כי בסוכות הושבתי

הרב ישראל אליאך שליט"א

ענני כבוד

איתא בסוכה (יא ב) על הפסוק (ויקרא כג מג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, לדעת רבי אליעזר ענני כבוד היו, וכ' רש"י סוכות שאמר הכתוב שהושיבם במדבר היו ענני כבוד, מבואר שמצות סוכה היא זכר לענני כבוד שהיו לעם ישראל ביציאתם ממצרים (וכן פסקו הטור והשו"ע בסי' תרכה).

וצ"ב שקראה התורה לענני כבוד סוכות, מה השייכות של סוכה לענני כבוד, ואיך על ידי קיום מצות סוכה נזכרים בענני הכבוד שהיו לעם ישראל ביציאתם ממצרים, בשלמא כשאוכלים מצה זוכרים שעם ישראל אכלו מצות וכן מרור וכדומה, אבל איך בישיבת סוכה נזכרים בענני כבוד.

מהספר דרך ה'

בדרך ה (פ"ח ח"ד) לרמח"ל כתב וז"ל, ענין הסוכה וכו' כמו שע"י העננים ההם היו נמצאים ישראל מובדלים לבדם ונשואים מן הארץ, ונמשכת תולדתו זאת לכל אחד מישראל לדור דורים וכו' ומתחדש דבר זה בחג הסכות ע"י הסוכה, עכ"ל, ומתבאר שבכל שנה מתחדש השפעת ענני כבוד, וצריך הסבר בהשפעת ענני כבוד.

אין זכרון למן ובאר

ועוד צ"ב מהו הטעם שציוותה תורה לעשות זכר לענני כבוד בלבד, ולא ציוותה לעשות זכר למן ובאר. (עיין בית אלוקים למבי"ט שער היסודות פל"ז, ב"ח סימן תרכה וראש דוד לחיד"א פרשת אמור שעמדו על זה).

צל האמונה

ואיתא בזוהר (פרשת אמור דף קג א) וז"ל, תא חזי על כל חסד דעבד קודשא בריך הוא בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין, ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא, מ"ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים, מאי קא מיירי בגין דכתיב (שיר השירים ב ג) בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב"נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא, עכ"ל, וביאורו, כשעם ישראל הלכו במדבר היו מוקפים בשבעה ענני כבוד, משום שכולם היו קשרי האמונה, ועל זה נאמר בסכות תשבו שבעת ימים, וביאר עוד משום שכתוב 'בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי' שצריך האדם להראות את עצמו שהוא יושב תחת צל האמונה.

מתבאר בדברי הזוהר, שעם ישראל כשיצאו ממצרים היו מוקפים בענני כבוד, שנקראים קשרי האמונה, ומצות סוכה היא לזכר אותם ענני הכבוד שהיו, ובישיבתו בסוכה יש לאדם להראות את עצמו שיושב תחת צל האמונה.

ויש לבאר עניין זה שענני הכבוד נקראים קשרי האמונה, וכן במה מצות סוכה קשורה לזה, וכן מהו הטעם שעניין האמונה נקרא בלשון 'בצל האמונה'.

סוכת עורו של לויתן

והנה כתב הרמ"א (סימן תרסז) יש שנהגו כשהיו יוצאים מן הסוכה היו אומרים יהי רצון שנזכה לישב בסוכה של לויתן (ומקור הדברים מהכל בו).

ונראה דהטעם שתקנו לתפילה זו, כיון שלעתיד לבא ינתן שכר למצות סוכה לשבת בסוכה של לויתן, כדאיתא בפסיקתא דרב כהנא על הפסוק (ישעיה ד ו) וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, אמר רבי לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנאמר (איוב מ לא) התמלא בסוכות עורו. וכן הובא ברוקח (הלכות סוכה) וז"ל, במדרש וסוכה תהיה לצל יומם, א"ר לוי כל מי שהוא מקיים מצות סוכה בעולם הזה הקב"ה מיסך עליו מן המזיקין, שכן הוא אומר באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה, ואף הקב"ה נותן לו חלק לעולם הבא ממנה לעתיד לבא, והקב"ה מושיבו בסכות של לויתן לעתיד לבא, עכ"ל.

השכר לצדיקים

והנה בביאור הגר"א על דברי הרמ"א הנ"ל כתב, עיין פ"ה דב"ב. ונראה כוונתו להא דאמרו בבבא בתרא (עה א) אמר רבה אמר ר' יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן וכו', ואמר רבה אמר ר' יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן. אך צ"ב דהרי הגמ' לא מיירי בשכר הניתן עבור מצות סוכה דוקא, ובע"כ צ"ל שאף דהגמרא מיירי משכר הצדיקים, השכר של מצות סוכה הוא הסיבה לקבל שכר הצדיקים, והדברים צריכים ביאור.

על פי ה' יחנו כמקומו

ונראה לבאר, ונקדים הא דאיתא בשבת (לא ב) דרבי יוסי סובר שסותר חייב רק אם הוא על מנת לבנות במקומו, וסותר שלא על מנת לבנות במקומו לא הוי סותר, והקשו שם מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא, שהרי כשנסעו ממקום חנייתן פרקו את המשכן במקום זה על מנת לנסוע למקום אחר ולהקימו במקום החניה החדש, ותירצו דכיון דכתיב (במדבר ט כ) על פי ה' יחנו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי.

ובחי' הגרנ"ט בהקדמה פירש דיש ב' אופנים בנסיעה שאדם שנוסע, הוא עובר ממקום למקום, קודם היה כאן ואח"כ נמצא שם, אבל תינוק כשהוא חבוק בזרועות אמו שנוסעת ממקום למקום, אמנם האמא משנה את מקומה, אבל התינוק שחבוק בזרועותיה, אינו משנה את מקומו, תמיד נשאר באותו מקום בידי אמו. כך היו בני ישראל במדבר נשואים בזרועותיו של הקב"ה, כביכול, כאשר ישא האומן את היונק, דרק על פיו יחנו ועל פיו יסעו, ובכגון זה לא שייך לומר בהם שעברו ממקום למקום, כיון שכל הזמן נמצאים באותו מקום, בזרועותיו של הקב"ה, כביכול, עכ"ד. (וכן כתב בשיחות של הגר"ח שמואלביץ זצ"ל מאמר לג, וע"ש שביאר כן גם את הגמ' בעירובין (נה ב) שיושבי צריפין לא מודדין להם תחום שבת אלא מפתח בתיהם, אבל דגלי מדבר אע"פ שהיו יושבי צריפין, כיון שנאמר על פי ה' יחנו כל המחנה נחשב כד' אמות, וביאר שחנייתם לא היתה עראית אלא קבועה אצל הקב"ה ודבר זה לא נשתנה).

מה הם ענני כבוד

למדנו מכאן יסוד גדול שעם ישראל כשיצאו ממצרים היו כביכול בזרועותיו של הקב"ה, ונראה שהם הם הענני כבוד, וכמו שנאמר (במדבר יד יד) כי אתה ה' בקרב העם הזה, אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עמד עלהם, היינו שה' בקרב העם הזה על ידי הענן (עיין אונקלוס ארי את ה' דשכינתך שריא בגו עמא הדין דבעיניהון חזו שכינת יקרך ה' ועננך מטל עלויהון).

וזוהי הכוונה בפסוק כי בסכות הושבתי את בני ישראל, ופירשו חז"ל שהכוונה לענני כבוד, והנה לא נאמר בפסוק שהיה להם ענני כבוד או שענני כבוד ליוו אותם, אלא נאמר הושבתי, ומהו לשון ישיבה, שהיו כביכול בזרועותיו של הקב"ה.

כאשר ישא איש את בנו

ובפשטות כך נאמר בתורה (דברים א לא) ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלוקיך כאשר ישא איש את בנו, שעם ישראל היו כביכול בזרועותיו של הקב"ה.

וזהו מה דאיתא בשמות רבה (פרשה כו), על הפסוק (שמות יז ז) היש ה' בקרבנו אם אין ויבא עמלק, וכי מה ענין זה אצל זה, משל לתינוק שהיה רוכב על כתיפו של אביו, וראה חבירו של אביו, אמר לו ראית את אבא, אמר לו אביו אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי, הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך, כך אמר הקב"ה לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו, לפיכך יבא השונא וישלוט בכם, הוי ויבא עמלק.

הטעם שנקראו ענני כבוד

והנה יש לעיין מהו הטעם שענני כבוד נקראו כן. ועי' בפירוש המבי"ט על פרק שירה שכתב וז"ל, ונקראו ענני כבוד, על כי ברוב כתובי ענן כתוב ה', וה' מלא כל הארץ כבודו, וגם כתוב (שמות מ לה) ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן, וכתיב (ישעיהו ד ה) כי על כל כבוד חופה, שהיא כמו ענן שהוא חופה על ישראל, וכתיב (שמות מ לד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ואמרו חכמים זה אחד מענני כבוד ששמשו את ישראל במדבר ארבעים שנה, עכ"ל.

והנה מה שביאר דהטעם שנקראו ענני כבוד, משום שכשנזכר בתורה ענן כתוב ה', וה' מלא כל הארץ כבודו, צ"ב מה הטעם שכשנזכר בתורה ענן כתוב ה'.

ולפמשנ"ת י"ל דענני כבוד היו כמו זרועותיו של הקב"ה כביכול, לכן כשנזכר ענן כתוב ה' שזה מורה על מהות ענני כבוד שעם ישראל היו בהם.

סוכות בתשרי

ועל המעלה הגדולה הזאת שעם ישראל היו כביכול בזרועותיו של הקב"ה, נאמרה מצות סוכה. ותחילה נקדים את הטעם שמצות סוכה בתשרי ולא בניסן. וידועה קושיית הטור (סי' תרכה) כיון שיצאנו ממצרים בחודש ניסן, מהו הטעם שלא נצטוינו לעשות סוכה באותו הזמן שהתחיל הנס של ענני כבוד.

והגר"א (בפי' על שיר השירים א ד) תירץ, שכשעשו ישראל את העגל, נסתלקו ענני הכבוד, ולא חזרו עד שהתחילו לעשות את המשכן, ומשה ירד מהר סיני ביום הכפורים, ולמחרת ציוה על מלאכת המשכן, והעם הביאו נדבה יומיים, ולמחרת נטלו החכמים את הזהב, ובחמישה עשר בתשרי התחילו לעשות את המשכן, ואז חזרו ענני הכבוד, ולכן נצטוינו לעשות סוכות בחמישה עשר בתשרי, עכ"ד.

למדנו מדברי הגר"א  שסכות שהם זכר לענני כבוד, הם זכר לאותם עננים שחזרו לעם ישראל אחרי שהתקבלה תשובתם, והיינו כשיצאו ממצרים היו להם ענני כבוד, אבל כיון שאותם עננים הסתלקו לא נצטוינו לעשות להם זכר, אלא לאותם ענני כבוד שחזרו להם בט"ו תשרי, כאשר התחילו לעסוק בבנית המשכן, שאז התקבלה תשובתם על חטא העגל. [ואע"פ שהתקבלה תשובתם ביוה"כ שהקב"ה אמר למשה סלחתי, ביארו אחרונים שביוה"כ אמנם התקבלה תשובתם, אבל היה חסר הריצוי, עיין מ"ש רבינו יונה בשערי תשובה, ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו, ושיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא, וי"ל דרק אחרי שהתנדבו בזריזות ובשמחה לעבודת המשכן, היה ריצוי והתקבלה התשובה שלימה, ואז חזרו ענני כבוד. ולהלן הבאנו משיח יצחק שכ' ש'ורצית בנו' שבתפילת שלש רגלים קאי על סכות שנתרצה להם הקב"ה על חטא העגל].

הפסוקים בנחמיה

והנה בדברי הגר"א שכשחטאו בעגל הסתלקו ענני כבוד, מקשים ממה דאיתא בנחמיה (פרק ט יח) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים ויעשו נאצות גדלות, ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחתם בהדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ואת הדרך אשר ילכו בה. הרי שמפורש שגם אחרי חטא העגל לא הסתלקו ענני כבוד, וצ"ע בדעת הגר"א.

ועיקר דברי הגר"א שענני כבוד הסתלקו בחטא העגל, מפורשים בתרגום על שיר השירים על הפסוק (ב ג) עד שיפוח היום ונסו הצללים, כתב התרגום, ובזערות יומיא עבדו בני ישראל ית עגלא דדהבא ואסתלקו ענני יקרא די מטללין עלויהון וכו'. וכן איתא שם (ג א) על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, כ' התרגום וכד חזו עמא בית ישראל דאסתלקו ענני יקרא מעלויהון וכו'. וא"כ הקושיא מנחמיה קשה גם על התרגום ששם נאמר שענני כבוד לא הסתלקו.

שתי צורות של ענני כבוד

ולפי מה שנתבאר יתכן ליישב, דהנה לענני כבוד היו הרבה תפקידים, כמו שנאמר (שמות יג כא) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה, ובמדרש שוחר טוב (תהלים כג) שלא היו צריכים לכבס את הבגדים כיון שהענן היה שף בהם ומגהיצם, ובתנחומא (במדבר ב) שבעה עננים היו מלמעלה ומלמטה ומארבע רוחות העולם, ואחד הולך לפניהם ומכה להם נחשים ועקרבים ומשוה להם את ההרים ואת העמקים, ושורף את הקוצים ואת הסירות וכו' וכתיב (דברים ח ד) שמלתך לא בלתה מעליך, והתינוק הזה כל זמן שהוא גדל לבושו ושמלתו גדלין עמו, ועוד בחז"ל.

ויש לחקור במה שעשו ענני כבוד, באיזו צורה הם עשו את הדברים הנ"ל, ויש ב' אופנים לעשות את כל התפקידים ולהביא לכל הדברים הנ"ל, א) ענני כבוד היו בכוחם להאיר להם, לגהץ את הבגדים וכו'. ב) לענני כבוד לא מטרה לעזור לעם ישראל כמו להאיר ולגהץ את הבגדים וכדומה, אלא הם היו כמו זרועותיו של הקב"ה כביכול, ומה שהענן הראה את הדרך ומה שגיהץ את הבגדים וכו', הכל מפני שכאשר נמצאים ברשותו של הקב"ה לא חסר דבר, אבל לא שאותם דברים זה תכלית העננים אלא זה היה רק כתוצאה ממה שישראל היו בענני כבוד, והושבתי כפשוטו שהיו ברשות הקב"ה, ממילא לא חסר להם דבר.

ולפי"ז יש ליישב דברי הגר"א, דשני הצדדים הנ"ל היו בענני כבוד, והיינו דהיו ב' זמנים בענני כבוד, כשהסתלקו וכשחזרו, וכמו שנבאר. דהנה לכאורה יש להקשות אם בחטא העגל הסתלקו ענני כבוד, א"כ איך עם ישראל הלכו, ואיך גיהצו את הבגדים ומה היה מחטא העגל עד ט"ו תשרי, ולכאורה גם בלי הפסוקים בנחמיה היה לנו להקשות על הגר"א איך עם ישראל הסתדרו במדבר בלי ענני כבוד.

ונראה לומר דענני כבוד היו כביכול שעם ישראל נמצא בזרועותיו של הקב"ה, וביארנו שענני כבוד לא פעלו את כל הדברים ישירות אלא כיון שנמצאים ברשות הקב"ה לא חסר דבר, וכשחטאו הסתלקו, י"ל דהסתלקו מהמדרגה הזאת שכביכול נמצאים בזרועותיו של הקב"ה, שנמצאים ברשות ה', שכיון שחטאו כבר לא יכולים להיות ברשות ה', אבל י"ל שנשארו ענני כבוד שהלכו לפניהם כדי להראות את הדרך לגהץ את הבגדים וכל שאר התפקידים שהיו להם, אבל כבר לא ישבו בתוך ענני כבוד.

ענני כבוד אחרי החטא

והנה איתא בבמדבר רבה (פרשה כ), על הפסוק (במדבר כג ח) מה אקוב לא קבה אל, בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך חייב מיתה, ואלו כפרו בו ומרדו ואמרו (שמות לב ד) אלה אלהיך ישראל לא היה צריך לכלותן, אלא אפילו באותה שעה לא זז מחיבתן, לוה להן ענני כבוד ולא פסקו מהן המן והבאר, וכן הוא אומר (נחמיה ט יח) כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמך הרבים לא עשיתם כלה במדבר עמוד הענן לא סר מעליהם יומם.

ולפי מה שנתבאר דברי המדרש בדיוק נפלא שאומר על ענני כבוד שלוה להן ענני כבוד, והרי ענני כבוד תמיד לא מוגדרים כליווי, אלא שכאן מיירי אחרי שחטאו שאז ענני כבוד היו רק ליווי.

ומתבאר היטב שעל ענני כבוד האלו לא עושים זכר שהרי נאמר כי בסכות הושבתי שהזכר לענני כבוד הוא על אותם עננים שעם ישראל היו בבחינת הושבתי, וזה הסתלק וחזר רק בט"ו תשרי.

צל האמונה

ולפי"ז יש לבאר מה שהבאנו בתחילת דברינו שהזוהר קורא למצות סוכה בצל האמונה, כיון שהסוכה היא זכר לענני כבוד שהיו ביציאת מצרים, וביארנו שענני כבוד הם כמו שהיו בזרועותיו של הקב"ה כביכול, א"כ זוהי הכוונה בצל האמונה שיושבים כביכול בזרועותיו של הקב"ה.

השלימות של האמונה

אך נשאר לנו לבאר מהו הלשון 'בצל האמונה', וכן במה הסוכה דומה לענני כבוד, ומה השייכות של סוכה לענני כבוד.

ונראה לבאר בעז"ה, דהלשון בצל האמונה בא לבאר לנו מהי הדרגה השלימה של אמונה בה', והיא הבטחון, שהמאמין באמונה שלימה בכל דבר בהקב"ה ואין לו את מידת הבטחון, אף שבעיקרי האמונה לא חסר לו, אבל חסר לו בשלימות של האמונה, וכמו שנבאר.

לשון מחסה

הנה לשון בטחון נזכר בהרבה מקומות בלשון מחסה כמ"ש במשלי (יד כו) ביראת ה' מבטח עוז, ולבניו יהיה מחסה, ובתהלים (ב יב) אשרי כל חוסי בו, (ה יב) וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו, (ז ב) ה' אלוקי בך חסיתי. (יא א) למנצח לדוד בה' חסיתי. (יד ו) עצת עני תבישו כי ה' מחסהו. (טז א) מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך, ועוד הרבה פסוקים.

נמצאים ברשות ה'

ונראה דזהו היסוד של מידת הבטחון שאדם חי בתוך המחיצה של הקב"ה, דהוא נמצא ברשות ה', דהנה כ' החפץ חיים בקונטרס זכור למרים פ"כ (ומובא בחפץ חיים על התורה פרשת וירא) על עניין הבטחון וז"ל, עוד מצינו בתורה ראיה עד כמה גדולה מידת הבטחון, ממעשה דלוט עם שני המלאכים שבאו אליו, וכאשר נסבו על ביתו אנשי סדום וחפצו להרגם, יצא אליהם לוט בטענה שלא יעשו להם רעה, כי על כן באו בצל קורתי, רוצה לומר שהם בטחו בי שאנכי אוכל להצילם מידכם, על כן בבקשה מכם שזה יהיה שכרם שינצלו מכל רע, והנה נחזה אנן, הלא ידעינן מעשיו של לוט שלא היה אדם כשר כלל, כדכתיב ויסע לוט מקדם, ואמרו חז"ל מקדמונו של עולם, אעפ"כ שפט בשכלו שעבור עניין זה ראויים הם שינצלו (ונכתב זה בתורה), על אחת כמה וכמה ק"ו בן בנו של ק"ו הקב"ה בעצמו, שהוא מקור הרחמים והחמלה, כאשר יבטח בו האדם באמת, בודאי יעזרנו הקב"ה והנצל מכל רע, עכ"ל.

ומבואר שיסוד מידת הבטחון שאדם נמצא כביכול אצל הקב"ה וסומך עליו. ולכן מידת הבטחון נזכרת בלשון מחסה.

ומתבאר גם הלשון 'צל' כמ"ש החפץ חיים הנ"ל על הפסוק כי על כן באו בצל קורתי (וכן כתוב סר צילם היינו שסרה ההגנה).

וכן נאמר (תהלים צא א) 'יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן', ופירש רש"י, מי שהוא חוסה בסתר כנפי השכינה הוא יתלונן (יתמיד) בצילו שהקב"ה מגין עליו, למדנו שהבטחון בה' הוא בגדר לחסות בצילו של הקב"ה.

וצדיק באמונתו יחיה

והנה על צדיק נאמר (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה, ואיתא במכות (כד א) בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, וכתב בפירוש הגר"א על משלי (ל ה) על הפסוק כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לחוסים בו, המצוות המה תרי"ג והם נכללות באחת כמו שאמרו, בא חבקוק והעמידן על אחת והיא הבטחון, כמו שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, עכ"ל.

ומבואר מדברי הגר"א שמה דאיתא בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה קאי על מידת הבטחון, וצ"ב הרי אמונתו יחיה משמע על האמונה, ומ"ט כתב הגר"א שזוהי מידת הבטחון.

לחיות באמונה

והדברים מתבארים היטב בדברי הגר"א במשלי (כח כ) על הפסוק איש אמונות רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, איש אמונות המאמין והוא השלם במידת הבטחון לו רב ברכות, אבל אץ להעשיר שרודף אחר הממון תמיד לא ינקה, עכ"ל. (וכן כתב במשלי (יג כה) על הפסוק צדיק אוכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר, כי הצדיק באמונתו יחיה ובוטח בה' ולכן לא ירעיב את נפשו, ובטן רשעים תחסר שהם מתייראים שמא לא יהיה להם מחר לאכול, כי כל מה שיש להם הוא מעט אצלם ואין חצי תאותם בידם, ואין להם בטחון בה' ומקמצים אכילתם ולכן בטנם תחסר ואינם אוכלים לשובע, עכ"ל).

ומבואר בדברי הגר"א שהמאמין השלם הוא מי שיש לו מידת הבטחון, והיינו שיש דרגה של אמונה, ויש דרגה יותר גבוהה של אמונה וזוהי מידת הבטחון. ונראה שהדיוק הוא ממ"ש בפסוק וצדיק באמונתו יחיה, היינו לא רק שאדם מאמין אלא שישנה כאן דרגה של לחיות באמונה, ולחיות באמונה פירושו מידת הבטחון, ולכן המאמין השלם הוא מי שיש לו מידת הבטחון.

וא"כ יש דרגה אחת של אמונה שמאמין בידיעה שכל מה שנעשה בעולם הכל מהקב"ה, ודרגה יותר גבוהה של אמונה שגם מתנהג באמונה, שיש לו אמונה בפועל, והיינו שבוטח בהקב"ה, וזהו צדיק באמונתו יחיה.

אמונה ובטחון

והדברים מבוארים בחזו"א (אמונה ובטחון) וז"ל, האמונה והבטחון אחת היא, רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והבטחון המבט של המאמין על עצמו, האמונה בבחינת הלכה, והבטחון בבחינת מעשה.

מדברי המהר"ל

ועי' מהר"ל נתיב יראת השם פרק א וז"ל, וכן אמר עוד שלמה (משלי יד כו) ביראת ה' מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה, הכתוב הזה מגיד לך כי יראת השם ית' שהאדם הוא העלול אל העלה ית', דבר זה גורם לו שהוא ית' מבטח עוז נותן לו הקיום ולבניו אחריו, ר"ל לא לו לבדו בלבד רק אף לבניו אחריו, והכל מצד שהוא עלול אל העלה, ומפני כך העלה נותן קיום אליו וכל אשר משתלשלים ממנו, כי העיקר הוא נותן קיום אל האילן, ובזה מקבלים הענפים קיום מן העלה. ועוד אמר (משלי יד כז) יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות, ור"ל כי יראת ה' שהאדם עלול מתדבק בעלה שהוא המקור שממנו החיים לסור ממוקשי מות, ר"ל כי לא דבר זה בלבד שנותן יראת השם ית' הקיום אליו, רק שהוא מציל אותו הן הפגעים ומן מיתה משונה. כי בעל יראת ה' הוא חוסה תחת כנפי השכינה הוא העלה כמו שהתבאר, ולפיכך יראת השם שומרת אותו מן הפגיעה שהם מוקשי מות, והתבאר לך ענין מעלת יראת שמים שעושה עצמו עלול כאילו אינו כלל נגד העלה יתברך. עכ"ל.

לחיות באמונה

וא"כ הדרך הוא, שמתוך ידיעת האמונה, האדם עולה לשלימות הבטחון, במה שחייו חיי האמונה, ובכך הוא נמצא בזרועותיו של הקב"ה, וכשלא חי את זה הריהו מחוץ למחסה.

צל האמונה

ובזה מתבאר הטעם שענני כבוד נקראים בצל האמונה, שעם ישראל היו בתוך ענני כבוד, שחוסים כביכול בצל הקב"ה, שזוהי הדרגה של בטחון, ונקרא בצל האמונה היינו בצל השגחת הקב"ה.

הביאני המלך חדריו

ובזה מתבאר היטב מ"ש רש"י על הפסוק בשיר השירים (א ד) משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו, וכתב רש"י וז"ל, הם מזכירים לפניו חסד נעורים, אהבת כלולות לכתם אחריו במדבר ארץ ציה וצלמות, וגם צדה לא עשו להם, והאמינו בו ובשלוחו, ולא אמרו היאך נצא למדבר לא מקום זרע ומזונות, והלכו אחריו והוא הביאם לתוך חדרי היקף ענניו, עכ"ל.

ומבואר דמה שזכו ישראל לענני כבוד, הוא מתוך זה שהלכו אחריו במדבר ולא אמרו איך נצא למדבר שאין בו זרע ומזונות. וזה כדברינו הנ"ל שהבחינה הזאת של ענני כבוד היא מדרגת הבטחון שנמצאים כביכול בזרועותיו של הקב"ה, וכיון שבזמן שיצאו ממצרים בטחו בהקב"ה, לכן זכו לענני כבוד שהם בחינת הבטחון.

סוכה מורה על בטחון

ואחרי שביארנו שענני כבוד ענינם הוא מדרגת הבטחון, נראה שהסוכה היא לזכר ענני כבוד כמ"ש כי בסכות הושבתי את בני ישראל, אלו ענני כבוד, וביארנו שזוהי מדרגת הבטחון, ונראה לבאר ענין זה שגם בסוכה ישנה אותה בחינה של מדרגת הבטחון, ולכן היא זכר לענני כבוד.

דהנה כתב רבי אברהם בן רבינו הגר"א (בפירושו לתהילים), בביאור הפסוק (תהלים כז ) כי יצפנני בסוכה ביום רעה יסתירני, ואגב אורחיה רמז לנו רבינו הגר"א כי חג הסכות מורה על מדרגת הבטחון כמ"ש כי יצפנני בסוכה, עכ"ל. (ועיין עוד בדבריו על הפסוק (תהלים עו ב) נודע ביהודה אלוקים בישראל גדול שמו ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון).

מספר עקדת יצחק

וענין זה שסוכה מורה על מדרגת הבטחון מבואר בספר עקדת יצחק (שער כ"ז), וז"ל, והענין השלישי שיהיה צילתה מרובה מחמתה, כי זה מה שיורה הוראה שלימה על שיהיה עיקר הויתו על החסיון והבטחון בצל סוכתו של הקב"ה במעשיו ועסקיו, יותר ממה שיבטיח בעצמו ולא בטוב מזלו, כי אע"פ שפרנסת העולם מוטל על ב' הנהגות יחד המחוייב שיהיו ענין הצל הנזכר רב על החמה, והוא שיאמין כי מה שיתנהג בו הוא יותר ויותר מצד ההשגחה ומעט על צד ההנהגה השמימית המכונה בחמה, ועל דרך שאמר שלמה בקהלת תחת השמש כלומר תחת השמים, עכ"ל.

וביתר ביאור כתב בדרשות נחלת דוד, וז"ל, וזהו כוונת חז"ל בסוכה בענין מצות סוכה באמרם חמתה מרובה מצילתה פסולה לגמרי וכו' להיות כי ביסוד טעמי המצוה הזאת כבר דברו כל גדולי חקרי לב אבירי המפרשים, וכולם כאחד הסכימו כי ענין הסוכה מורה על הבטחון והחסיון בצילו יתברך, לחוק ולהתרשם בלבנו כי עצמות הנהגתו אינה באמצעות מזלות השמים וכסיליהם, רק מפאת ההשגחה ההחלטית מעצמותו יתברך, ולזאת חמתה מרובה מצילתה פסולה, יען כי זריחת החמה מורה על ההנהגה המסודרת ע"י מערכת צבא השמים, כי היא היושבת ראשונה במלכות צבא השמים, אולם הכוונה לחסות בצילו יתברך בצל הנהגתו, עכ"ל.

ויסוד הדברים מבואר בפמ"ג (א"א סי' תרכה) וז"ל, הסכך עיקר למעלה מחמה וגשם להורות אין מזל לישראל, ושלא לעבוד לכוכבי לכת ולי"ב מזלות וכדומה כאומות העולם, בלתי לה' לבדו, עכ"ל.

פסולת גורן ויקב

ועוד יש להוסיף מ"ש הגר"א בפירוש על יונה וז"ל, ולכך כתבה תורה באספך את תבואת הארץ שלא תמשך אחר עוה"ז, תעשה סוכה בפסולת גורן ויקב, שכל סעודה היא על לחם ויין כמ"ש בקהלת לשחוק עושים לחם ויין וכו', ואמרו שלא תהנה מהם אלא בפסולת ותפרוש מעושר עוה"ז ויהא תורתך קבע ומלאכתך עראי, עכ"ל.

והנה כתב הגר"א בפי' על חבקוק (ב ד) על הפסוק וצדיק באמונתו יחיה וז"ל, צדיק הוא מי שהצדיק נפשו במידת ההסתפקות היפוך החמדה כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו, והאמונה הוא הבטחון, בעל הבטחון הוא היפוך בעל התאוה, ובטחון וההסתפקות המה כללים לכל המידות, עכ"ל (ועי' אבן שלמה פ"ג).

וכן כתב הגר"א במשלי (יג כה) על הפסוק צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, פירושו, צדיק אוכל לשובע נפשו, כי הצדיק באמונתו יחיה ובוטח בה' ולכן לא ירעיב את נפשו, ובטן רשעים תחסר שהם מתייראים שמא לא יהיה להם מחר לאכול, כי כל מה שיש להם הוא מעט אצלם ואין חצי תאותם בידם, ואין להם בטחון בה' ומקמצים אכילתם ולכן בטנם תחסר ואינם אוכלים לשובע. נמצא שמי שיש לו בטחון בה' אין לו תאוה, ותאות הרשעים היא מזה שאין להם בטחון בה'.

וא"כ הסוכה שנקראת על שם הסכך (עי' רש"י ריש סוכה), והסכך הוא מפסולת, היינו להתרחק מתאוות עולם הזה, ומי שיש לו תאוות אינו במדרגת הבטחון, וסוכה שהיא על מדרגת הבטחון יש להתרחק מהתאוות, וזהו הרמז בתורה לעשות את הסוכה מפסולת גורן ויקב שיתרחק מהתאוות ויקיים מצות סוכה במדרגת הבטחון.

ויהי בשלם

והנה על הפסוק (תהלים עו ג) ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון, מובא בשם הגר"א שפירש מ"ש ויהי בשלם שיש כאן רמז לב' מצוות שאדם מקיים בכל גופו, א) סוכה שאדם נכנס לסוכה בכל הגוף, ב) מעונתו בציון מצות ישוב ארץ ישראל שמקיימים בכל הגוף.

ומהי המעלה לקיום המצוה בכל הגוף, אלא שבא לרמוז שזה מהחפצא של המצוה, וכמו שישוב א"י מקיימים בזה שהאדם גר בא"י, וזה שייך רק בכל הגוף, כך גם מצות סוכה החפצא של המצוה לחסות בתוך רשותו של הקב"ה, וזה שייך רק כשכל גופו נכנס לסוכה.

אין זכרון למן ובאר

ולפמשנ"ת יתכן לומר מהו הטעם שציוותה תורה לעשות זכר לענני כבוד בלבד, ולא ציוותה לעשות זכר למן ובאר, שלא נצטוינו לעשות זכר להטבות שעשה הקב"ה לעם ישראל במדבר, אלא דוקא במצות סוכה, שאין ענין לעשות מעשה שעל ידו נזכור שהיו ענני כבוד, אלא המצוה שנהיה באותו מצב שהיו ישראל כשהיו ענני כבוד, וכמו שאז הם היו בענני כבוד שזו בחינה של בטחון, כך נהיה בסוכה שזו בחינה של מידת הבטחון. ואינו דומה לזכרון למן ובאר.

ויתכן שזה נרמז בפסוק (ויקרא כג) למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם, שיש כאן טעם לדבר שמצוה לעשות זכר לענני כבוד ולא זכר לבאר ומן, כי בסכות 'הושבתי', ענני כבוד לא היו לעם ישראל כמו באר ומן, אלא היו בבחינת 'הושבתי' שעם ישראל היו בתוכם, ועל דבר זה נצטוינו לעשות סוכה, שתהיה כמו בחינת ענני כבוד ממש, וכמו שביארנו. והסיום אני ה' אלוקיכם נאמר רק כאן ולא בחגים אחרים, כיון שהשם אלוקיכם מורה על ההשגחה המיוחדת של הקב"ה לעם ישראל, וזה המיוחד שבסכות שהם זכר לענני כבוד.

מהספר דרך ה'

ותוספת ראיה לדברינו מדרך ה' שהבאנו שכתב בענין הסוכה וכו' כמו שע"י העננים ההם היו נמצאים ישראל מובדלים לבדם ונשואים מן הארץ, ונמשכת תולדתו זאת לכל אחד מישראל לדור דורים וכו' ומתחדש דבר זה בחג הסכות ע"י הסוכה, שבכל שנה יש בסוכה אותה הארה שהאירה בענני כבוד.

סוכת עורו של לויתן

ולפי"ז נראה לבאר מה שהבאנו ששכר הסוכה הוא מעורו של לויתן, והקשינו הרי סוכת עורו של לויתן הוא שכר הצדיקים, ומהו הטעם שבסוכה כל אחד ואחד זוכה לשכר הצדיקים.

וי"ל דכיון שסוכה ענינה מידת הבטחון, והבאנו שמידת הבטחון היא מידת הצדיקים, וכמו שנאמר וצדיק באמונתו יחיה שקאי על בטחון, נמצא שמי שמקיים מצות סוכה יש לו את מידת הבטחון והוא בבחינת צדיק ולכן זוכה לשכר הצדיקים.

סוכות בתשרי

ויתכן להוסיף בטעם שמצות סוכה בתשרי ולא בקיץ, משום שסוכה ענינה וצדיק באמונתו יחיה וכמו שביארנו, לכן אחרי יוה"כ שיש מחילת עונות, הרי אדם הוא בבחינת צדיק, ויכול לקיים וצדיק באמונתו יחיה.

ומתבאר יותר לפי מ"ש בפירוש שיח יצחק בביאור תפילת אתה בחרתנו, 'אתה בחרתנו' הוא בזמן יציאת מצרים, 'אהבת אותנו' הוא מעמד הר סיני בחג השבועות, 'ורצית בנו' שנתרצה להם הקב"ה ביוה"כ והתכפר להם עוון העגל והשרה שכינתו בתוכם, ואז בא חג הסכות, ועל כן נאמרה בו שמחה יתירה מכל המועדים.

הנסיון לגויים במצות סוכה

ועל פי הדברים שביארנו נראה לבאר מדוע הגויים לא מסוגלים לקיים מצוה זו. דהנה איתא בריש עבודה זרה (ג א) שלעתיד לבא יבאו הגויים ויבקשו מהקב"ה שיתן להם את התורה ויקיימוה, והקב"ה אומר להם שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת, אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה וכו' מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר (תהלים ב) ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו. מקדיר, והא אמרת אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא, והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה, נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי וכו'.

מהו הטעם שהקב"ה מנסה אותם בסוכה

מבואר שלעתיד לבא הקב"ה ינסה את הגויים אם מסוגלים לקיים מצוות, ויתן להם מצות קלה שהיא סוכה, והקב"ה יוציא את החמה שיהיה חם ביותר שאז פטורים מהסוכה, והנסיון הוא איך יצאו מהסוכה, וכיון שהגויים יבעטו בסוכה מוכח שאינם מסוגלים לקיים מצוות. ויש לבאר מהו הטעם שהקב"ה מנסה אותם דוקא במצות סוכה, ועוד יש לבאר מהו הטעם שהקב"ה לא נותן להם אפילו את האפשרות לקיים את המצוה, אלא מנסה אותם בזמן שא"א לקיים את המצוה.

הבטחון סגולת ישראל על כל העמים

ולפי מה שנתבאר שמצות סוכה מורה על מדרגת הבטחון, נראה שדבר זה גוי לא יכול לקיים, דהנה כ' באורחות חיים לרא"ש (ליום א אות כו) וז"ל לבטוח בה' בכל לבבך ולהאמין בהשגחתו הפרטית, ובזה תקיים בלבבך היחוד השלם בהאמין בו, כי עיניו משוטטות בכל הארץ, ועיניו על כל דרכי איש ובוחן לב וחוקר כליות, כי מי שאינו מאמין אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אף באנכי ה' אלקיך אינו מאמין, ואין זה יחוד שלם, כי זה הוא סגולת ישראל על כל העמים, וזה יסוד כל התורה כולה, עכ"ל.

ומבואר ברא"ש שע"י הבטחון מתקיים יחוד השלם שהוא סגולת ישראל על כל העמים, ועי' בהשם אורחותיו שכ' שהמקור של הרא"ש הוא מהספרי פרשת ואתחנן על הפסוק (דברים ו ד) שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ה' אלוקינו, למה נאמר והלא כבר נאמר ה' אחד, מה תלמוד לומר אלוקינו, עלינו החל שמו ביותר. כיוצא בו (שמות לד כג) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלוקי ישראל, מה אני צריך והלא כבר נאמר את פני האדון ה', מה תלמוד לומר אלוקי ישראל, על ישראל החל שמו ביותר. כיוצא בו (ירמיה לב יד) כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל, מה אני צריך והלא כבר נאמר (ירמיה לב כז) אני ה' אלוקי כל בשר הממני יפלא כל דבר, מה תלמוד לומר אלוקי ישראל, על ישראל החל שמו ביותר. כיוצא בו אתה אומר (תהלים נ ז) שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלוקים אלוקיך אנכי, עליך הוחל שמי ביותר.

הטעם שגויים לא שייכים לבטחון

והביאור, דגויים אמנם מצווים שלא לעבוד עבודה זרה, אבל ליחוד השלם הם לא שייכים, מדרגת הבטחון היא בגדר וצדיק באמונתו יחיה כמו שהבאנו לעיל מהגר"א, והיינו לחיות באמונה את זה גויים לא מצווים ולא שייכים לזה.

וענין זה מתבאר יותר עפ"י מ"ש המשך חכמה (דברים י כ) על הפסוק את ה' אלוקיך תירא וכו' ובו תדבק, שהיא מצוה על הבטחון, וע"ש שהמשיל את זה לבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי"ת שהוא מלכנו והוא אבינו, אם כן הוא יושיענו.

וזה הענין נקרא ובו תדבק, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי"ת, ומרגיש השי"ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו, אז האדם בטוח ונח, ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכולתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו, ומרגיש בהעדריו כביכול וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, עכ"ל וע"ש שהאריך בזה.

ומתבאר היטב הטעם שבטחון הוא סגולת ישראל על כל העמים, שבו תדבק לא שייך לגויים.

הטעם שהקב"ה מנסה אותם בסוכה

וא"כ כיון שסוכה מורה על מידת הבטחון וגוי לא שייך לזה כמ"ש הרא"ש, לכן הקב"ה מנסה אותם בזה, להוכיח להם שהם לא מסוגלים לקיים מצוות.

והטעם שהקב"ה לא נותן להם אפילו את האפשרות לקיים את המצוה, אלא מנסה אותם בזמן שא"א לקיים את המצוה, נראה שבא לרמוז שאין קיום המצוות מעשה בעלמא, אלא קיום המצוות יש בהם ענין עמוק, ואם גוי אוכל וישן בסוכה, עדיין לא מוכח שהוא שייך לקיום המצוה, וההוכחה לדבר זה אם הוא שייך לקיום המצוה הוא איך הוא מתייחס למצוה כשאינו יכול לקיים את המצוה. והרי מי שמבין ענין המצוה שהוא זכר לענני כבוד והרי זה צילא דמהימנותא וכמו שהארכנו למעלה, הרי כשיוצא מהסוכה יצא בהכנעה וצער שאינו יכול להיות בצילא דמהימנותא, והגויים שמבעטים בסוכה הרי ברור שזה מורה שהם לא שייכים לקיום מצוות.

מהספר דרך ה'

והנה כתב הרמח"ל (דרך ה' ח"ד פ"ח), ענין הסוכה והלולב הוא, כי הנה ענני כבוד שהקיף הקב"ה את ישראל מלבד תועלתם בגשמיות שהיה לסכך ולהגן בעדם, עוד היתה תולדה גדולה נולדת בהם בדרכי הרוחניות, והוא כמו שע"י העננים ההם היו נמצאים ישראל מובדלים לבדם ונשואים מן הארץ, כן היה נמשך להם מציאות הארה המשכנת אותם לבד נבדלים מכל העמים ומנושאים ומנוטלים מן העולם הזה עצמו ועליונים ממש על כל גויי הארץ, ודבר זה נעשה בשעתו לישראל להגיעם אל המעלה העליונה הראויה להם, ונמשכת תולדתו זאת לכל אחד מישראל לדור דורים וכו' ומתחדש דבר זה בחג הסכות ע"י הסוכה, עכ"ל. למדנו מדבריו שעם ישראל ע"י העננים היו מובדלים מכל העמים, ובזה מתבאר הטעם שהקב"ה מנסה את הגויים במצות סוכה, כיון שמצוה זו לא שייכת לגויים כיון שסוכה היא זכר לענני כבוד שהיו מבדילים את ישראל מהגויים.

ולפי מה שנתבאר שענני כבוד היו כמו בזרועותיו של הקב"ה, הרי מובן היטב שבזה ישראל נבדלו מהגויים, והבחינה הזאת להיות ברשותו של הקב"ה שייך רק אצל ישראל.

אתם שלי

והנה כ' רש"י בסוף פרשת קדושים ואבדל אתכם מן העמים להיות לי, אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו (ועי' תו"כ). ויש לפרש, שאם מתרחקים מהאומות ומתקרבים להקב"ה, אתם שלי היינו ברשותי שהקב"ה בגדר מחסה וכמו שהתבאר, ואם אינכם בוטחים בו אינכם ברשותו של הקב"ה ממילא אתם ברשות נבוכדנצר וחביריו.

ונפלא מאד שרש"י מפרש בזה את הפסוק, ואבדל אתכם מן העמים להיות לי, שענין הבטחון הוא סגולת ישראל על העמים.