מאמר לפרשת בלק

הרב ישראל אליאך שליט"א

בעניין  הברכות  של  בלעם

הברכות בפעם הראשונה

בברכות בלעם נאמר, וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'. כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו.

וצ"ב דלכאורה לא נאמרה בדבריו ברכה, אלא רק דיבר בשבח עם ישראל, ולמה טען בלק אמר מה עשית לי לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך.

הברכות בפעם השניה

וכן בפעם השניה נאמר, וישא משלו ויאמר קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפר. לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו. כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה.

ולכאורה גם כאן לא נזכר בדבריו ברכה, ומהי טענתו של בלק גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו.

בלק שלח את בלעם אחרי הפעם השלישית

ובאמת שבלק שלח את בלעם ממנו רק אחרי הפעם השלישית, ובפשטות כיון שרק אז הוא בירך אותם, ובשתי הפעמים הראשונות לא הזכיר בדבריו ברכה, אך היא גופא צ"ב, שעל הפעמיים הראשונות טען לו בלק שלקח אותו לקלל ולבסוף בירכם.

הקללות של בלעם חזרו

עוד יש לעיין בהא דאיתא בסנהדרין (קה ב), אמר רבי יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, מה טבו אהליך יעקב. לא תשרה שכינה עליהם, ומשכנתיך ישראל. לא תהא מלכותן נמשכת, כנחלים נטיו. לא יהא להם זיתים וכרמים, כגנת עלי נהר. לא יהא ריחן נודף, כאהלים נטע ה'. לא יהיו להם מלכים בעלי קומה, כארזים עלי מים. לא יהיה להם מלך בן מלך, יזל מים מדליו. לא תהא מלכותן שולטת באומות, וזרעו במים רבים. לא תהא עזה מלכותן, וירם מאגג מלכו. לא תהא אימת מלכותן, ותנשא מלכתו. אמר רבי אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר ויהפך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך, קללה, ולא קללות.

וצ"ב מה הכוונה שהקללות של בלעם חזרו, הרי הוא לכאורה הוא לא קילל אותם כלל, וכמו שכתוב בפרשה שבלק כעס על בלעם שהוא בירך אותם, וכיון שלא קילל מה הפירוש שחזרו לקללה, ולפרש שמה שכתוב שחזרו היינו על כוונתו של בלעם לקלל, זה דוחק רב שהרי על זה לא מתאים לומר שחזרו. וביותר שהרי נאמר ויהפך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך, היינו שבלעם קילל והקב"ה הפך את זה לברכה, ועל זה אומרת הגמ' שהקב"ה הפך רק את הקללה על בתי כנסיות, אבל את השאר הקב"ה לא הפך, והם חזרו, וצ"ב הרי לכאורה הוא לא קילל ולמה היה צריך שהקב"ה יהפוך, שהרי אם בלעם בירך אין הפירוש שהקב"ה הפך אלא הקב"ה עשה שיברך ולא יקלל, ומשמע שבלעם קילל וזה צ"ב.

אין כחו אלא בפיו

ונראה לבאר, דהנה איתא בתנחומא (מובא ברש"י), ויאמר מואב אל זקני מדין, מה טיבם של זקני מדין כאן, שהיו רואים את ישראל נוצחין שלא כדרך הארץ, אמרו מנהיג שלהם במדין נתגדל נדע מהן מה מדתו, אמרו לו זקני מדין, אין כחו אלא בפיו, אמרו להם אף אנו נבוא כנגדן באדם שכחו בפיו.

ומבואר שזקני מדין ראו שעם ישראל הם מעל לטבע, והיינו שישנה השגחה מיוחדת של הקב"ה על עם ישראל, ולכן הם מנצחים שלא כדרך הטבע, וניסו להלחם בזה, היינו לבטל כאילו את השגחה המיוחדת שיש להקב"ה על עם ישראל, וזהו מה שאמרו שמשה רבינו כחו בפיו היינו כח התפילה להקב"ה, שעל ידי זה הם מנצחים שלא כדרך הטבע, וכמ"ש האברבנאל וז"ל, והיה רומז לזה שהיו ישראל נוצחים מלחמותיהם בתפלות ולא בגבורה ולא כמנהג הטבעי, עכ"ל. וכן משמע במדרש רבה (במדבר רבה פרשה כ), עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור, מה שור כחו בפיו אף אלו כחן בפיהן, מה שור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה, אף אלו כל אומה שנוגעים אין בהם סימן ברכה, מה שור מנגח בקרניו, אף אלו מנגחים בתפילתם שנאמר (דברים לג) וקרני ראם קרניו, ויתבאר עוד אי"ה להלן. (ויש שואלים למה בלק רצה שיקלל את ישראל, ולמה לא ביקש ממנו שיברך אותם שינצחו את ישראל, הרי בלק עצמו אמר שבכחו גם לברך, שנאמר כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר. ובפשטות נראה שמואב הבינו שכיון שיש לעם ישראל השגחה מיוחדת מה', לא שייך לנצחם, וברכה לא תועיל לזה, ורק ניסה לבטל את ההשגחה של הקב"ה על עם ישראל וזה שייך רק ע"י קללה).

משל

ובזה נראה לבאר את עניין הברכות והקללות. ונקדים לתת משל על זה, משל למלך עשיר גדול שהיו לו את כל האוצרות של עניני עולם הזה, והגיע אליו ידיד שירד מנכסיו ונהיה לעני מרוד, ומבקש מהמלך שהוא ידידו שיעזור לו. ישנם ב' אפשרויות לעזור לו, אפשרות אחת לתת לו אוכל ככל אשר יחפוץ, היינו כל פעם שיהיה רעב יקבל מהמלך אוכל כאות נפשו. וכשירצה מהמלך בגדים, יתן לו המלך בגדים כמה שצריך. וכשירצה מהמלך כסף לקנות בית יתן לו כסף לרכוש בית וכן הלאה. ואפשרות שניה שהמלך יתן לו את המפתח להכנס לארמון המלוכה ולעשות ככל שיחפוץ, כשירצה לאכול יכנס למטבח המלכותי ויאכל ככל אשר ירצה, וכשיזדקק לבגד יכנס למלתחת המלכות ויקח בגדים כמה שצריך וכדומה, דהיינו שלא צריך לתת לו כל דבר ודבר, אלא יכול לתת לו דבר אחד שבזה יהיה לו את כל צרכיו להכנס לחצר המלכות ומי שנכנס לשם יש לו כל אוצרות המלוכה.

הסגולה של נפש החיים

והנה כתב בנפש החיים (שער ג' פי"ב) וז"ל, ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר, הלא ה' הוא האלוקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולמות וכל העולמות כולם והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול שום דבר כלל, עכ"ל. ומתבאר שאדם שדבוק במחשבה בהקב"ה שאין עוד מלבדו מובטח לו שלא יקרה לו דבר רע.

וביאור הדברים שאדם נמצא במקום שהמחשבה שלו נמצאת, ואם אדם במחשבתו דבוק בה' א"כ הוא נמצא ברשות ה', וכשאדם נמצא ברשותו של הקב"ה מובטח לו שלא יקרה לו שום דבר רע. (ולכן הבטחון נזכר בהרבה מקומות בלשון מחסה במשלי (יד כו) ביראת ה' מבטח עוז, ולבניו יהיה מחסה, ועוד הרבה פסוקים, והיסוד של מידת הבטחון שאדם חי בתוך המחיצה של הקב"ה, דהוא נמצא ברשות ה').

ביאור ענין הברכות

ולפי"ז נראה לבאר, דעם ישראל זוכים להשגחה מיוחדת מהקב"ה, הרי זה כמו מדרגת הבטחון, והיינו שנמצאים ברשותו של הקב"ה. ובלק שראה שישנה השגחה מיוחדת של הקב"ה לישראל, רצה להרחיק את הקשר של עם ישראל מהקב"ה, שאם ח"ו יהיה ניתוק מהקב"ה ועם ישראל לא יזכו להשגחה מיוחדת, ממילא יוכל להלחם בהם. והברכות של בלעם היו להצדיק את השגחת ה' על עם ישראל, כשסיפר את מעלת ישראל בזה ביאר שלא שייך לנתק את הקשר של הקב"ה עם ישראל, כיון שעם ישראל מקיימים את המצוות וכן שאר המעלות שהזכיר, וזו הסיבה שיש לעם ישראל השגחה מיוחדת מהקב"ה ולכן א"א להלחם בהם.

א"כ בברכות לא היה צריך בלעם לברך במובן של ברכות כמו בפעם השלישית, אלא מספיק להצדיק את השגחת ה', ומי שיש לו השגחת ה' צמודה זוהי הברכה הגדולה. וזהו תוכן הברכות של בלעם, שעם ישראל דבוקים בהקב"ה ע"י מעלותיהם וקיום המצוות, ולכן זוכים להשגחת ה' המיוחדת, ואין אפשרות לנצחם. כגון במה שהתחיל מה אקב לא קבה אל, ופירש רש"י כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו, היינו שהדביקות של עם ישראל בהקב"ה כל כך גדולה שאפילו כשהיו ראויים להתקלל לא נתקללו. וכן כי מראש צרים אראנו, היינו שהקשר הוא שורשי ועמוק שמתחיל עוד מזמן האבות. וכן מי מנה עפר יעקב, ופירש רש"י אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר, שהדביקות בהקב"ה היא בכל דבר ודבר שעושים ואפילו בעפר. ולכן טען בלק לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך.

אגדת בראשית

ואיתא באגדת בראשית (פרק סו), שיר המעלות רבת צררוני מנעורי וגו' (תהלים קכט א), זהו שאמר הכתוב ראה ה' כי צר לי וגומר (איכה א כ), אמרה כנסת ישראל, רבש"ע ראה אם יפה לך שנהיה בצרה, את שכתבת עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו), והריני בצרה יפה לך, ועד עכשיו ישראל אומרים על עצמן, בא וראה שלא עמד אדם שונא את ישראל כבלעם הרשע, ואמרו רבותינו בשם ר' יהודה בן פזי בשעה ששלח בלק אחר בלעם לקלל את ישראל, אמר לו בלעם, מה אתה עושה אתה רוצה ליגע בהקב"ה שהוא עמהם, שני אנשים שהם מדובקים זה בזה, אם יבוא אחד ויכה את אחד מהם, לא כאילו שניהם הכה, כביכול הקב"ה מדובק עם ישראל, אם מקלל אני אותן, כביכול בו אני נוגע, שנאמר מה אקוב לא קבה אל וגו', וכן ירמיהו אומר כי כאשר ידבק האזור וגו' (ירמיהו יג יא), אימתי בשעה שתקיימו מה שאמר משה לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו (דברים ל כ), לפיכך דוד אומר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי (תהלים כג ד). ובפשטות כוונת המדרש שבלעם אמר לבלק שאין אפשרות לקללם כיון שדבוקים בהקב"ה. ולדברינו נראה יותר, שכיון שראה שיש השגחה מיוחדת של הקב"ה, ובלק רצה לבטל את הקשר של עם ישראל עם הקב"ה, ועל זה אמר בלעם שא"א לנתק את הקשר הזה.

כחו בפיו

ונראה שמה שהביא רש"י, שאמרו מנהיג שלהם במדין נתגדל נדע מהן מה מדתו, אמרו לו זקני מדין, אין כחו אלא בפיו, אמרו להם אף אנו נבוא כנגדן באדם שכחו בפיו. ומה הוא הכחו בפיו, מסתבר שהכוונה לתפילה, היינו שעם ישראל קשורים ודבוקים בהקב"ה, ובתפילה מגיעים לקירבת ה', וכמו שכתוב בדברים (ד ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרבים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו, היינו שעם ישראל קרובים להקב"ה ע"י תפילה.

עם יצא ממצרים

ומתבאר היטב מה שנאמר בתחילת הפרשה, שבלעם אמר לו הנה עם יצא ממצרים, ועל זה התייחס בלעם ואמר לו אל מוציאם ממצרים, והביא רש"י אל מוציאם ממצרים, אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים, לא יצא מעצמו אלא האלוקים הוציאם. ונראה שלא היה כאן איזה ויכוח באיזה פרט טכני, אלא שעל זה נסב כל הברכות והקללות, בלק רצה לומר לו עם יצא ממצרים ואין כאן השגחה מיוחדת, ועל זה ענה לו בלעם אל מוציאם ממצרים, הקב"ה הוציא אותם וממשיך את השגחתו.

יציאת מצרים נמשכת

ויש להוסיף עוד שבלק דיבר על העבר שעם יצא ממצרים, ובלעם אמר לו לא רק שהקב"ה הוציאם ממצרים אלא שעדיין מוציא אותם, דהיינו שהשגחתו היא כל הזמן עד לרגע זה ממש ולכן לא אמר שהקב"ה הוציאם אלא מוציאם היינו גם עכשיו.

ומתבאר היטב לפי מ"ש הסמ"ק (מצוה א) מצוה לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות כדכתיב (שמות כ) אנכי ה' אלוקיך וכו'. אכן הקב"ה מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר (תהילים לז) מה' מצעדי גבר כוננו. ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת דף לא) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו. אלא ש"מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך וכו', כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. ומבואר שיציאת מצרים היא היסוד לכל הגאולות לעתיד לבא. וזהו מה שאמר בלעם לבלק אל מוציאם ממצרים, היציאת מצרים נמשכת תמיד, ולא היה מאורע חד פעמי.

ואגרשנו מן הארץ

ויתכן לבאר מה שנאמר בתחילת הפרשה שבלק רצה ואגרשנו מן הארץ, ואיתא בילקוט שמעוני (רמז תשסה) ואגרשנו מן הארץ שלא היה מבקש לגרשם אלא שלא יכנסו לארץ. וצ"ב מדוע היה כל כך חשוב לו שלא יכנסו לארץ, וביותר שמדגיש שזה כל מה שהוא רוצה. ובפשטות שלא חפץ להמיתן אלא רק שלא יכבשו את ארצו. אך א"כ היה לו לומר שלא יכנסו לארצו, ומ"ט אמר שלא יכנסו כלל לארץ ישראל. אלא כיון שרצה להרחיק את ההשגחה המיוחדת שעם ישראל זוכה, וכיון שעל ארץ ישראל נאמר (דברים יא) ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אתה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, לכן אמר שאינו מבקש אלא שלא יכנסו לארץ, היינו שלא תהיה להם את ההשגחה המיוחדת שיש בארץ ישראל.

שלש רגלים

ועוד נאמר שהאתון אמרה למה הכיתני זה שלוש רגלים, ופירש רש"י רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים, ומה טעם שרמז לו דוקא על מצוה זו.

אלא שעל מצוה זו איתא בחגיגה (ב א) יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה, סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר יראה יראה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו, היינו שדורשים כדרך שבא האדון ה' כביכול לראות את האדם (וזהו הקרי יראה בצירה), כך הוא בא להראות ע"י עולי הרגל, דהיינו שהאדם יראה את פני השכינה.

ובא להראות את המעלה הגדולה שיש בעליה לרגל שמגיעים לדרגה כל כך גדולה של קירוב לה' שכאילו רואים אותו. וזה רמז לו שאתה רוצה לעקור אומה כזאת שהדביקות שלה בהקב"ה גדולה עד כדי כך שכאילו רואים את השכינה, וכשישנה דביקות כזאת גדולה ממילא זוכים להשגחה מיוחדת ולא תוכל להלחם בהם.

מראש צורים אראנו

ואיתא במדרש רבה (פרשה כ), כתיב כי מראש צורים אראנו, להודיע שנאתו של אותו רשע שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבתו, למה הדבר דומה לאדם שבא לקוץ את אילן, מי שאינו בקי קוצץ את הגופים כל ענף וענף ומתייגע, והפיקח מגלה את השרשין וקוצץ, כך אמר אותו רשע מה אני מקלל כל שבט ושבט, הריני הולך לשרשן, בא ליגע מצאן קשים, לכן אמר כי מראש צורים אראנו. היינו שהוא ראה שהקשר של עם ישראל עם הקב"ה הוא קשר חזק שא"א לנתק אותו.

 

והנה איתא בתנחומא (סימן יב), מה אקוב לא קבה אל, בנוהג שבעולם לגיון שמורד במלך חייב מיתה, ואלו כפרו בו ומרדו בו ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל (שמות לב), לא היה צריך לכלותם, באותה שעה אעפ"כ לא זז מחיבתן, אלא ליוה עליהם ענני כבוד ולא פסקו מהם המן והבאר, וכן הוא אומר (נחמיה ט) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך וגו' ויעשו נאצות גדולות ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם וגו' ומנך לא מנעת מפיהם ומים נתת להם לצמאם היאך אוכל אני לקללם.

ובפשטות בלעם אומר שאינו יכול לקלל את עם ישראל, כיון שגם אחרי שחטאו רואים שהקב"ה סלח להם, והראיה שעמוד הענן נשאר וכן הבאר והמן.

אך לפי מה שנתבאר יש לומר יותר מזה, שהעננים מסמלים שעם ישראל נמצאים ברשותו של הקב"ה. וטען בלעם שעם ישראל נמצאים ברשותו של הקב"ה וא"א להוציאם משם, והרי אפילו כשחטאו עדיין נמצאים ברשותו של המלך, וזהו ענני כבוד, ואוכלים מהמן שהוא לחם רוחני והיינו כאילו מלחמו של המלך, והבאר ג"כ היתה בנס, וזהו ג"כ מסמל את ההשגחה המיוחדת של הקב"ה על עם ישראל.

וילך שפי

והנה על הפסוק וילך שפי, פירש בתרגום יונתן ואזיל גחין כחיויא, והיינו שהלך כמו נחש. ונראה דהנחש מסמל את הריחוק להקב"ה, דהנה הנחש נתקלל ועפר תאכל, ומקשים מהי קללה, והרי מזונותיו מצויים לו בכל מקום, אלא שאם המזונות מצויים בכל מקום ואינו מתפלל להקב"ה זוהי הקללה הכי גדולה, על האריה נאמר (תהלים קד) הכפירים שאגים לטרף ולבקש מאל אכלם, והנחש לא מגיע למצב הזה להתפלל, וביותר שתמיד ראשו כלפי מטה ואינו מרים את ראשו כיון שענשו היה ריחוק מהקב"ה. וי"ל שזה מה שנאמר שהלך כמו נחש היינו שהלך במחשבה הזאת שצריך כאילו לעשות לעם ישראל בחינת נחש להרחיקם מה'. ועוד נראה דהנחש מבטא את כח הרע, דהיינו שע"י הנחש נעשה חטא אדם הראשון, וזה יצר את המציאות שהאדם יכול כביכול לחטוא וממילא לא להיות ברשות ה'.

 

וכן נראה שמה שנאמר וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, היינו שגם ניחוש יסודו הריחוק מה', שמנחש מה נעשה על פי מקרי הטבע, ולא ע"פ סדר הנהגת ה'. ומתבאר היטב מה שכתב היראים (סימן תלא) שמצות תמים תהיה, היא המצוה שלא יאמין למנחשים, ולכן סמוך לאיסור של מנחש נאמר מצות תמים תהיה, שהניחוש הוא ריחוק מה', והמצוה להתרחק מהניחוש הוא תמים תהיה עם ה' אלוקיך.

ביאור שחזרו לקללה

ולפי"ז יש לבאר מה שאמרו שכולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות וכו'. והקשינו מה הכוונה שהקללות של בלעם חזרו, הרי הוא לכאורה הוא לא קילל אותם כלל, ועוד הקשינו למה היה צריך שהקב"ה יהפוך, שהרי אם בלעם בירך אין הפירוש שהקב"ה הפך אלא הקב"ה עשה שיברך ולא יקלל, ומשמע שבלעם קילל.

ולדברינו י"ל שבלעם בברכותיו הצדיק את השגחת ה' על עם ישראל וכמו שביארנו שאלו היו ברכותיו, אבל בתוך הברכה הזאת היה טמונה קללה, שהרי הוא הצדיק את הנהגת ה' במה שעם ישראל מקיימים מצוות, נמצא שבעצם בדבריו מונחת הקללה ח"ו שאם עם ישראל לא יקיימו את המצוות תבא הקללה.

ועל זה אמרו שכולם חזרו, אין הכוונה שהרצון של בלעם לקלל חזר, אלא מה שאמר שתלה את הברכות במה שעם ישראל מקיימים את המצוות, כשחטאו חזרו כולם, חוץ מבתי כנסיות, שעל זה נאמר שהקב"ה הפך את הקללה לברכה.

לא מדובשיך ולא מעוקצך

ומתבאר היטב מה שהביא רש"י על הפסוק לא תלך עמהם, אמר לו אם כן אקללם במקומי, אמר לו לא תאור את העם, אמר לו אם כן אברכם, אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך.

ומה טעם אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך. אלא מפני שבדבש של הצירעה ישנו עוקץ, כמו שנתבאר שבברכות של בלעם היה עוקץ, שאף שבירך אבל תלה את זה בקיום המצוות וזה היה העוקץ, ומתבאר מה שאמרו שכולם חזרו לקללה.

בלק שלח אותו בפעם השלישת

ונראה לבאר מה הטעם שבלק שלח את בלעם רק בפעם השלישית ולא אחרי הפעם הראשונה או השניה, כיון שבפעמיים הראשונות אמנם הוא בירך, אבל גדר הברכה היה רק שעם ישראל קשורים בהקב"ה, אבל כיון שלא אמר ברכה מפורשת, חשב שיש עוד סיכוי שיקלל אותם, ורק אחרי שאמר בפעם השלישית ברכה מפורשת, אז שלח אותו.

הקללה בגלל שיש פירצה

והנה נאמר ראש הפסגה, וכתב רש"י בלעם לא היה קוסם כבלק, ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם ששם מת משה, כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה. ועוד על הפסוק ראש הפעור, כתב רש"י קוסם היה בלק וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור, ולא היה יודע במה, אמר שמא הקללה תחול עליהם משם. ומתבאר היטב שחשב שאם יש פירצה אפשר ח"ו לבטל את השגחת ה' מישראל.

העצה של בלעם

והנה נאמר ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. ופירש רש"י לכה איעצך מה לך לעשות. ומה היא העצה, אלוקיהם של אלו שונא זמה הוא כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו א), תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם.

וביאור העצה, שבלעם אמר לבלק, רצונך להסיר את השגחת מעם ישראל ע"י קללה לא הצליחה, שהקב"ה לא נתן לי לקללם, אבל אני אתן לך עצה אחרת שבזה תוכל ח"ו להסיר את השגחת ה' מעם ישראל ע"י שתכשילם בעבירה.