מאמר לראש השנה

הרב ישראל אליאך שליט"א

שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס

א

השמחה בראש השנה

כתב הטור (הל' ראש השנה סי' תקפא) וז"ל, ורוחצים ומסתפרים על פי המדרש, אמר רבי סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר, רבי חנינא ורבי יהושע אומרים, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פירוש מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפרניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס, לפיכך נוהגים לספר ולכבס בערב ר"ה ולהרבות מנות בר"ה, עכ"ל. (וכן הוא בירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג).

תמיהות בדברי הטור

ויש לעיין מנין יודעים שהקב"ה יעשה להם נס, ועוד צ"ב מהו הטעם שצריך להראות את זה שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס, וביותר צ"ב, אם יודעים שהקב"ה יעשה להם נס א"כ מהו הדין בראש השנה, והרי לכאורה בטל כל הדין כיון שיודעים מראש שהקב"ה יעשה להם נס.

עוד צ"ב דכאן מבואר ששמחים כיון שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס, ולכאורה קשה מדברי הטור בסימן תקפד שכתב וז"ל, ואין אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים דאמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין אומרים ישראל שירה לפניך לא בר"ה ולא ביה"כ, אמר להם, אפשר אני יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים לפני נפתחין וישראל יאמרו שירה, עכ"ל, ומבואר שאין אומרים הלל משום שספרי חיים וספרי מתים נפתחין, ולכאורה מטעם זה לא שייך שמחה, ומאי שנא ששמחה יש בראש השנה ורק הלל לא. ועוד צ"ב שאלת המלאכים מפני מה אין אומרים ישראל שירה לפניך, ואטו המלאכים לא יודעים שזה יום דין ואי אפשר לומר שירה.

על מצות אכילה בערב יום כיפור

ונראה לבאר בעז"ה דברי הטור עפ"י מ"ש הטור בסי' תרד, על מצות אכילה בערב יוה"כ כ' וז"ל, והוא מאהבת הקב"ה את ישראל שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה ולטובתם לכפר עונותיהם, וציום שיאכלו וישתו תחילה, כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי וכו', ומביא במדרש, מעשה בשוטר העיר שאמר לעבדו קנה לי דגים, ולא מצא אלא דג אחד ונתן בו זהוב, והיה שם יהודי חייט והוסיף עליו עד שהעלוהו לחמשה ונשאר לחייט, בא העבד אל אדוניו וספר לו כל המאורע, שלח השוטר אחר החייט ואמר לו מה מלאכתך, אמר לו חייט, אמר לו ולמה קנית דג שוה זהוב בחמישה זהובים, ולא עוד אלא שלקחתו מיד עבדי ששלחתיו לקנותו לי, השיב לו והיאך לא אקננו אפילו בעשרה, כדי לאוכלו ביום כזה שצונו הקב"ה לאכול ולשתות, ושאנו בטוחים שהקב"ה יכפר לנו עונותינו, אמר לו א"כ יפה עשית ופטרו והלך לשלום, עכ"ל.

בטחון בה'

ולפי"ז יש לבאר שמ"ש הטור שיודעים שהקב"ה יעשה לנו נס, הוא מפני שאנו בטוחים שהקב"ה יזכנו בדין, מחמת שנחשב צדיקים על ידי השופר ועמידתנו לפניו בדין בכלל ישראל.

וכן מבואר בלבוש (סי' תקפא) וז"ל, ומצוה לרחוץ ולהסתפר וללבוש לבנים בערב ראש השנה, והמנהג ג"כ להרבות מנות בראש השנה, ואין מתעצבין כלל, ולא מתענין כלל בראש השנה, לפי שאנו בטוחים ברחמי השם ובחסדיו שיזכה אותנו בדינו, שנאמר מי גוי גדול וגו' כה' אלוקינו בכל קראנו אליו, עכ"ל. (וכן רמז לזה המ"ב בסי' תקפד, ואין אומרין הלל וכו' ואע"ג שאנו בטוחים שנצא זכאים בדין, מ"מ וכו').

זכיה בדין בזכות בטחון

והנה בשבת (פט ב), דרש רבא מאי דכתיב (ישעיהו א יח) לכו נא ונוכחה יאמר ה', לכו נא, בואו נא מיבעי ליה, יאמר ה' אמר ה' מיבעי ליה, לעתיד לבא יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם, ויאמרו לפניו רבונו של עולם, אצל מי נלך, אצל אברהם שאמרת לו ידע תדע, ולא בקש רחמים עלינו, אצל יצחק שבירך את עשו והיה כאשר תריד, ולא בקש רחמים עלינו, אצל יעקב שאמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה, ולא בקש רחמים עלינו, אצל מי נלך, עכשיו יאמר ה', אמר להן הקדוש ברוך הוא, הואיל ותליתם עצמכם בי, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.

מבואר בגמרא שדרשו את הפסוק לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו, שקאי על התוכחה של הקב"ה לעם ישראל לעתיד לבא, שהקב"ה אומר לעם ישראל שילכו לאבות שיוכיחו אותם על החטאים (וזהו מה שנאמר לנו נא ונוכחה שתלכו לאבות), ועם ישראל לא רוצים ללכת לאבות שיוכיחו אותם, אלא (מה שנאמר בפסוק) יאמר ה', ופירש רש"י, יאמר ה' אתה אמור התוכחה ובך אנו תלויים, אמר להם הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי, אסלח לכם על החטאים.

וביאור הענין של הואיל ותליתם עצמכם בי, כתב בפירוש עין יעקב, אתם בטחתם בי, ונאמר (תהלים לב י) והבוטח בה' חסד יסובבנו, ומטה כלפי חסד. וכדבריו מפורש בילקוט שמעוני (ישעיהו רמז שפט) שהביא את הגמ' הנ"ל, וז"ל, אמר להם הקב"ה הואיל ובי תליתם בטחונכם, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ומבואר שבזכות הבטחון בה' יש מחילת עוונות.

המעשה בחייט

והנה בדברי הטור (בסי' תרד) שהבאנו על הבטחון במחילת עונות הביא את המעשה מהמדרש על החייט שקנה דג במחיר יקר לסעודת ערב יו"כ, וכשנעיין בסיפור המעשה נראה שיש בו לימוד מיוחד.

דהנה הט"ז (סק"א) תמה מה השיבו על שלקחו מיד עבדו, ועוד לשם מה האריך לומר ושאנו בטוחים כו' והוא ללא צורך בזה, וביאר, שכיון שהוא הקשה לו ב' קושיות, הוכרח לומר ב' תירוצים, על הראשון אמר שאפילו בעשרה זהובים לא אניחנו מחמת ציווי המקום ממילא שהוא שוה לי כל כך, ועל השנית שאמר לו למה הכנסת עצמך בסכנה ליקח מעבדי, וכי כזה צוה לך הקב"ה, השיב לו ודאי אין זה בכלל הצווי, אלא שמצד הסברא עשיתי כן כיון שיש לנו בטחון בו יתברך שיכפר לנו עונותינו, בכלל הבטחון ההוא שלא תכעוס עלי כשתשמע לדברי, כיון שמעשינו מרוצים לפניו יתברך וכן הוה, על כן אמר ושאנו בטוחים כלומר אף שאלו לא הי' צווי, מ"מ מצד עצמינו אנו בטוחים.

והנה השר שאל (השאלה השניה) האם יש ציווי להסתכן עבור המצוה, וצריך קצת הסבר מהי התשובה על השאלה הזאת. ונראה דהתשובה היא, דאה"נ דאין ציווי להסתכן עבור המצוה, אלא שאם כל העניין הוא קיום הציווי, אין ציווי להסתכן, אבל מכיון שיש לי בזה ענין עצמי מחמת הבטחון בה', ממילא אין העשיה רק מחמת הציווי אלא מחמת עצמי, ואני מוכן להסתכן כי יש לי בטחון (והיינו שלולא העניין העצמי אין להסתכן כלל, כי אין סיבה לפעולה אלא מחמת הציווי ואין ציווי להסתכן, אבל אם יש סיבה אחרת לפעולה אז יש הצדקה ללקיחת הסיכון) דהיינו שהבטחון מועיל רק אם יש סיבה לקחת סיכון.

ולדברי הט"ז כוונת המעשה שהביא הטור היתה ללמדנו ענין הבטחון, כיון שיש לנו בטחון בו יתברך שיכפר לנו עונותינו, בכלל הבטחון ההוא ששוטר העיר לא יכעוס עליו, כיון שמעשינו מרוצים לפניו יתברך וכך היה שלא כעס עליו.

רמז בתפילה

ודבר זה נרמז בתפילת מוסף של ראש השנה, בברכה של הזכרונות נאמר, ובריות בו יפקדו וכו' מי לא נפקד כהיום הזה וכו' אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך, כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך, ונראה שאחרי שמזכירים שהקב"ה דן את כל אחד ואחד, מוסיפים שהדרך לזכות בדין ע"י שמתקרב להקב"ה ובוטח בו, וזהו שסיים לא יכלמו לנצח כל החוסים בך, שמי שחוסה בהקב"ה והוא ענין הבטחון, זוכה בדין שלא יכשלו ולא יכלמו. (ומה שנזכר בלשון כל החוסים בך ולא נאמר כל הבוטחים בך, נרמז מהות הבטחון שהוא חוסה בצל הקב"ה).

ביאור ענין הבטחון שזוכים בדין

וביאור הענין שבגלל הבטחון זוכים בדין נראה, דהנה המזמור על בטחון בתהלים (פרק צא) פותח, 'ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן', וכ' המהרי"ל דיסקין בסוף פרשת פקודי (עיין בסוף תורת האהל) וז"ל מי שהוא למעלה ברקיע אינו ירא משום דבר ונשגב ע"י שם ה', עכ"ל, הנה המשיל לנו ענין הבטחון שכביכול אדם נמצא ברקיע, שכיון שהוא בוטח בה' הרי הוא דבוק בה', והרי זה כמו שנמצא ברשותו של הקב"ה, ואדם הנמצא בתוך רשותו של הקב"ה אין לו לדאוג משום דבר, כיון שהנמצא ברשותו של הקב"ה יהיה לו את הכל. וכמ"ש (תהלים כג) גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי.

וכעי"ז מבואר בנפש החיים (שער ג' פי"ב) בענין הבטחון וז"ל, ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר, הלא ה' הוא האלוקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולמות וכל העולמות כולם והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול שום דבר כלל וכו'. וגם יגזור אומר ויקם לו לפעול ענינים ונסים נפלאים היפוך סדור כחות הטבעיים כיון שמשעבד ומדבק טוהר אמונת לבבו באמת בל תמוט רק לו יתברך לבד, ואצלו יתברך הכל שוה כל רגע לפעול בסדור הטבע שקבע או היפוך סדור הטבע, עכ"ל. והיינו שאם אדם דבוק בהקב"ה הרי הוא כנמצא ברשותו וברשות ה' אין הבדל בין נס לטבע. (ועי' בית הלוי שכ' בד' נפה"ח שהוא ענין הבטחון).

ובתהלים (צא) בפרק על בטחון נאמר יפל מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, וכ' המהרי"ל דיסקין (סוף פרשת פקודי) וז"ל, יתכן דקאמר אף דצריך להשראת השכינה ב' רבבות וב' אלפים היינו כמספר שני הצדדים, מכל מקום הבוטח הגדול ישגב, עכ"ל. והיינו דכוונת הפסוק לומר דהרי להשראת השכינה צריך ב' אלפים וב' רבבות, כדאיתא ביבמות (סג ב) על הפסוק (במדבר י לו) ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, וגם כאן יש ב' רבבות וב' אלפים דהרי יש אלף ורבבה מצד אחד וה"נ בצד השני, והעניין הוא שע"י הבטחון יש לו השראת השכינה כאילו יש לו מספר הראוי להשראת השכינה. (ואע"פ דכאן האלף והרבבה הם הנופלים, נראה דהמהרי"ל דיסקין נקט שכל אחד מפיל אחד, ממילא גם מישראל הם ב' רבבות וב' אלפים).

(ועיין ברמב"ן על הפסוק (דברים לג יב) לבנימן אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, יקרא לבנימין ידיד ה', יאמר בנימין שהוא ידיד השם ישכון בארצו לבטח על השם, והשם יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו וכו', ועל דרך האמת, ידיד ה' ישכון על בנימין, ויהיה זה לבטח לבנימין, שיבטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים, והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום ולא יבושו בעת צרה, ובין כתפיו של בנימין ישכון לעד).

יודעים שהקב"ה עושה נס

ולפי"ז מתבאר היטב מה שכתב הטור שיודעים שהקב"ה עושה להם נס, והקשינו א"כ מהו הדין של ר"ה אם יודעים שהקב"ה יעשה להם נס, אלא כיון שמה שיודעים שהקב"ה עושה להם נס הוא מכח הבטחון, א"כ י"ל שעצם ההשתייכות למדרגת הבטחון זה גופא התשובה, שאם אדם מגיע לדביקות בהי"ת ובוטח בו, והיינו שמרגיש שנמצא ברשותו של הקב"ה וממילא אין לו פחד אלא שמחה היא היא התשובה השלימה שבה אנחנו זוכים בדין.

השמחה בראש השנה

ומתבאר היטב מהו הטעם שלובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפרניהם ואוכלים ושותים ושמחים בר"ה, והרי לכאורה אף שיודעים שהקב"ה עושה נס, אבל סו"ס מהו הטעם שצריך להראות את זה שאנחנו יודעים שהקב"ה עושה נס, ועי' במ"ב (סי' תקפא) שהדגיש ענין זה, להראות שאנו בטוחים בחסדו יתברך שיוציא לצדק משפטינו, דההסבר שאין כאן איזו ידיעה בעלמא שאנחנו יודעים ובטוחים במה שה' יוציא לצדק משפטינו, אלא הידיעה היא מכח הבטחון, ובטחון זה הוא הוא ענין התשובה וזהו מעצם העבודה בראש השנה, לכן אנחנו צריכים להראות את זה, כיון שזה ממהות היום שאנחנו בטוחים בדין, ולכן שמחים בראש השנה. ואין להקשות אם יודעים שהקב"ה יעשה להם נס א"כ מהו הדין, דהדין הוא על העוונות, והבטחון בכפרת עוונות ע"י שיודעים שיזכו בדין והיא התשובה. ונמצא שיש סיבה גמורה לדין, ואעפ"כ בטחון על הזכיה בדין.

כי מי גוי גדול

ועפי"ז מבואר היטב מה שפתח המדרש שהובא בטור, בפסוק (דברים ד ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו (וכן הוא בירושלמי), דמכאן למדנו את גודל הקירבה שיש לאדם להקב"ה, והוא ענין הבטחון שאדם פונה לבוראו שבראו, והיינו כמשנ"ת דהידיעה היא מכח הבטחון, וכמו שבארנו שכביכול אדם נמצא ברקיע, שכיון שהוא בוטח בה' הרי הוא בקירבת ה'. ואע"פ שהנאמר בפסוק בכל קראנו אליו ענינו תפילה, והיינו דהקירבה היא מכח התפילה, עיין ברבינו יונה ריש ברכות שמבואר בדבריו שכח מעלת התפילה שמתקבלת הוא שמבקש מכח הבטחון, ומדבריו מתבאר דאדרבה הקירבה היא מכח הבטחון, ומכחה באה התפילה.

לא אומרים הלל

והקשינו, הרי אין אומרים הלל משום שספרי חיים וספרי מתים נפתחין, ומאי שנא ששמחה יש בראש השנה ורק הלל לא.

ויש לבאר לפי דברי ר' חיים שביאר את הפסוק בתהלים (יג ו) ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי, דשירה על הנס אין אומרים כל זמן שלא קרה הנס, ואפילו כאשר לבו בטוח בה' שיקרה נס, אינו יכול לומר שירה על הנס, וזהו דמבואר בפסוק הנ"ל ואני בחסדך בטחתי, היינו כאשר אני בטוח בחסדך אזי רק יגל לבי בישועתך, יש לי שמחה על זה, אבל מתי אשירה לה', דאומר שירה הוא רק כי גמל עלי, כשקורה ונהיה הנס כבר.

וא"כ י"ל דלכן לא אומרים הלל, דאמנם אנחנו בטוחים שנזכה בדין, אבל שירה לא אומרים כל זמן שלא קרתה הישועה.

שאלת המלאכים

והנה שאלת המלאכים מפני מה אין אומרים ישראל שירה לפניך, צ"ב האם המלאכים לא יודעים שזה יום דין ולא שייך לומר שירה. ולדברינו י"ל דודאי גם המלאכים יודעים שזה יום דין, אבל כיון שרואים שעם ישראל שמחים בראש השנה, ומטעם שבטוחים שיזכו בדין, א"כ מאותו טעם יש לומר שירה, ועל זה הקב"ה ענה שגם כשבטוחים שיזכו בדין א"א לומר שירה, וכמשנ"ת. ונראה יותר ששאלת המלאכים למה לא אומרים שירה, היא כיון שבטוחים בדין נמצא שאין כאן ספרי חיים וספרי מתים, והקב"ה ענה דאמנם בטוחים אבל הספרי חיים וספרי מתים פתוחים. שו"ר בערוך לנר (ראש השנה לב ב) שכ' ששאלת המלאכים למה ישראל אין אומרים שירה, כיון שבטוחים שיצא כאור משפטם אשר ע"כ לובשים לבנים.

לא שייך שירה בזמן הדין

ובתשובת הקב"ה שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני ולא אומרים שירה, נראה לבאר עוד, דהקב"ה ענה למלאכים דאף שבטוחים שהקב"ה עושה להם נס, אבל כל הבטחון הוא כמו שביארנו מחמת שמגיעים למדגת הבטחון וזה רק על ידי יראה מהדין, וכמו שנתבאר שדבוקים בהי"ת ולכן בטוחים בדין, נמצא לפי"ז שאין מקום לומר שירה, דאדרבא הפחד מהדין הוא שגורם לבטחון ובמקום כזה לא שייך שירה, וזהו מה שאמר הקב"ה ספרי חיים וספרי מתים היינו שבזמן הדין לא שייך שירה וזוהי סתירה לעצם הדין. (ויתכן שזוהי כוונת הלבוש (בסי' תקפד) שכתב וז"ל, ואין אומרים בראש השנה ויום הכיפורים הלל, משום דבשלש שעות ראשונות יושב הקב"ה ודן, ובשעת הדין אין לומר שירה מפני אימת הדין, אע"ג דבערב ראש השנה ואחר יציאה מבית הכנסת עושים דברים הרבה שמראין אנו בו שאנו בטוחים מרוע גזר דין, מ"מ בשעת הדין שאני, שאין זה דרך מוסר להקל ראש, עכ"ל).

תוספת דברים מהגרי"ז

בכתבי הגרי"ז כתב בענין זה דברים שיש בהם השלמה לדברים שנתבארו, וז"ל, בטור הביא הגמרא דאין אומרים הלל בר"ה משום דספרי חיים וספרי מתים נפתחים לפני ואתם אומרים הלל וכו', ומביא להלן המדרש דאין ישראל כאומות העולם שלובשים שחורין וכו' אבל ישראל לובשים לבנים ואוכלים ושותים וכו' ובטוחים שיעשה להם נס. וצ"ב אחר דאין אומרים הלל בר"ה משום דאינם ימי שמחה, וא"כ מה זה דשמחים ובטוחים שיעשה להם נס, ואיך אומרים שני מאמרים בקנה אחד.

והנראה בזה לפי מה שכתוב הרמב"ם בפירוש המשניות (ראש השנה פ"ד מ"ו), לפי שלא היו קוראים הלל בר"ה ולא ביום הכיפורים לפי שהנם ימי הכנעה ופחד וכו' ומברח ומנוס אליו יעו"ש. מבואר כאן שהימים האלו הם ימי פחד מורא והמורא הוא גדול עד כדי בריחה שמחמת גודל המורא צריך לברוח, ואין מקום לברוח כי אם למנוס אליו. וכן בפייט כתב אברח ממך אליך, וכן בתהילים (נו ד) יום אירא אני אליך אבטח.

וביאור הדברים נראה, דהנה בעת שאדם נמצא בצרה צריך שיהיה לו ביטחון שיעזרהו ה', אמנם אם לא ידע ויכיר הצרה שנמצא בו ולכן אין לו פחד ויש לו ביטחון, הא ודאי לא נקרא ביטחון, שאין לו לגמרי מה לפחד שהרי אינו מכיר צרתו. ונמצא לפי"ז דכמדת הכרתו בצרתו כן מדת בטחונו ולא יותר, והן הן דברי הרמב"ם, שהימים האלו הם ימי פחד ומורא ופחדו כ"כ גדול עד שאין לו שום אפשרות ומרגיש שמוכרח לברוח, ואחר שהגיע להכרת מצבו עד כדי כך יוכל לזכות למדת הבטחון שהוא מנוס אליו, באופן נמצא שנמצא דהמנוס אליו שייך רק אחרי שהוא מרגיש שהוא צריך לברוח.

ובזה מבואר דברי הטור, דאה"נ עיקר הימים הם ימי פחד ומורא עד אשר אין מקום לומר שירה כלל, אבל כאשר רק יגיע לידיעה זו ומכיר צרתו אז שמחים ובטוחים בהשם יתברך שיעשה נס, ורק אז הוא דשייך בטחון, עכ"ל.

 

ב

 

המשל שמובא בטור

כתב הטור (הל' ראש השנה סי' תקפא) וז"ל, נוהגין באשכנז להתענות כולם בערב ראש השנה, וסמוך לזה ממדרש תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות, משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו, בא אליה בחיל לגבותו, כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות, יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך, הניח להם שליש, כיון שנתקרב יותר יצאו בינוני העיר לקראתו הניח להם שליש השני, כשנתקרב יותר יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל. כך המלך זה הקב"ה, בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה, ערב ר"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם, בעשרה ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים, ביום הכיפורים הכל מתענין ומוותר להם הכל, במוצאי יום הכיפורים עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות, לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות, עכ"ל.

וצריך ביאור המשל שהביא הטור, מהו הטעם שהמלך מחל להם על החוב, ולכאורה ממה שאמרו לו 'אין לנו מה ליתן לך', משמע שכיון שהסבירו למלך שאין להם אפשרות לשלם את המס, המלך קיבל את דבריהם ומחל להם. אך צ"ב א"כ למה מחל להם רק שליש ולא מחל את כל החוב. עוד צ"ב אם המלך מחל להם כיון שאין להם לשלם, והיינו שויתר להם על החוב, איך זה בנמשל, הרי הקב"ה לא מוותר בחינם, ולא יעלה על הדעת שאם נבוא ונאמר אין לנו לשלם שאין לנו כח לחזור בתשובה הקב"ה יוותר (עיין בבא קמא (נ א)  אמר ר' חנינא כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו, שנאמר (דברים לב ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט).

להכיר במלכות

ונראה לבאר, דהמשל שהביא הטור על המלך שהיו חייבים לו מס, לא מדובר במלך שגובה מסים כיון שהוא זקוק למיסים לצרכי המדינה, והראיה שבסופו של דבר מחל להם, ואם היה זקוק למיסים לא מסתבר שהיה מוחל להם, שהרי מנין יהיה לו לצרכי המדינה. אלא מדובר במלך שגבה מיסים, כדי להראות ולהוכיח את מלכותו, שבזה שאנשי המדינה משלמים מיסים, הם מראים שהם מכירים במלכותו של המלך.

לכן כשבאו גדולי המדינה איתא 'יצאו אליו גדולי המדינה לקראתו' היינו לא רק פגישה עם המלך להתחנן על נפשם, אלא שבאו לקראתו היינו באו ואמרו אנחנו מכירים במלכותך, ומה שאנחנו לא משלמים את המסים אינו משום שאנחנו לא מכירים במלכותך אלא משום שאין לנו לשלם, לכן המלך מחל להם, כיון שבמה שיצאו לקראתו ופנו אליו בענין המיסים הוכיחו שהם מכירים במלכותו, וסיבת אי התשלום אינה מכח חסרון בחיובם כלפי המלך, וליותר מזה הוא לא זקוק.

ומבן למה מחל להם רק שליש, כיון שאמנם גדולי המדינה מכירים במלכותו, אבל המלך זקוק להוכחה שכל העם מכירים במלכותו. וכשיצאו בינוני העיר לקראתו, גם הם כמו גדולי העיר, שלא היתה כוונתם לבקש שימחל להם כיון שאין להם לשלם, אלא 'יצאו לקראתו' כלומר אנחנו מכירים במלכותך, מחל להם על השליש השני, וכן שאר העם יצאו לקראתו, והיינו שכולם מכירים במלכות המלך, אחרי שהמלך ראה שכל אנשי המדינה מכירים במלכותו מחל להם את כל החוב.

הנמשל

ולפי"ז נראה לבאר את הנמשל, וכמו במשל שהמלך מחל על החוב לא מפני שאין להם לשלם, שזה בודאי לא שייך בנמשל כמו שהקשינו, אלא המלך ויתר על החוב כיון שמטרת המיסים היא כדי שיכירו במלכותו, וכיון שראה שמכירים במלכותו גם בלי לשלם מיסים ויתר על החוב, כך גם בנמשל כאשר מכירים במלכות ה' והיינו כמו שכתוב אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, הקב"ה מוחל.

והביאור הוא לפי מה שהתבאר שבראש השנה יודעים שהקב"ה עושה להם נס יסודו ממידת הבטחון, וענין הבטחון הארכנו במאמר על שבועות שהוא שלימות האמונה והוא היחוד השלם, א"כ י"ל דזה מה שנאמר בראש השנה אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, היינו שההמלכה תהיה בשלימות, ולהגיע לשלימות האמונה והיחוד השלם, וממילא יגיעו למדרגת הבטחון, וכשיש את מידת הבטחון בטוחים שהקב"ה עושה להם נס. וכמו שהתבאר לעיל שכיון שאדם בוטח בה' הרי הוא דבוק בה', והרי זה כמו שנמצא ברשותו של הקב"ה, ואדם הנמצא בתוך רשותו של הקב"ה אין לו לדאוג משום דבר, כיון שהנמצא ברשותו של הקב"ה יהיה לו את הכל, וכמו שנאמר (תהלים כג ד) גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. ואין כאן וויתור מהקב"ה שאין הקב"ה מוותר בחינם, כיון שע"י הבטחון הוי כתשובה וכמשנ"ת בתחילת הדברים, ותשובה היא סיבה למחילת עוונות.

ומתבאר היטב שהזכיה בדין של ימי התשובה הוא על ההכרה במלכות ה', והזכיה ע"י שנזכרים לפניו, ובהכרה זו איכא יראה וחרדה מצד אחד, ובטחון ושמחה מצד שני.