא שייך לומר עליהם שירה קודם שהיו).

פסיקתא זוטרתא

וכן איתא בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, אמר להם אפילו אתם שותקין ה' ילחם לכם, כל שכן אם אתם מרבים בתפילה ונותנין שבח למקום, באותה שעה היה משה רבינו מרבה בתפילה, וישראל נותנין שבח ושיר וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו, שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט ו).

שירה קודם הנס

וקשה איך אפשר לומר שירה קודם הנס, דידועים ד' הגרי"ז בשם ר' חיים שפירש את הפסוק בתהלים (יג ו) ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי, דשירה על הנס, אומרים רק אחרי שקרה כבר הנס, ואפילו שקודם הנס היה לבו בטוח בה' שיקרה נס, וזהו דמבואר בפסוק הנ"ל ואני בחסדך בטחתי, היינו כאשר אני בטוח בחסדך אזי רק יגל לבי בישועתך, יש לי שמחה על זה, אבל מתי אשירה לה', דאומר שירה הוא רק כי גמל עלי, כשקורה ונהיה הנס כבר. וא"כ מבואר דא"א לומר שירה רק אחרי שקורה הנס, וקשה איך אמרו שירה על הים קודם קריעת ים סוף.

וי"ל עפ"י מה ששמעתי שכל דברי הגרי"ז אינם אלא כאשר הנס העתיד מובטח מכח הבטחון, אבל אם הנס מובטח ע"י נביא שייך שירה גם קודם הנס (עיין שיחות הרב פינקוס זצ"ל חנוכה עמ' קי).

ונראה להביא ראיה לזה מדברי השל"ה (פרשת בשלח) וז"ל, מדת צדיקים הוא מיד שהובטחו לדבר טוב לומר שיר ושבח להשם יתברך מיד אף שעדיין לא נתקיים, כי זה הוא מצד האמונה שמאמינים בדבריו ברוך הוא וברוך שמו (וע"ש שביאר עפ"י דרכו את שירת הים), עכ"ל. ומבואר שאומרים שירה גם קודם שנעשה הדבר, ומדוייק בלשון השל"ה שמיד שהובטחו לדבר טוב, היינו רק כאשר היתה להם הבטחה, וכמשנ"ת שאם זה לא מצד הבטחון אלא משום שנביא הבטיח על זה אומרים שירה.

השירה שלפני קריעת ים סוף

אך נראה דהשירה הזאת ששרו לפני קריעת ים סוף לא היתה שירה רק על ההצלה שעתידה להיות, אלא זו היתה שירה של בטחון, דהיינו עם ישראל שהגיעו למדרגת הבטחון לפני קריעת ים סוף אמרו שירה על ההצלה שהיא הביטוי לבטחון, נמצא שהבטחון הביא לקריעת ים סוף, וקריעת ים סוף הביאה לשירה שהיא השלימות של הבטחון.

ובזה מתבאר היטב מה דאיתא במכילתא שהבאנו, אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנין שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו, כענין שנאמר רוממות אל בגרונם (תהלים קמט ו), שאם משבחים לה' והיינו שאומרים שירה שהיא רוממות אל בגרונם, וכמו שביארנו שהיא מדרגת הבטחון מתקיים המשך הפסוק וחרב פיפיות בידם שנוצחים.

ויאמינו בה'

הדרינן למה שנאמר ויאמינו בה' שקאי על בטחון, והקשינו הרי נאמר ויאמינו אחרי קריעת ים סוף, ולמדרגת הבטחון הגיעו כבר קודם קריעת ים סוף, שהרי קריעת ים סוף היה בגלל הבטחון, וביארנו שהכוונה לשירה שהיתה אחרי קריעת ים סוף, שאף השירה ממידת הבטחון.

ולפי מה שנתבאר הרי י"ל דמה שנאמר ויאמינו בה' שקאי על הבטחון לא קאי על השירה, אלא על הבטחון שיקרע להם הים, ולא קשה שויאמינו נאמר אחרי קריעת הים, כיון שהתבאר שהשירה הזאת נאמרה גם קודם קריעת ים סוף, וא"כ גם מה שנאמר ויאמינו קאי על קודם קריעת הים, ושפיר מתפרש ויאמינו על הבטחון שיקרע להם הים.

 

מספר קדושת לוי

בספר קדושת לוי (בפרשת בשלח) בביאורו לשירת הים כתב בענין זה דברים שיש בהם השלמה לדברים שנתבארו, והם מובאים בלשונם.

דיוקים באז ישיר

בפסוק וירא ישראל את היד הגדולה וכו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה כו', יש להבין מה הוא החידוש שהאמינו בה' ובמשה עבדו, כיון שראו כבר ישועת ה' בקריעת הים, וכיון שראו ישועותיו ונפלאותיו מה הוא החידוש שהאמינו בה' ובמשה. ועוד יש להבין שנאמר אז 'ישיר' לשון עתיד. וגם 'אז' איננו מובן, כי בכל התורה כולה לא נאמר לשון עבר, כי התורה מאמרה לשון הוה, ו'אז' פירושו לשון עבר, כלומר באותו זמן, וכך הוי ליה למימר וישירו את השירה הזאת.

נחשון בן עמינדב

נראה, דהנה נודע מה שדרשו רבותינו ז"ל (סוטה לז א) על פסוק (תהלים קיד ב) היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, כי נחשון בן עמינדב קפץ לתוך הים ובא עד צוארו בים, ואמר (תהלים סט ב) הושיעה ה' כי באו מים עד נפש. והנה לכאורה היה בזה שתי פנים, או בא עד צוארו מחמת שכוונתו היה כיון שצוה השם יתברך לבני ישראל 'ויסעו' לתוך הים, מסר נפשו על קדוש ה' שגם אם יטבע בים מוכרח לקיים את מצות ה' יתברך שמו ברוך הוא. והפן השני, מחמת שבטח בחסדי השם יתברך ובנפלאותיו שיעשה עמנו נס ולא היה ספק כלל אצלו.

בטחון

והנה האופן השני הוא אמת, שקפץ לתוך הים על שבטח בהשם יתברך שיעשה עמנו ניסים ונפלאות ולטובה אותות, ובשעה שקפץ נחשון בן עמינדב לתוך הים בטח שיעשה האל נפלאות ושיאמרו ישראל שירה על הנס, וכמו שכתב רש"י ז"ל על פסוק ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאן כו', מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה יעשה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים.

שירה על סמך הבטחון

ועל פי שכתב רש"י ז"ל בתהלים (יח ד) מהולל אקרא ה' ומן אויבי אושע, שדוד המלך עליו השלום מרוב בטחונו בהקב"ה, על כל צרה שבאה עליו היה אומר שירה קודם התשועה, לפי שהיה בטוח בהשם יתברך שודאי יושיע אותו, והיה אומר שירה על התשועה קודם התשועה, עיין שם.

כן בכאן בים סוף, שישראל מרוב בטחונם בהקב"ה שבודאי יבקע להם הים כמאמר חכמינו ז"ל, וכפירוש רש"י בפסוק (תהלים קיד ב) היתה יהודה לקדשו וכו' שמרוב בטחונם ירד נחשון לתוך הים קודם הבקיעה. וכיון שהיה בטחונם גדול כל כך שבודאי יעשה השם יתברך תשועה להם, וכפירוש רש"י בפסוק מה תצעק אלי כדאי האמונה שהאמינו בי כו', הרי שהאמינו שבודאי השם יתברך יעשה להם תשועה, אם כן עלתה בלבם מיד לומר שירה קודם התשועה, כי מי שדבוק בה' ובטוח בו שבודאי יושיע לו אומר השירה על התשועה קודם התשועה, כמו דוד המלך עליו השלום כנ"ל.

אז ישיר קודם הנס

ועל פי זה יובן מה שנאמר אז 'ישיר' לשון עתיד, על שעלתה בלבם לומר שירה קודם התשועה, וכמו שפירש רש"י שמשום שעלתה בלבם לומר שירה נאמר 'ישיר'. ובזה מובן שכוונת הכתוב כך, ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל, פירוש 'אז' בעת 'ישיר משה ובני ישראל', שקאי על קודם התשועה שמשום הכי נאמר 'ישיר', אז 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', שגם קודם התשועה האמינו שבוודאי יעשה עמהם ניסים ונפלאות. וחידוש גדול השמיענו הכתוב, שגם קודם התשועה האמינו בה' שבודאי יושיע להם, שלבם היה נכון בטוח בה', וקאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו ואז ישיר.

אז ישיר

וזה לשון 'אז', כלומר באותו זמן שקפץ נחשון לתוך הים ובא עד צוארו קודם שנבקע הים, עלה במחשבה של ישראל שיעשה להם נס וישירו שירה. ולכן מובן תיבת 'הזאת', שאיננו מובן, כלומר באותו זמן קודם שנבקע הים בטחו שיעשה האל נס ויבקע הים, ואז בטחו שישירו שירה הזאת על הנס. ובזה יובן הכתוב 'נכון כסאך מאז', שאמר המדרש נכון כסאך מאז, מאז ישיר.

ה' צלך

והנה ידוע הגם שהשם יתברך ברוך הוא דרכו להטיב לבריותיו, ויש הטבה שהוא מאתערותא דלעילא לבד, ויש שהוא מאתערותא דלתתא, שישראל מטיבים מעשיהם וגורמים במעשיהם רחמי השם יתברך עליהם, כמאמר הכתוב (תהלים קכא ה) ה' צלך, וכמו שהבאתי לעיל בשם הבעל שם טוב, ה' צלך, כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כן כביכול כמו שהאדם מתנהג למטה כן מנהיגין אותו מלמעלה. לכן אם מתנהג במדת רחמים גם מלמעלה מרחמין עליו כו', כמו שאיתא (שבת קנא ב) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. לכך צריך האדם להתנהג במדת רחמים וטובות ובכל המדות טובות, ויהיה שמח בחלקו ואז גם מלמעלה יגיע לו כך, וכן הוא במדרש על פסוק ה' צלך.

בטחון

ולכך אם אדם בטוח בה' שהשם יתברך יעשה לו כל צרכיו, גם למעלה ממלאין לו כל משאלותיו, אבל אם אדם דואג תמיד על פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, אזי גם למעלה יחסר פרנסתו. ולכן 'אשרי איש שלא ישכחך' ושם בטחונו בה', כי אז ה' צלך ומכין פרנסתו, כמו שהוא בוטח בה' שהאל עושה כל צרכיו כן האל נותן לנו כל צרכינו.

אז ישיר

והנה בקריעת ים סוף היה אתערותא דלתתא, שישראל הטיבו מעשיהם וגרמו במעשיהם רחמי השם יתברך עליהם, מחמת גודל האמונה והבטחון שהיה להם בה' שיעשה להם תשועה, שמשום הכי עלה בלבם לומר שירה קודם התשועה כנ"ל. וזה נכון כסאך מאז, מאז ישיר, שעל ידי אז ישיר שמרומז שם גודל בטחונם בה', משום הכי נאמר 'אז ישיר', שתיבת 'אז' פירוש באותו זמן קודם הבקיעה, אז עלה בדעתם ובטחו בה' שיאמרו שירה, וכיון שהיה להם בטחון ודבקות ואמונה בה', אין לך אתערותא דלתתא גדול מזה שה' צלם, שכמו שהם בטחו בה' שיעשה להם נס כן ה' שהוא צלם עשה עמהם נס.