בעניין תשובה בראש השנה

הרב ישראל אליאך שליט"א

ראש השנה יום תשובה

איתא בפסיקתא רבתי (פיסקא מ), למה על קרבנות של ראש השנה נאמר (במדבר כט ב) ועשיתם עולה לה', וקרבנות אחרים נאמר (במדבר כט ח, יג, לו) והקרבתם עולה לה'. אמר רבי יצחק למה ועשיתם, אמר הקב"ה לישראל עשו תשובה באילו עשרת הימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, ואני מזכה אתכם ביום הכיפורים ובורא אתכם בריה חדשה, כענין שנאמר (בראשית א) ויעש אלוקים את הרקיע. וכמה קרבנות נוסיף, אמר להם עשרה, פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר עזים אחד לחטאת הרי עשרה, ולמה עשרה, כנגד עשרת ימי תשובה, ואם עשיתם תשובה בהם ואתם באים לפני ביום הכפורים, ואפילו יש לכם עונות מן הארץ ועד השמים אני מלבינם כשלג. וכן התקינו עשרה מלכיות, ועשרה זכרונות, ועשרה שופרות, כנגד עשרת ימי תשובה וכו', אמר הקב"ה, בראש השנה אני דן את עולמי ובו ביום הייתי צריך לגמור את הדין, ולמה אני תולה עד עשרה ימים, כדי שיעשו תשובה וכו'. שכך התקנתי לכם שתהיו תוקעים בשופר בראש השנה, כדי שתהיו חרדים מתקיעת השופר להתקין עצמכם לתשובה.

מתבאר שראש השנה הוא יום תשובה, שהקב"ה אומר לישראל עשו תשובה באלו עשרה ימים. ומעצם הלשון עשרת ימי תשובה, משמע שראש השנה הוא יום תשובה שהרי הוא אחד מהעשרה ימים.

וכן משמע בויקרא רבה (פרשה כט) שדרשו על הפסוק תקעו בחודש שופר, בחודש זה חדשו מעשיכם בשופר, בחודש הזה שפרו מעשיכם, משמע שראש השנה הוא יום תשובה.

ראש השנה יום תשובה

וכן כתב הר"מ במורה הנבוכים (חלק שלישי פרק מג) שראש השנה הוא יום תשובה, וז"ל, כן ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם, ומפני זה יתקע בו בשופר כמו שבארנו במשנה תורה, וכאילו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום, כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים, עכ"ל. ומבואר שראש השנה הוא יום תשובה, והוסיף הר"מ, כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים, היינו מה שהבאנו מהפסיקתא שישנם עשרת ימי תשובה.

מהו הטעם שראש השנה חשוב יום תשובה

וצריך ביאור דהרי אין עשיית תשובה בראש השנה, דלתשובה בעינן וידוי חרטה וקבלה, ובראש השנה אין וידוי ולא חרטה וקבלה, וביותר שאף אסור להזכיר חטא, היינו שאסור להתודות, ואיך תיתכן תשובה בלי וידוי.

ראש השנה יום שמעורר לתשובה

ובפשטות לשון הר"מ נראה שבאמת ראש השנה אינו יום תשובה כמו יום כיפור, שהרי הר"מ כתב שהוא רק הצעה ופתיחה ליום הצום, משמע שאינו יום תשובה כמו יום הכיפורים, אלא הוא רק פתיחה ליום כיפור. וכן ממה שכתב שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם, משמע שאינו יום תשובה גמור אלא יום שמעורר לתשובה. (וכדברי הר"מ שראש השנה אינו יום תשובה גמור משמע קצת גם במאירי בראש השנה (דף טז) שכתב שראש השנה הוא מיוחד להעיר בני אדם בו לתשובה. ועוד כתב וז"ל, אע"פ שבכל יום ויום ראוי לאדם לפשפש במעשיו לשוב מדרכו הרעה, כמו שאמרו ז"ל אבות פ"ב מ"י שוב יום אחד לפני מיתתך, מ"מ בזה"ז ר"ל ראש השנה ראוי לו להתעורר ביותר, אמרו ז"ל דרך משל ג' ספרים נפתחים בר"ה על הרשעים ועל הצדיקים ועל הבינוניים, ר"ל שכל אחד ואחד נידון כפי מעשיו כמו שביארנו במשנה, ויתעורר לפשפש במעשיו ולחזור ממה שהוא בידו מן העבירות, והמתרשל בזמן הזה מן התשובה אין לו חלק בה' אלהי ישראל, שכל השנה אין ההתעוררות מצוי כל כך, ואף מדת הדין מתיאשת ממנו, וממתנת לו עד זמן זה עכ"ל).

ומסתבר שטעם הדבר הוא, כיון שאין כלל את מעשה התשובה, וכמו שהקשינו שאין בראש השנה את עיקרי התשובה וידוי חרטה וקבלה, ולכך אינו יום תשובה גמור. וצ"ב אם כן מהו הטעם שחשוב יום תשובה, ומהו הביאור שהוא פתיחה ליום כיפור.

שמא הרהר תשובה בליבו

ונראה לבאר בעז"ה, דהנה איתא בקידושין (מט ב) המקדש את האשה על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. וכן פסק הרמב"ם (אישות פ"ח ה"ה) המקדש את האשה על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו. וצ"ב מ"ט אם הרהר תשובה בלבו הוא חשוב צדיק, ואיך בהרהור תשובה נהפכים מצדיק לרשע, והרי מתנאי התשובה שיהיה וידוי וחרטה וקבלה.

מהאור זרוע

וכתב האור זרוע, וז"ל (ח"א סי' קיב) אחד חייבי לאוין ועשה ואחד חייבי כריתות ומיתות ב"ד בין שהזיד בין ששגג, מיד כשהרהר תשובה הרי הוא כצדיק גמור לכל התורה כולה, אלא שצריך לצער את עצמו ולסגף את גופו להתכפר לו מה שכבר עשה. וראיה לדבר דאמרינן פרק האיש מקדש על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה, ואף על פי דידעינן ביה דרשע גמור, אפילו הכי אי הרהר תשובה מקודשת והוי צדיק אף על פי שעדיין לא עשה שום דין, עכ"ל. ומתבאר שאם מהרהר בתשובה חשוב כבר צדיק, אלא שצריך לכפר מה שעשה.

היסוד של הקרית ספר

וכן מבואר בקרית ספר בהל' אישות וז"ל, המקדש את האשה על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו, והוי צדיק. ובהגהות ק"ס מדפוס ראשון כתב עוד, ונראה דילפינן לה מדכתיב עונה בה (במדבר טו לא) ודרשינן בגמרא (סנהדרין צ ב) בזמן שעונה בה כלומר שלא חזר בתשובה, הא אם חזר בתשובה אין עונה בה, והיינו הרהר תשובה בלבו, מדתלה בנפש ולא בשעת מעשה, עכ"ל.

וכן בהל' תשובה כ' הק"ס כנ"ל, שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה, התשובה והוידוי מצוה אחת היא, שאין וידוי בלי תשובה, כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו, והוידוי הוא גמר התשובה, אע"ג דמשהרהר תשובה בלבו נקרא צדיק גמור, מדכתיב (במדבר טו לא) עונה בה בזמן שעונה בה שלא הרהר תשובה בלבו ונפשו, אפילו הכי לא הוי תשובה מצוה בפני עצמה אלא עם הוידוי, שהוא גמר התשובה.

ומבואר בק"ס שאם מהרהר תשובה בלבו כבר נקרא צדיק גמור, ובוידוי הוא עושה את גמר התשובה, וצ"ב.

מצות תשובה

ונראה לבאר דהנה כ' המשך חכמה בפ' וילך (לא יז), וז"ל, דשם תשובה כפי מה שמורה שמה, איך נחשבת למצוה שישוב מכסלו ולא יחטא עוד, הלא בלא המצוה, מצוה ועומד לבלי לעבוד על מצות הי"ת, וכי בשביל שעבר ושנה בה הותרה לו סלקא דעתך, הנה האזהרה הראשונה המונעתו בחטוא טרם שחטא היא מונעתו מחטוא גם אחרי שחטא. אמנם מצות התשובה אשר על זה צריך מצוה פרטית הוא שאם חטא ועוזב את חטאו, מצוה להתודות ולהגיד לפני הי"ת כי יודע בעצמו שחטא ומבקש כפרה, וכן הוא לשון רבינו בהל' תשובה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, פירוש לבלי לחטוא מחמת הציווי שהוא מצווה שלא לעבור בפעם הראשונה קודם שחטא, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה חייב להתודות לפני השי"ת שנאמר וכו' והתודו את חטאתם, ומה שצריך שבשעה זו יחשוב שלא ישוב לכסלה ולא יעבור עוד מצות פי ה' הוא נכלל בוידוי יעויין שם. וכן בא אחריו החינוך וביאר דבריו. אבל על התשובה בעצמה אין לחשבה מצוה חדשה זולת הציוויים שכבר נצטווה עליהם, וזה ברור, עכ"ל.

ענין התשובה

ומתבאר במשך חכמה שבתשובה ישנם ב' ענינים: א) עזיבת החטא וחלק זה אינו מצוה בפני עצמה. ב) לשעבר, כפרה על העבירות ע"י וידוי.

מעשה התשובה הוא עזיבת החטא, והיינו כשאדם חוטא יש אצלו עבירה, ומעשה התשובה הוא שעוזב את העבירה, שהעבירה כבר לא נמצאת אתו, כיון שהוא התנתק ממנה, שאחרי שעזב את החטא אין לו כבר חטא.

ומעשה הכפרה שהיא מצות התשובה, שאחרי שעזב את החטא ומכאן ולהבא אינו שייך לעבירה, יש מצות תשובה שהיא המצוה לכפר על העבירה שעשה, שהרי אמנם עכשיו אחרי שעזב את החטא אינו קשור בעבירה ועכשיו הוא כבר צדיק, אבל סו"ס הרי אתמול עשה עבירה והיא לא נמחקה לו, ועל זה ישנה מצוה בפני עצמה, לכפר ולמחוק את העבירה שעשה.

ארבעה דברים בתשובה

והנה כתב הגר"א במשלי (כח יג) על הפסוק מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועזב ירחם, כי בעל תשובה צריך ד' דברים והן עזיבת החטא ווידוי וחרטה וקבלה שלא לעשות. וצ"ב דהר"מ בהל' תשובה פ"א ה"א לכאורה כ' רק שלושה דברים וז"ל, כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות וכו' והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה וכו', ומבואר שצריך וידוי וחרטה וקבלה, ולא הזכיר עזיבת החטא. וביותר תמוה דהר"מ שם פ"ב ה"ב כ' כדברי הגר"א שצריך ד' דברים עזיבת החטא ווידוי וחרטה וקבלה, וז"ל, ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, וכן יתנחם על שעבר וכו', וצריך להתודות וכו', וקשה מ"ט בפ"א הזכיר רק ג' דברים ולא כ' עזיבת החטא.

ולפי המשך חכמה הדברים מתבארים היטב, דודאי שבתשובה יש ד' דברים ואחד מהם הוא עזיבת החטא, אך יש חילוק בין עזיבת החטא לחרטה קבלה ווידוי, שעזיבת החטא הוא מחלק ממעשה התשובה, אבל אינו חלק מהכפרה שע"י התשובה.

ולכן בפ"א שהר"מ מביא את מצות התשובה, לא הזכיר עזיבת החטא, אלא ג' דברים שהם חרטה קבלה ווידוי, ואמנם עזיבת החטא נצרכת לתשובה, אבל אינו ממצות התשובה, ולכן לא הזכירו. ובפ"ב שהר"מ מדבר על מעשה התשובה ולא רק על מצות תשובה שפיר כתב גם עזיבת החטא.

ונראה לבאר עוד, שלפי המשך חכמה יוצא שהר"מ גם בפ"א הזכיר עזיבת החטא, דהבאנו לשון הר"מ כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות וכו', ומהו פירוש "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו", ולפי המשך חכמה כשיעשה תשובה היינו עזיבת החטא, וא"כ הר"מ גם בפ"א הזכיר עזיבת החטא, ומה שהר"מ כתב בלשון כזאת כשיעשה תשובה ולא כתב כמו שכתב בפ"ב שיעזוב את החטא, משום שבפ"ב כ' את מעשה התשובה ובפ"א כ' את מצות התשובה, ועזיבת החטא אינה ממצות התשובה.

שערי תשובה

וכך נראה בדברי ר' יונה בשערי תשובה (תחילת שער א) על עזיבת החטא, והמשל בזה למי שאוחז השרץ ובא לטבול ולהטהר, כי יניח השרץ תחילה ואחרי כן יטבול ויטהר, וכל זמן שהשרץ בידו עוד טומאתו בו, ואין הטבילה מועילה, והנה עזיבת מחשבת החטא היא השלכת השרץ, והחרטה מאשר חטא והוידוי והתפלה במקום הטבילה, עכ"ל. והיינו שיש עזיבת החטא השלכת השרץ וכמו שנתבאר ניתוק מהעבירה, והחלק השני זוהי הכפרה שמשולה לטבילה, שכשם שטהרה מנקה מטומאה כך כפרה מנקה את העבירה.

שמא הרהר תשובה בליבו

ולפי"ז מתבאר היטב מה דאיתא בגמ' שאם מהרהר תשובה בלבו הרי זה צדיק גמור, והבאנו מ"ש הקרית ספר שאם מהרהר תשובה בלבו כבר נקרא צדיק גמור, ובוידוי הוא עושה את גמר התשובה, דלפי מה שנתבאר אין כוונת הגמ' על מצות תשובה, אלא על תשובה שענינה עזיבת החטא, שאם מהרהר תשובה בלבו, כבר נקרא צדיק, ואין הכוונה שהוא נקרא צדיק כיון שמתכונן לעשות תשובה, שודאי אין אדם נקרא צדיק בגלל שמתכונן לעשות תשובה בעתיד, אלא שמהרהר תשובה בליבו הכוונה שעכשיו בלבו הוא עושה עזיבת החטא, והיא היא התשובה, וכמו שנתבאר שבעזיבת החטא אדם מתנתק מהעבירה, ואינו רשע אלא צדיק, כיון ששם צדיק אינו קשור לזה אם עדיין לא קיים מצות תשובה, שזה עוד חיוב לבקש שיתכפר לו החטאים.

בזמן שעוונה בה

והבאנו מ"ש הקרית ספר דילפינן לה מדכתיב עונה בה (במדבר טו לא) ודרשינן בגמרא (סנהדרין צ ב) בזמן שעונה בה כלומר שלא חזר בתשובה, הא אם חזר בתשובה אין עונה בה, והיינו הרהר תשובה בלבו, מדתלה בנפש ולא בשעת מעשה. ומבואר מדבריו בפירוש הפסוק עונה בה שבזמן שעונה בה עדיין, היינו שהעוון קשור בנפשו שעדיין עומד בחטאו, אבל אם רק עשה עזיבת החטא שהרהר תשובה בליבו שוב אין העוון קשור בנפשו, וזהו שאמרו בגמרא שאם עשה תשובה אינו חייב כרת, דהיינו שבעזיבת החטא כבר אינו ענוש כרת ואע"פ שעדיין לא כיפר על החטא. (מד' הק"ס עולה שהמהרהר תשובה בלבו, אין לו עונש כרת, והיינו אע"פ שלא עשה תשובה, אלא רק עזיבת החטא כמו שנתבאר, כבר אין לו עונש כרת, וצ"ב. ויתכן שכל דברי הק"ס הם רק בכרת ולא בשאר עונשים, שהרי רק בכרת נאמר עוונה בה, היינו שאין חיוב כרת אלא למי שהעוון בו, וכיון שנתבאר שבעזיבת החטא שוב אין העוון בו, לכן אין חיוב כרת, אבל בשאר ענשים יתכן שאדם לא נפטר מהם בעזיבת החטא. ואפשר שטעם הדבר לפי מה שכתבו אחרונים שכרת שונה משאר עונשים, דכל העונשים הם עונש על העבירה, אבל כרת אינו בגדר עונש, אלא שהוא כריתת הנפש כביכול ממקום חיותה ושורשה, ובזה נאמר שרק אם העוון אצלו יש כריתת הנפש, אבל בשאר ענשים שאינם כריתת הנפש אלא עונש על העבירה, גם אחרי שעשה עזיבת החטא יתכן שיענש).

ראיה מדין וידוי על הקרבן

והנה כתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ג הי"ד והט"ו) וכיצד סומך וכו' ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה. כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי.

והנה מה שכתב הר"מ וחזרתי בתשובה, יש שמבארים שודאי כבר עשה תשובה קודם, שהרי המל"מ (הל' שגגות פ"ג ה"ז) דן בדין מומר, שכלפי אותה עבירה שעליה מביא קרבן חשוב מומר, והוא בכלל זבח רשעים תועבה, ואפילו אינו מומר לכל התורה, וא"כ אי נימא שלא עשה תשובה, איך יכול להפריש קרבן, הרי מומר שמפריש קרבן חשוב דחוי, כיון שזבח רשעים תועבה, ובע"כ שעבר עשה תשובה קודם ויכול להפריש קרבן.

אך צ"ב דהנה כ' הר"מ בהל' תשובה (פ"א ה"א) וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה, ומבואר שהוידוי של הסמיכה הוא הוידוי של מצות התשובה, וא"כ צ"ב דיוצא שחוזר ועושה תשובה פעמיים, פעם אחת תחילה קודם שמביא את הקרבן וכמ"ש הר"מ וחזרתי בתשובה, ופעם שניה חוזר ועושה עוד פעם תשובה בזמן הסמיכה.

ויתכן לומר, דמה שכתב הר"מ 'חזרתי בתשובה', אין כוונתו שקיים מצות תשובה, אלא כוונתו לתשובה שאינה מצות תשובה אלא לעזיבת החטא, וכמו שהבאנו שהר"מ בהל' תשובה כותב על עזיבת החטא 'כשיעשה תשובה'. ולכן כשמביא קרבן יכול לומר חזרתי בתשובה והיינו עזיבת החטא, שזה פשוט שאם מביא קרבן ודאי שעשה עזיבת החטא, שהרי אם לא עשה עזיבת החטא יש אומרים שהוא חשוב מומר ואינו יכול להפריש קרבן. וכיון שעשה עזיבת החטא שוב אינו מומר ויכול להפריש קרבן, וכמו שהבאנו מקידושי אשה שבהרהור תשובה נהפך מרשע לצדיק. ובזמן שמביא את הקרבן אומר וידוי לקיום מצות תשובה שהיא לכפר על החטא וכמו שנתבאר. (בעיקר דין וידוי בחטאת, אע"פ שחטאת באה על השוגג, משום שגם בשוגג יש חיוב תשובה. ונראה שזה המקור למ"ש הר"מ שחיוב תשובה הוא גם על שוגג. בטעם הדבר כתב הר"מ בהל' שגגות פ"ה ה"ו שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה, ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה. ועי' אבי עזרי (תשובה פ"א ה"א) שביאר שבוידוי על שוגג יש להזכיר גם עויתי ופשעתי, מפני שאולי יש בשוגג שמץ של מזיד, שאפשר שהיה גם במזיד עושה את זה, וממילא יש בזה בשוגג גם שמץ של מרד).

תשובה אצל גויים

והנה איתא בתנחומא (האזינו ד), כתוב (במדבר ו) ישא ה' פניו אליך, וכתוב אחד אומר (דברים י) אשר לא ישא פנים, עושה תשובה נושא לו פנים, יכול לכל, תלמוד לומר אליך ולא לאומה מהגויים, שנאמר (ירמיה ד) כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי, אם עשו תשובה, ואם לאו כי אם תכבסי בנתר, לכך אמר ישעיה דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (ישעיה נה). ומבואר שתשובה מועילה רק לישראל שעל זה נאמר ישא ה' פניו אליך היינו לישראל. והקשו האחרונים הרי בנינוה הועילה תשובתם אע"פ שהיו גויים.

הבדל בתשובה אצל ישראל ותשובה אצל גויים

ותירץ בקובץ הערות (סימן כא) בשם הגה"צ ר' נפתלי זילברברג זצ"ל, דהחידוש שיש בתשובה שעוקרת את החטא למפרע, זה לא נאמר רק בישראל ולא בגויים, אבל מ"מ מכאן ולהבא מיהא מהניא תשובה גם לגויים.

ולדברינו נראה לבאר שיש 'תשובה' ויש 'כפרת התשובה' שהיא כפרה על החטא, וכמו שהבאנו מל' הר"מ שיש תשובה שהיא עזיבת החטא וזה שייך אצל כל אחד גם אצל גויים, שהרי זה לא קשור למצות תשובה, וכמו שאצל ישראל נחשב צדיק גמור אף אצל גויים נחשב כצדיק גמור, אך בישראל נאמר עוד ענין, שיש אפשרות וחובה גם לתקן את החטא ע"י מצות התשובה וזה לא שייך אצל גויים.

בית אלוקים

ועיין בית אלוקים (שער התשובה פרקים יג-יד), שכ' שתשובה מועילה אצל גויים, אבל יש הבדל בין תשובה אצל ישראל לתשובה אצל גויים, שאצל ישראל התשובה מועילה גם בעוה"ב ואצל גויים מועילה רק בעוה"ז, וכתב שם שהתשובה היא מצות עשה ורק ישראל נצטוו בה ולא הגויים.

ויתכן שכוונתו לדברים שנתבארו, דעזיבת החטא שייך גם אצל גויים, ולכן מועילה התשובה שלא יענשו בעוה"ז, אבל עצם החטא הרי צריך כפרה, והכפרה היא רק בעשיית מצות תשובה, וכיון שהם לא מצווים במצות תשובה לא שייכת אצלם תשובה, ולכן יענשו בעוה"ב.

ועוד כתב בבית אלוקים, שאצל ישראל זדונות נעשות כזכויות ואצל גויים לא. ויתכן שכוונתו שבכח מצות התשובה לתקן את החטא ועל ידי זה נעשים הזדונות כזכויות, וזה שייך רק לישראל שיש להם מצות תשובה.

יום של עזיבת החטא

ונראה לבאר לפי"ז במה שפתחנו שראש השנה חשוב יום תשובה אע"פ שלא עושים בו תשובה. דהנה כ' הר"מ בהלכות תשובה (פ"ג ה"ד) אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.

ומבואר שהרמז שיש בתקיעת שופר הוא לעורר את האדם לתשובה, ולפי דברינו שיש מעשה התשובה של עזיבת החטא שאינו ממצות תשובה, ויש מצות התשובה לכפר ולמחוק את העבירה שנעשתה, נראה שיום הכיפורים הוא יום של קיום מצות תשובה, והיינו היום שמכפרים על החטאים, וכמו שכתוב (ויקרא טז ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. וראש השנה הוא יום של תשובה של עזיבת החטא שאינו ממצות תשובה, דע"י השופר אדם מתעורר לעשות תשובה, וזה ענין עזיבת החטא שעוזב את שכחת האמת אשר בו ומתעורר לחיות כראוי. וההתעוררות לעשות תשובה היא היא עזיבת החטא, וכמו שהבאנו ממקדש אשה ע"מ שאני צדיק, שאפילו אם הוא רשע חשוב צדיק שמא הרהר תשובה בליבו, וביארנו שהרהור תשובה הוא עזיבת החטא, וכן ע"י השופר שאדם מתעורר לתשובה הוא הרהור תשובה שיש בזה עזיבת החטא.

ומתבאר היטב שראש השנה חשוב יום תשובה, אע"פ שאין עושים בו תשובה, שרק אין עושים בו תשובה של כפרה על חטא, אבל חלק התשובה של עזיבת החטא יש גם בראש השנה, ולכן חשוב יום תשובה.

ולכן כ' הר"מ במורה נבוכים על ראש השנה שהוא רק הצעה ופתיחה ליום הצום, כיון שאין בו עשיית תשובה של מצות התשובה, אלא יש בו עזיבת החטא שהוא מעשה התשובה שהוא פתיחה לעשיית מצות התושבה ביום כיפור לכפר על החטאים.

ומדוייק מאד לשון הפסיקתא שהבאנו, שכך התקנתי לכם שתהיו תוקעים בשופר בראש השנה, כדי שתהיו חרדים מתקיעת השופר, להתקין עצמכם לתשובה, היינו שהשופר מעורר את האדם להתקין לתשובה.

מהריטב"א

וכן הריטב"א (ר"ה לד א) שכתב לבאר מ"ט מברכים על שמיעת השופר ולא על התקיעה, כתב שמיעת השופר היא עיקר המצוה, וכונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה, וגם שיכוון לרצות למדת הדין ביום הזה, ואילו תקע ולא שמע לא יצא, ולפיכך תקנו הנוסח בשמיעה, עכ"ל.

ראיה מהמהרש"א

ועי' מהרש"א (מגילה לב א), שכתב על תקנת משה רבינו שבשלש רגלים יהיו דורשים בענינו של יום, מה טעם שמשה רבינו לא תיקן על ראש השנה ויום כיפור שיהיו דורשים בענינו של יום, וביאר שכיון שראש השנה ויום כיפור לא מקרו מזמן לזמן, דיש לאדם ליתן לבו לתשובה בכל השנה כמו בר"ה ויוה"כ, משא"כ בשלש רגלים דמצותן בזמנן בענינו של יום, עכ"ד. ומתבאר שענין ראש השנה הוא תשובה.

אין מזכירים חטא בראש השנה

ולפי"ז מה דאין מזכירים חטא בראש השנה, היינו כיון שאינו יום של מצות התשובה, ואין אנו מכפרים על החטאים ביום זה, אבל הוא אחד מעשרת ימי תשובה, כיון שיש בו ענין התשובה של עזיבת החטא.

ראש השנה לפני יום כיפור

והנה איתא בראש השנה (טז א) שבראש השנה הקב"ה דן את כל העולם. וצריך ביאור מהו הטעם שראש השנה קודם ליום כיפור, והרי לכאורה הסדר צריך להיות הפוך, קודם שיהיה יום כיפור שהוא יום תשובה וכמו שמבואר ברמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ז) שיום כפור הוא זמן תשובה ויש אז חיוב לעשות תשובה, ואחרי שמתכפרים העוונות בעשיית תשובה אז צריך להיות ראש השנה שהוא יום הדין, ומהו הטעם שקודם נידונים ואח"כ עושים תשובה. וכבר הקשה כן הגרי"ב זצ"ל בכוכבי אור. ולפי מה שנתבאר יתכן לומר דראש השנה הוא יום של עזיבת החטא שהוא הדבר הראשון שצריך לעשות בתשובה, ולכן ראש השנה קודם ליום הכיפורים, ויבואר היטב להלן שהשופר שממליך את הקב"ה הוא יוצר את עזיבת החטא. (ועיין אור ישראל (מכתב ז) שיוצא בדבריו שיוה"כ שעושה סליחה שייך לגבי שכר עוה"ב, אכן לזכות לעוה"ז בראש השנה הרי זה בעיקר ע"י היראה, ויתכן שאז אין צריך לסליחה אלא שיקרא צדיק, ולפי"ז יתכן לומר שראש השנה חשוב יום דין לגבי עוה"ז שבזה מספיק עזיבת החטא).

מצות שופר

והנה בענין השופר איתא במדרש רבה (ויקרא רבה פרשה כט) יהודה ברבי נחמן פתח (תהלים מז) עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר, בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין, בדין הוא עולה מאי טעם עלה אלוקים בתרועה, ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב ה' בקול שופר, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים, אימתי בחדש השביעי.

וכן בפסיקתא רבתי (פיסקא לט) למנצח על הגיתית, למה ישראל תוקעים בשופר בראש השנה, כדי שידין אותם הקב"ה ברחמים ויזכה אותם, שנאמר (תהלים מז ו) עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר, אמר אסף, הואיל ובשופר הזה הקב"ה מרחם על ישראל ומזכה אותם בדין, הוו זהירים להיות נוטלים שופרות בר"ה ומתריעים לפני הקב"ה והוא מרחם על ידם ומזכה אתכם בדין, מנין, ממה שקרינן בענין מזמור הרנינו לאלוקים עוזינו הריעו לאלוקי יעקב.

וצריך ביאור מהו הטעם שהקב"ה דן אותנו ברחמים בגלל השופר.

ולפי מה שנתבאר נראה שהטעם הוא שע"י התקיעת שופר יש עזיבת החטא, ובזה כבר נקרא אדם צדיק, ולכן הקב"ה דן אותנו ברחמים. ואע"פ שעדיין לא עשינו תשובה ויש חיוב לעשות תשובה כדי לכפר את החטאים, מ"מ כיון שיש בזה התחלת התשובה חסד ה' שדן אותנו ברחמים שנתקרא כצדיקים בהתעוררות הזאת.

יום תרועה

והנה ראש השנה נקרא בתורה יום תרועה על שם מצות תקיעת שופר, וצריך להבין מה שהתורה קוראת את היום הראשון של ראש השנה על שם המצוה של תקיעת שופר, והרי לכאורה מצות תקיעת שופר היא מצוה שצריך לעשותה ביום זה, אבל מדוע השם של היום נקרא על שם המצוה של התקיעה ביום זה. ולפי מה שנתבאר א"ש דזה המהות של ראש השנה שהוא יום של עזיבת החטא וזה נעשה ע"י תקיעת שופר, לכן נקרא יום תרועה.

שתמליכוני עליכם

והנה איתא בראש השנה (לד ב) אמר רבה, אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, ומתבאר שענין של ראש השנה הוא ענין המלכת הקב"ה.

הטעם של שופר

ובטעם מצות שופר כתב רבינו סעדיה גאון (מודפס במחזורים) וז"ל, מפני שהיום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותם, וכן אנו ממליכים עלינו אז הבורא יתברך ביום זה, וכן אמר דוד בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', עכ"ל. ומבואר שהטעם לתקיעת שופר זו המלכת הקב"ה, שהדרך הוא שבזמן שממליכים מלך תוקעים בשופר.

וכן מבואר ברשב"א ובריטב"א. דהנה איתא בראש השנה (טז א) אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. וכתב הרשב"א (טו א) ובמה בשופר, כלומר ובמה תמליכהו עליך, בשופר. וכן כתב שם הריטב"א, ובמה בשופר, עיקר הפירוש דאכולהו קאי, במה ראוי להמליכו ולהזכיר זכרונכם לפני בשופר, שכן כתיב ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, והיינו דעבדינן נמי תרועה במלכיות. ומתבאר שבתקיעת שופר ישנה המלכת הקב"ה.

המלכה ועזיבת החטא

ולעיל הבאנו שהר"מ כ' שהרמז בשופר הוא לעורר לתשובה. ולפי מה שנתבאר י"ל שהטעם שכ' הר"מ לשופר עורו ישנים משנתכם, והטעם שכ' רבינו סעדיה גאון והרשב"א והריטב"א שהיא המלכה, אינם שני טעמים חלוקים אלא טעם אחד הם. דהיסוד של ראש השנה הוא המלכה, וכמו דמשמע בגמרא אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, אלא שבעצם ההמלכה יש עזיבת החטא, ונראה שכל שאדם ממליך את הקב"ה אין לך עזיבת החטא גדולה מזו, שהרי כשיש חטא לא שייך להמליך את הקב"ה, ואם אדם ממליך את הקב"ה הרי בזה מונח עזיבת החטא. ויש לומר דזוהי כוונת הר"מ שהשופר בא לעורר לתשובה, על ידי שממליכים את הקב"ה הרי זה מעורר לעזוב את החטא, שהרי איך שייך להמליך את הקב"ה כשיש עבירה בידו, אלא שבזה שממליך את הקב"ה הרי זו עזיבת החטא, ומתבאר היטב שראש השנה הוא יום תשובה.