ט''ו באב - יום תבר מגל - מאמר לפרשת השבוע - פרשת ואתחנן

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

 

אמרו בגמרא: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה 'יום תבר מגל'. מכאן ואילך, דמוסיף - יוסיף, ודלא מוסיף – [יאסף] יסיף. מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה. (תענית לא,א). מפרש רש"י: מלכרות - לפי שהן לחין, ומאותו הזמן אין כח בחמה לייבשן, וחיישינן מפני התולעת, לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה, כדאמרינן (מדות פרק ב' משנה ה'). 'יום תבר מגל - שבירת הגרזן, שפסק החוטב מלחטוב עצים'. מכאן ואילך - מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה - יוסיף חיים על חייו.דלא יוסיף - לעסוק בתורה בלילות. תקבריה אימיה - כלומר: ימות בלא עתו (שם). נמצא כי השמחה של שוברי המגל היתה, על שיכולים הם לחזור לתלמודם (רבינו גרשום).

על המנהג לשבור את הגרזנים וההדגשה של קריאת שם היום הזה כיום שבירת המגל, צריכים ביאור. מדוע היה להם לשבור את הגרזנים, הרי צריכים אותם לשם מצוות כריתת עצים בשנה הבאה? ועוד, הרי יש במעשה כזה איסור של 'בל תשחית'? כמו כן מדוע קראו ליום זה יום השמחה של סיום המצוה – 'יום תבר מגל' יום בו שוברים את הכלי שבו היו עושים את המצווה? עוד יש לשאול הרי השמחה היא על כך שהם חוזרים ללמוד תורה, אם כן צריכים היו לקרוא ליום הזה מההיבט החיובי – 'יום הוספת הלימוד' ולא מההיבט השלילי - 'יום שבירת המגל'?

נתבונן בשבירה זו נבין ונראה, ששבירת הגרזנים שנעשתה ביום הזה אינה בחלק הכורת עצמו בחלק הברזל שבגרזן, הם שברו את הידית העשויה מעץ. שבירת הידית הזו יש בה תוכן עמוק וללמדנו באה. כי על הידית הזו אמרו החכמים, שהיא הסיבה לכוחו החזק של הברזל שבכל הגרזנים. הידית העשויה מהעץ שביער, יש בה חוזק וגמישות, היא הסופגת את כח החבטה והיא המאפשרת להמשיך ולגדוע עוד ועוד עצים, ללא שהגרזן ישבר וללא שהיד האוחזת בו תרפה ממלאכתה. אותו העץ שבידית הוא הכח המפעיל, הכח שמצליח לבקע את עצי היער ולכן המעשה שלו נחשב כמין בגידה באחיו הצומחים. כך אמרו במדרש: "כיון שנברא הברזל התחילו האילנות מרתתים- אמר להם [הברזל] מה לכם מרתתים, עץ מכם אל יכנס בי, ואין אחד מכם ניזוק" (ב"ר ה,י). כי הקושי והרתת של העצים הוא כה גדול, דווקא בגלל העובדה שבן מינם עצמו, הוא הכורת אותם. עוד אמרו בעניין זה: "דאמרי אינשי - מיניה וביה אבא, ניזיל ביה נרגא" (סנהדרין לט/ב). פירש רש"י: אבא – יער. מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד, ויקצצו בו את היער" (שם). מרחיב המהר"ל לבאר: "פירוש כי האדם קרוב לפעול בעצמו ממה שהוא קרוב לפעול בזולתו, כי הדבר קרוב לעצמו... והיינו דאמר רבי יוחנן מיניה וביה נשדיה ביה נרגא כי רגיל הוא שפורענות יבא על האדם מצד עצמו מפני שהוא קרוב לפעול בעצמו, ואלו ע"י אחרים אין קרוב כל כך לפעול ודבר זה מבואר במקום אחר (חדושי אגדות סנהדרין). יש להשוות זאת למה שאמרו חכמים על העקרון הזה: "ורדו בכם שנאיכם שאיני מעמיד עליכם אלא מכם ובכם. שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינן מבקשים אלא מה שבגלוי...אבל בשעה שאעמיד עליכם בכם ומכם, הם מחפשים אחר מטמוניות שלכם" (ספרא ברש"י ויקרא כו,יז).

כאן יש לנו כבר כיוון להבנה, על הסיבה לשבירת העץ של המגל, העץ של הגרזן שכורתים בו את עצי המערכה. השבירה הזו באה מפני שמצוות כריתת העצים הזו היתה על חשבון מצווה אחרת שערכה גדול מאד. המצווה של העיון בלימוד התורה שבעל פה, שזמנה מוקדש בעיקר לשעות הלילה.

יש להקדים ולבאר תחילה, שההבדל והפער שבין עשיית המצוות לבין לימוד התורה, הוא עקרוני. לימוד התורה עדיף הוא כנגד כל המצוות. כמבואר בדברי החכמים. כך אמרו בתלמוד הירושלמי "ותלמוד תורה כנגד כולם...אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה" (פיאה א,א). מבאר המהר"ל: "כל המצות אינם שוים לדבר אחד מן התורה – בכך שפועל המצות [בא] על ידי פועל גשמי. [והיות] שאין ערך לגשמי אל השכל, לכך תלמוד תורה נגד הכל... כי מצד המעלה - תלמוד תורה הוא [מ]על הכל. ועל זה אמר 'ותלמוד תורה כנגד כולם' ולכך נוטל שכר נגד הכל" (תפארת ישראל סב) "כי התורה היא למעלה מן העבודה [בבית המקדש]" (דרך חיים ה,כב). על כך כתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה "אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן - שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום (פרק ג,ג).

אכן הבדל יש בין העיסוק בענייני העולם לבין העיסוק במצוות. כל העוסק בענייני המצווה של כריתת העצים עוסק הוא בפועל בעניינים מעשיים. לבחור את העץ את הענף ואת זוית הכריתה והאיסוף וכו', העיסוק הזה מרתק את המחשבה ואת הגוף, לעיסוק שאינו מצטרף לסוג החשיבה והריכוז הנדרשים בבית המדרש. כמו כן כל העוסק במצווה זו, פטור מעיסוק בתורה בשעה שהוא כורת עצים למערכה. אמנם הכוונה לשמה במצווה זו היא שיצליח לכרות עצים טובים לבית המקדש. הדרגות המתקדמות בעשייה לשמה, הם של כוונה נכונה ודביקות בה'. אבל המחשבה המעשית עצמה, ממוקדת בעשייה ולא בעיונה של תורה.

תאריך זה של ט"ו באב נקבע כך על שם שבו [ביום ובשבוע הזה] חוזרים הלילות ומתארכים, השקיעה כבר נסוגה והשמש מתחילה לשקוע מוקדם יותר. האילנות מזהים זאת ומתחילים להתכונן אל החורף ולכן משנים האילנות את כיוון הצמיחה הפנימי שלהם. בשעה זו החוסן של האילנות עובר שינוי ואינו מגן עליהם מפני התולעים. לכן פסקו מלכרות את העצים, שמא יהיה בהם תולעת.

יום המפגש הזה - יום ט"ו באב, כיום בו ניתן ללמוד יותר בלילה מחד, לבין הפסקת כריתת העצים למערכה מאידך, הוא הסיבה ליום חג שלא היו כמוהו לעם ישראל. ההגברה בלימוד התורה בלילה, וההעדפה של הערך בלימוד התורה על פני כל מצוותיה של תורה, הם הסיבה לאותם חגיגות גדולות שבאו להדגיש דבר זה, שהערך העליון בחיינו הוא לימוד התורה שבעל פה בעיונה ובהתמדתה. את זאת מדגישים בהחזרת העיסוק בה והרחבתו בלילה זה שמיום ט''ו באב. שהרי עיקר לימוד של הזמן השקט והרגוע של הלילה הוא בחכמת התורה, שהיא התורה שבעל פה, הגמרא והתלמוד וענייני חכמתה העמוקה והנסתרת. כפי שכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה: "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי" (פרק ג,יג). חכמתה של התורה הנלמדת בלילה, היא הגמרא והתלמוד. כמבואר בהלכות תלמוד תורה "ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו" (ת"ת א,יב). כאמור, העיסוק בעיונה של התורה שבעל פה החל שוב בלילה הזה, שמט"ו באב ואילך. כמבואר בדברי רבי מנחם ריקאנטי זצ"ל, שמשום כך גדולה מעלתו של ט"ו באב. "ודע כי צריך אדם להתעסק בתורה שבכתב ביום, ובתורה שבעל פה בלילה ... ועל כן אמרו כל מי שאינו לומד מלילי ט"ו באב ואילך תקבריה אימיה. (ריקאנטי שמות יט,יג).

כאן נבין את ההשוואה בין תפקידה הייחודי של ידית העץ שבגרזן, לבין מצוות כריתת העצים. כשם שכריתת העצים נעשית על ידי העץ עצמו, כח הכריתה נמצא בעץ והוא הכח המפסיד את עצי היער. כך גם הפסקת לימוד התורה שלהם, שהיתה על ידי עניין של מצווה נחשבת ככח שבא מיניה וביה של התורה והמצוות. זאת באו לומר ולחנך, בהכריזם על היום הזה כ'יום תבר מגל'. כי היה מקום לחשוב אחרת, מאחר שביטלנו תורה לשם מצווה כה גדולה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הרי שמכאן אפשר להסיק מסקנה שהיא אמנם מוטעית, שלעשיית מצווה יש ערך יותר מאשר לימוד התורה. כאן באו חכמים ועשו וקבעו שם היום הזה כיום שבירת הגרזנים, כדי להפקיע מחשבה זו. כדי להפקיע מההשקפה המוטעית, שערכן של המצוות יש בו עדיפות על לימוד התורה, וכדי לחזור למצב של החשבת הלימוד המתחדשת ביום זה. הם לא חששו מ'בל תשחית' הנעשה לצורך. לכן הם היו שוברים את הידית של המגל. הם שברו את כח הכריתה העצמי שיש בגרזנים ובקרדומות ההם. מתוך כך, שבו הם ללימוד בט"ו באב. מתוך כך הוסיפו כח ללימוד התורה כששבו אליה והוסיפו בלימוד התורה שבעל פה בלילות החל מהיום הזה.

מכאן נלמד על הערך הגדול שיש לתורה, הכבוד שמוענק לחכמתה ולחכמיה. כי לימוד התורה הוא הערך הגדול ביותר – הערך הגדול והנשגב ביותר בעולם בכלל ובעולם התורני עצמו כי ערכו גדול יותר גם בייחס אל כל מצוותיה של תורה וגם בייחס אל ביטולה של התורה. על חשיבותה של התורה אמרו חכמים: ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם - מגיד שמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה. וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה שנאמר: שִׁמְעוּ דְבַר ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ (הושע ד,א) אֵין אֱמֶת - אין דברי אמת נאמרים שנאמר: אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר (משלי כג כג). וְאֵין חֶסֶד - אין דברי חסד נאמרים שנאמר: חַסְדְּךָ ה' מָלְאָה הָאָרֶץ [חֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי] (תהלים קיט,סד) וְאֵין דַּעַת - אין דברי דעת נאמרים וכו'.

 ואומר: מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. (ירמיה ט יא – יב). ואומר כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת ה' וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ (עמוס ב,ד. ספרי דברים). וכן אתה מוצא שלא גלתה הארץ אלא בעוון בטול תורה. שנאמר: שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ בָהּ (ירמיהו פרק ו,יט. אבות דרבי נתן ה).

אין לנו גדול מכבודם של רבותינו חכמי התורה, אין לנו הידור יותר מהידורם ואין לנו דרך לדבקות בהשם אלא דרכם. על כבוד רבו והמורא מתלמיד חכם כתב הרמב"ם בהלכות חובת הכבוד לרבו: כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו - יתר מאביו. שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא.... ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים (תלמוד תורה ה,א). ותלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם (הלכות ממרים ו,יג). יתירה מכך, המלך שהוא הנכבד בעם הוא אשר מכבד את תלמידי החכמים. על כך כתב: וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה. וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל, יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו. וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה אפילו לתלמיד חכם היה עומד מכסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי (מלכים ב,ה).

כי החכמים ותלמידיהם הם הדוגמה המוחשית להשראת השכינה בישראל. לכן יש להדבק בהם כדי לקיים בכך את המצווה להידבק בשכינה. כך כתב בהלכות דעות: מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם ... וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם (ו,ב).

את הרוממות הזו צריך לשנן, לקבוע בלב ובהנהגת הציבור. את הרוממות של כבוד התורה, את ערכה, כבודה וערך לימודה, שהם הערך העליון, את כל זה יש להדגיש בכל מיני דרכים. אחת הדרכים היתה בשבירת המגל ביום ט"ו באב, כדי להדגיש שערכה של מצוות כריתת עצים למערכה בבית המקדש אינה מגיעה למצוותה ולערכה של מצוות תלמוד תורה. על כך ולשם כך הנציחו זאת בקביעת היום הזה - 'יום תבר מגל'. לכן קבעו יום זה כיום שמחתה של התורה ושיבתה אל לילותיהם של בתי המדרש ואל ליבותיהם של החכמים.