באר לחי לחג הפסח תשע"ה

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

הזכירה החדשה של היום הזה

 

 

כתב הרמב"ם: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, כמו שנאמר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת (שמות כ,ז). ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה (שמות יג,ח) - בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח. (רמב"ם חמץ ומצה ז,א). לכאורה היה לו לפתוח בפסוק 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ... בַּעֲבוּר זֶה' ולא בנאמר 'זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה' המלמד שיש חובה לספר גם אם אין לו בן?

כך אכן כתב במניין המצוות שבהקדמתו: "לספר ביציאת מצרים בלילה הראשון של חג המצות שנ' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר וכו'". וכך גם פתח בספר המצוות: "שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה... והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית' וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה" (עשה קנז).

נתבונן במתבאר בהלכה זו עצמה ונראה בלשונו של הרמב"ם שמהפסוק 'זכור' ידענו את חובת היום ומהנאמר 'והגדת' למדנו שתספר מיד בתחילתו של הלילה כשהמצה והמרור מונחים לפניך. אכן כך גם משמע מהמשך דבריו שבספר המצוות שם: "ולשון מכילתא [דרשב"י]: 'מכלל שנאמר כי ישאלך בנך - יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו, תלמוד לומר 'והגדת לבנך' אע"פ שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן - בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין, תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'. כלומר שהוא צוה לזכרו כמו אמרו זכור את יום השבת לקדשו". מדברי המכילתא הללו מבואר, שהחובה הכללית נלמדת מהנאמר 'זכור'. יש לשים לב, שהרמב"ם בספר המצוות מוסיף למובא מהמכילתא דברים המקבילים לנאמר כאן בהלכה: "כלומר שהוא צוה לזכרו כמו אמרו זכור את יום השבת לקדשו". דבריו אלו הסוגרים את ביאור המצווה בספר המצוות, פותחים את דבריו בהלכה זו, כשתוספת זו מלמדת מהלך מחודש בצורת המצוה הזו, כאשר עצם הזכירה, איכותה וזמנה מיוחדים הם בשתי המצוות הללו של זכירת היציאה וזכירת השבת.

הרמב"ם מלמד ומחדש, שזכירת יום היציאה 'זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם' מקבילה אל 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת' שבעשרת הדברות. ואכן מצאנו מהלך מחודש זה שזכירה הנאמרת בלשון 'זָכוֹר את יום' משמעותה מיוחדת, שהעניין ניתן ביומו ובשעתו לשם זכירה, ולכשיזכר ויוזכר בעתיד הוא ישוב אל שעתו ממש. מתוך כך הוכיחו חז"ל שמתן תורה היה ביום בו נצטוו על זכירת השבת: "בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא 'זכור את יום השבת לקדשו', וכתיב התם 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה', מה להלן - בעצומו של יום, אף כאן - בעצומו של יום". פירש רש"י: "מה להלן - זכור את היום הזה - בעצמו של 'יום הזכירה' דיציאת מצרים נאמר להו, כדכתיב 'הזה', אף כאן - בעצמו של 'יום הזכירה' דשבת נאמר להן זכור את יום וגו'" (שבת פו:). כשם שבעצם היום של היציאה נאמר שאנו יוצאים כדי לזכור את היום הזה ובכל פעם שנשוב אל עצמו של יום נשוב אל היום הזה ממש, כך גם בעצם יום השבת שבמעמד הר סיני נאמר לנו, שאנחנו מקבלים מצוה זו בעצמו של יום השבת כדי לזכרו בכל פעם וכדי שנשוב לעצמו של יום זה.

יום היציאה נקבע כיום של זכרון מיד ביום יציאתם ממצרים כיום של הוה מתמשך מכאן ולדורות. כפי שכתב רש"י בפירוש הפסוק וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם (שמות יב,יד). ועדיין לא שמענו, אי זהו יום הזכרון? תלמוד לומר זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם (שמות יג,ג), למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון".

אכן לדעת רש"י הפסוק זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מחייב לזכור בכל יום ויום את היציאה ממצרים (שמות ג,יג). מבאר הרא"ם, שהמילה זָכוֹר המנוקדת בקמץ אינה כמשמעות המילה זְכוֹר המנוקדת בשוא. זְכוֹר היא הוראה ומצוה לפעול, לעשות מעשה של זכירה אבל זָכוֹר המנוקדת בקמץ משמעותה מיוחדת ומוגדרת בשם 'מקור' כלומר שורש העניין ומקורו. המהר"ל מבאר את דבריו, שלמילה זָכוֹר כ'מקור' אין זמן קצוב וקבוע אלא זכירה הנמצאת וקיימת, כהֹוֶה מתמיד ומתמשך שאין לו זמן מוגדר. יתכן לומר שגם הרמב"ם מסכים עם העקרון שבמושג זָכוֹר כמקור, אלא שלדעתו המקור כאן הוא הרבה יותר מהותי, לזכור ממש את יום היציאה בעצמו של יום. חובה זו עולה ובאה מתוך שהגענו אל היום הזה ממש. הזכירה הזו אינה בגדר הרגיל של זכירת העבר במחשבה או בהזכרת מילים, אלא להיות ולחיות היום במצב של אז מתוך שנכנסנו אל תוך ההוה המתמשך, המושך אלינו את העבר ומחזירנו חזרה אל רגע היציאה עצמו. מכאן החובה המיוחדת שהתחדשה בזכירה זו לראות עצמנו כאילו יצאנו עתה ממצרים. בזכירה מחודשת זו אנחנו חיים וזזים היכן שנרצה, מההוה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך אל העבר - ביום בו יצאנו. ומהיום בו יצאנו במצרים אל מה שהתחייבנו לזכור לעתיד. "לא כמו דברים הטבעיים שכל פעולתם בהמשך זמן אבל כאן היה גאולתם שלא בטבע ולכך היה 'בחפזון' - בלי זמן" (גבורות השם נא).

 

לע"נ א"מ הכ"מ הרב יצחק בן אברהם זללה"ה ליום היא"צ ג' ניסן