מאמר בעניין העקידה - פרשת וירא

הרב ישראל אליאך שליט"א

בעניין העקידה

אפרש לך שיחתי

בפרשת העקידה על הפסוק (כב יב) ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, הביא רש"י מחז"ל במדרש רבה, אמר רבי אבא אמר לו אברהם אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער. אמר לו הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה (תהלים פט לה), כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה.

וצ"ב, מה הטעם שאברהם אבינו שאל שאלות אלו, והרי בודאי שאין לאברהם אבינו טענות להקב"ה, שכביכול משנה את דיבורו. וביותר קשה קשה מה טעם שעכשיו אברהם אבינו מקשה מהכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע, ומה זה שייך לענין העקידה.

לחינם באתי

עוד צריך ביאור בדברי רש"י (כב יב) שפירש, אל תשלח לשחוט, אמר לו אם כן לחינם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום. וצ"ב מהי הטענה של אברהם אבינו לחינם באתי לכאן, ומכח הטענה הזאת רוצה אברהם אבינו שלכל הפחות יוציא ממנו מעט דם.

נבואה

ונראה לבאר, דהנה הקב"ה אמר לאברהם אבינו קח נא וכו' ופשוט שהאמירה של הקב"ה היתה בנבואה, והרי כל הנביאים מלבד משה רבינו התנבאו באספקלריא שאינה מאירה. והנה באופן מראה הנבואה ביאר המהרי"ל דיסקין (בסוף ח"ב כתבים) שענין הנבואה, אף שמחזות הנבואה בעולמות העליונים, אעפ"כ המחזה שוב יורדת לאט לאט ומתגשמת, עד שהפתרון נמצא בהשגת הנביא על מה ירמזון בעולם השפל, וכמעט אז רוחו חוזרת אליו כמעט. כל הציורים הארציים מתרשמין בנפש ואינו ציור חוץ לנפש, והנביא מסתכל בנפשו, ויודע הפתרון, ואעפ"כ הרי זה דומה למביט בזכוכית, אם הזכוכית צבועה ירוק אדום צהוב תכלת, כן נראין לו כל המבטין ירוקים אדומים וכו', אף שרואה הדברים בלי שינוי, כן הענין בנביא, כל שנפשו זכה ובהירה, רואה הפתרון צח ומצוחצח, ע"ש שהאריך בזה ובענין נבואת בלעם. למדנו מדברי המהרי"ל דיסקין דהבנת הנבואה תלויה בהבנת הנביא.

ביאור נסיון העקידה

ובאבי עזרי סוף הל' יסוה"ת כתב, שבזה יש להבין יותר את גודל נסיון העקידה, שלכאורה הרי ה' דיבר עם אברהם ואמר לו מפורש קח נא את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק, ופירש לו מפורש הכל שאין מקום לטעות, וה' שבידו להמית ולהחיות, איך יעלה על הדעת להמרות את פיו, ואם שומעים דברים מפורשים בציווי כך וכך, וכי זה נסיון נקרא, הלא לא היה מקום להוראת היתר איך לפרש את הציווי קח נא את בנך את יחדך וכו'. ולפי הדברים האמיתים הנ"ל (של המהרי"ל דיסקין), מיושב ומובן שפיר, מאחר שגם נבואתו של אברהם אבינו היתה באספקלריא שאינה מאירה, וכמ"ש הר"מ בהל' יסוה"ת שכך היתה נבואת אברהם אבינו, וגם לנבואה של העקידה היו צריכים לפתרון של הנביא בעצמו שהוא אברהם, ונמצא שהיה צריך אברהם לפתור את המשל שהראו לו, באופן זה שה' אמר לו שיעלה את יצחק בנו יחידו אשר אהבו לעולה, וע"י שנפשו היתה זכה ובהירה פתר לו כן, ולא היה לו שום נגיעה להורות היתר בק"ן טעמים לפתור בצורה אחרת, שהרי באמת היה מקום לפתור אחרת, שהרי הקב"ה אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע, ופתר לעצמו את הנבואה שיעלה לעולה את יצחק, זהו נסיון אף אחרי הציווי, והדברים מאירים בעז"ה.

הנסיון ליצחק

והנה תמה האבן עזרא וז"ל, ורז"ל אמרו שהיה יצחק כאשר נעקד בן שלשים ושבע שנים, ואם דברי קבלה נקבל, ומדרך סברא אין זה נכון, שהיה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה, ויהיה שכרו כפול משכר אביו שמסר עצמו ברצונו לשחיטה, ואין בכתוב מאומה על יצחק, עכ"ל. וא"כ הוקשה לאבן עזרא למה נסיון העקידה היה רק לאברהם, והרי היה גם ליצחק.

וביותר קשה דהנה איתא בסנהדרין (פט ב) על הפסוק ויהי אחר הדברים האלה, רבי לוי אמר, אחר דבריו של ישמעאל ליצחק, אמר לו ישמעאל ליצחק, אני גדול ממך במצות, שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה, אמר לו ובאבר אחד אתה מגרה בי, אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך לפני אני זובח, מיד והאלוקים נסה את אברהם. ומשמע שהעקידה היא נסיון ליצחק, ומ"ט נאמר בתורה שהיה נסיון לאברהם והרי היה נסיון אף ליצחק. ואולי אין הכוונה שהיה ביצחק נסיון, רק כיון שקיבל את זה על עצמו, נעשה בזה אפשרות לנסות את אברהם, ודוחק.

ביאור

ולדברי האבי עזרי א"ש היטב, כיון שבעצם הדבר שהקב"ה אומר להקריב את יצחק אין כאן נסיון לא לאברהם ולא ליצחק (ואע"פ שאברהם שמע מהקב"ה, ויצחק שמע רק מפי נביא, נראה שהשומע מפי נביא כמו ששומע מהקב"ה), וכל הנסיון היה רק בקבלת הנבואה, וא"כ יצחק ששמע נבואה מאברהם אבינו שיש להקריבו לא היה בזה נסיון, כיון שלא יעלה על הדעת להמרות את פי ה' (ועי' מהרש"א סנהדרין פט ב שאע"פ שלא א"ל הקב"ה ליצחק עצמו שיזבח, מ"מ ע"י אברהם שהיה נביא א"ל כן, ולולי שהאמין יצחק בנבואת אברהם לא הניח עצמו לעקוד שבן ל"ז שנה היה וכדאמרינן בשמעתין, דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, עכ"ל, א"כ מבואר שכיון ששמע את הנבואה מאברהם לא היו לו ספיקות בדבר), וכל הנסיון היה רק לאברהם אבינו בקבלת הנבואה. (ועיין בזוהר פ' וירא (קיט ב) כתיב והאלוקים נסה את אברהם, נסה לאברהם לא כתיב אלא את אברהם, את דייקא ודא יצחק, והיינו שהנסיון היה גם ליצחק. וע"ש שהנסיון לאברהם היה יותר גדול. ויש לפרש, דעקידה היה נסיון גם ליצחק, אלא שהתורה לא כתבה להדיא אלא רק בריבוי, כיון שהיה נסיון שונה, דלאברהם היה הנסיון איך לפרש את הנבואה, שזהו נסיון יותר גדול, וליצחק היה ג"כ נסיון וכקושיית האבן עזרא, אך כיון ששמע מפי נביא, הנסיון הוא פחות מאברהם, כיון שכאן לא היתה לו האפשרות לחשוב אחרת).

לחינם באתי

ולפי"ז יש לבאר טענת אברהם אבינו למלאך לחינם באתי, דהנה נביא שמקבל נבואה חייב להתנבא, והכובש נבואתו חייב מיתה (סנהדרין פט א), וא"כ הנביא חייב ללמוד היטב את פירוש הנבואה כדי שיוכל להתנבא. ויתכן שזו היתה טענת אברהם אבינו, הרי קיבל נבואה מהקב"ה להעלות את יצחק, וכשמלאך מן השמים אומר לו אל תשלח ידך, נמצא שהיה אברהם אבינו ח"ו נביא שקר, שהרי הוא התנבא להקריב את יצחק, ועכשיו מתברר שלא יקריב אותו. וא"כ י"ל שמה שטען אברהם אבינו אם כן לחינם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אין הכוונה שמבקש רשות להוציא ממנו דם, אלא הכוונה שעכשיו אני אמשיך ללמוד את פירוש הנבואה, שיש לפרש את הנבואה, על עשיית חבלה, שכיון שעל הוצאת דם בשבת חייב משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש, א"כ תתפרש הנבואה על עשיית חבלה, ואמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום, גם זה לא.

אפרש לך שיחתי

ולפי"ז מתבאר היטב מה שאמר אברהם אבינו להקב"ה אפרש לך שיחתי, אין כאן ח"ו טענות להקב"ה, אלא ששאל את הקב"ה על הנבואות שלו שיוצא שהתנבא שלא כדין, ולא נתנבא בנבואה אמיתית, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, יוצא שהנבואה ביצחק יקרא לך זרע אינה אמיתית ח"ו, שהרי איך יתכן שאני יעלה אותו ותתקיים הנבואה כי ביצחק יקרא לך זרע. עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, נמצא שהנבואה הקודמת קח נא את בנך אינה נבואה אמיתית, וע"ז אמר לו הקב"ה (תהלים פט לה) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה.

בהתחלה אברהם לא הקשה קושיות

והנה הקשה הדברי דוד מ"ט אברהם אבינו לא שאל מיד כשהקב"ה אמר לו להעלות את יצחק, הרי אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע. ותירץ כיון שלא רצה שיראה כאילו קשה לו.

ולפי מה שנתבאר א"ש קושייתו, דשאלת אברהם אבינו לא היתה על עצם הדבר מה שהקב"ה מצוה אותו להקריב את יצחק, דאין אברהם אבינו שואל קושיות על הקב"ה, וכיון שנאמרה לו נבואה שיש להקריב את יצחק הולך להקריבו, ובשעת הציווי לא שאל, שכך היה צורת הציווי שישחט אף שסותר לנבואה הראשונה. ורק אחרי שמקיים את הציווי, רמיא עליה לברר דברי הנבואה, מה פירוש הנבואה.

תשובת הקב"ה

והנה צ"ב מה היתה תשובת הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה. וקשה א"כ יוצא שאברהם אבינו לא קיבל ח"ו את הנבואה כדין, והיינו שהקב"ה אמר לו רק להעלות אותו, והוא פירש לא נכון אלא להקריב אותו, ויוצא שנבואתו של אברהם אבינו היתה שלא כדין. וביותר קשה לפי מה שביארנו שכל מה שאברהם אבינו שאל את הקב"ה לא היו בזה ח"ו טענות כנגד הקב"ה אלא שאל על הנבואות, ונמצא שהקב"ה ענה לו אה"נ לא פירשת כהוגן את הנבואה.

ומצאתי בחי' הגרי"ז בשם הגר"ח הקשה כנ"ל, וז"ל, וצ"ב למה לא פירש שיחתו מיד כשאמר לו "קח נא את בנך" ואמאי המתין עד שנאמר לו "אל תשלח ידך אל הנער". ובפשטות צריך לומר דמיד כשנצטווה הלך מיד לקיים המצוה דזריזין מקדימים למצוות, ולא שאל וחקר איך זה, ואחרי ככלות הכל נתפנה ופירש שיחתו.

ועוד צ"ב דלפ"ז דלא נאמר לו רק להעלותו ולא לשחטו, וכי אברהם טעה בזה, הרי בנבואה נאמר זה, ונביא יודע ומבין מה שמדברים אליו. והנראה דאברהם ידע שלא נצטוה רק להעלותו לעולה בלבד, אלא מכיון שנעשה לעולה ממילא מדין הקרבן להיקרב ע"ג המזבח, והנפ"מ בין אם נצטוה לשוחטו ובין אם חיובו לשחטו רק מחמת דין קרבן שעליו הוא, אם אח"כ מאיזה סיבה לא היה כול להקריבו דאם היה מצווה לשחטו הרי לא קיים המצוה, דאונס רחמנא פטריה, אבל "קיום" לא הוי, אבל אם נצטווה רק לעשותו עולה בלבד וממילא הוא דמחוייב להקריבו, הרי שפיר קיים המצוה, דהמצוה (הציווי) לא היה רק לעשותו עולה, וזה עשה, וכאן אברהם היה אנוס בהקרבתו דהא נאמר לו: "אל תשלח ידך אל הנער" ושפיר קיים המצוה דהא העלהו. וזהו שהשיב הקב"ה קיימת המצוה אסקתיה ואחתיה. עכ"ד הגר"ח.

ראיה מהמדרש

והנה איתא במדרש רבה (ויק"ר פרשה כט ט) בחדש השביעי ר' ברכיה היה קרי ליה ירחא דשבועתא שבו נשבע הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה, שנאמר (בראשית כב) ויאמר בי נשבעתי נאם ה', מה צורך היה לשבועה, ר' ביבי בר אבא בשם ר' יוחנן אמר עמד אברהם אבינו בתפלה ותחנונים לפני הקב"ה ואמר לפניו, רבש"ע גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך, היה בלבי מה להשיבך, והיה בלבי מה לאמר אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אתה אומר לי והעלהו שם לעולה, אלא כשם שהיה לי מה להשיבך, וכבשתי את יצרי ולא השבותיך (תהלים לח) כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו, כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם, ועמוד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים ותרחם עליהם ותהפוך להם מדת הדין למדת רחמים, אימתי בחדש השביעי.

וצ"ב, מ"ט לא אמר אברהם אבינו את עצם זכות העקידה שזה נראה יותר גדול שהרי הלך להקריב את יצחק, ומ"ט רק אמר לו את הענין שכשאמר לו הקב"ה העלהו לא אמר כי ביצחק יקרא לך זרע.

ולפי מה שנתבאר א"ש היטב, שעיקר הנסיון של אברהם אבינו לא במה שהלך להקריב את יצחק, אלא בקבלת הנבואה ומתבאר שזכות העקידה היא לא מה שאברהם אבינו בפועל הלך לשחוט את בנו, אלא בקבלת הנבואה אם היה מפרשה אחרת, וזהו שאמר אברהם אבינו שהקב"ה יזכור את זכות העקידה שבזמן קבלת הנבואה לא שאלתי על עצם הנבואה הרי נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, והיינו שהייתי מפרש את הנבואה אחרת.

ב

ויתכן לבאר בדרך נוספת את תשובת הקב"ה לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה, והקשינו הרי אברהם התנבא שהקב"ה אמר לו לשחוט אותו, ויוצא שהקב"ה אמר לו עכשיו שלא קיבל את הנבואה כדין והתנבא ח"ו בשקר. די"ל שאברהם אבינו התנבא כדין שהקב"ה מצוה אותו לשחוט את יצחק, ומה שהקב"ה אומר לו לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו היינו דהחיוב שחיטה אינו במיתה גופה אלא במסירות נפש, ובמסירות נפש אין צורך במעשה מיתה, וכמו שנבאר.

דנראה לומר דאם אונסים אדם לעבוד ע"ז, והוא אינו עובד ע"ז ומת על קידוש השם, דמקיים מצות קידוש ה', אין המצוה במה שהוא מת על קידוש השם, אלא המצוה היא שימסור את עצמו למיתה, דהיינו שתהיה לו הנכונות לההרג, וכשמוסר עצמו למיתה היינו שיש לו את הנכונות הזאת למות, אז הוא מקיים את המצוה, וקיום המצוה כשהוא חי ולא כשהוא נהרג.

כאילו נהרג

והנה מצאנו במצות קידוש ה' דבר מיוחד שאינו קיים בכל המצוות, שאם מדמה בעצמו שמוסר נפשו על קידוש ה', נחשב כאילו מסר את עצמו על קידוש ה', ומקיים בזה מצות קידוש ה'.

קידוש ה' כל יום

והדברים מבוארים בשו"ת הרשב"א כשמבאר את מצות ק"ש, כתב (ח"ה סי' נה) וז"ל, והכלל שצריכים אנו לקבוע בנפשנו, הסכמה מוחלטת בכל עת שנקרא הקריאת שמע, שאנו מסכימים למסור כל תאוותנו וחשקי לבבנו, וכל נפשנו מן האברים, ועד נטילת נפש, והממון, על יחוד קדושת שמו, וקבלת מלכותו. ושנראה בציור הלב, כאילו באנו לידי כך וקיימנו. והוא אומרו, כי עליך הורגנו כל היום, וכי אפשר ליהרג בכל יום, אלא שבכל יום שאנו קורין בק"ש ובכל נפשך, ומסכימים על כך, הרי הוא כאילו הורגנו באותה שעה עליו ית', כי כל המסכים על זה, כאילו עשאו. והוא שאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, רצונו לומר יהיו מוסכמים וחקוקים על לבבך, עכ"ל. ומתבאר בד' הרשב"א שכאשר אדם מחליט בדעתו שמוכן למסור את נפשו על קדושת ה', הרי זה חשוב כאילו נהרג על קידוש ה'. ואמנם אין הכוונה לקיום ממש של מצוות קידוש ה', דכל שאין מצב כזה בפועל אינו קידוש ה', אלא דמצד האדם הוא יכול להעמיד א"ע להיות מוכן לכך, וחשוב כאילו נהרג על קידוש ה'. דהרי הרשב"א כ' שזהו הביאור בפסוק כי עליך הורגנו כל היום, וכי אפשר לאדם ליהרג בכל יום והרי אינו נהרג אלא פעם אחת, אלא שמיירי במה שמדמה בדעתו שנהרג על קידוש ה' וזה שייך לעשות כל יום.

מהזוהר

וכן איתא בזוהר, וז"ל (מדרש הנעלם פ' חיי שרה דף קכא א), אמר רבי שלום בר מניומי אין לך כל צדיק וצדיק מאותם העוסקים בתורה, שאין לו מאתים עולמות וכסופין בשביל התורה, הדא הוא דכתיב (שיר ח) ומאתים לנוטרים את פריו, ומאתים על שמוסרים עצמם בכל יום, כאילו נהרגו על קדושת שמו נצחו, וכך אמרו בהאי פסוקא דכתיב ואהבת את ה'' וגו' ותאנא כל המכוין לבו בהאי פסוקא כדי למסור נפשו על קדושת שמו, מעלה עליו הכתוב כאילו נהרג בכל יום עליו, הדא הוא דכתיב (תהלים מד) כי עליך הורגנו כל היום. אמר רב נחמן כל המוסר נפשו בהאי פסוקא, נוחל ארבע מאות עולמות לעולם הבא, אמר רב יוסף והא תנן מאתים, אמר רב נחמן מאתים על התורה, ומאתים על שמסר עצמו בכל יום על קדושת שמו, עכ"ל. וכן בזוהר פרשת בלק (דף קפד עמוד ב), אינון דמסרי נפשייהו על קדושת שמיה, והיינו ביחודא דשמע ישראל, דכל מאן דשוי הכי רעותיה בהאי קרא, אתחשיב ליה כאילו מסר נפשיה על קדושת שמיה.

מהשל"ה

ובשל"ה (שער האותיות אות אל"ף אמת ואמונה אות נז) וז"ל, ונראה בעיני, מי שבא לידו קידוש השם ומקיים מצות עשה דונקדשתי בתוך בני ישראל, שמפורסם לעשרה בני ישראל, אז קודם שיהרגוהו יברך בשמחה, ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים, כדין הרבה מצוות עשה שמברכין על קיומן. ואין לומר, כי אין לברך ברכת קידוש השם, כי אולי יחזור המעליל ויפטרנו, וכמו שכתב האבודרהם במצות עשה ושפטתם צדק, דאין מברכים אולי מחלי אהדדי, ומיעקר העשה, זה אינו שייך למצות קידוש השם, דאטו אם יעשה לו הקב"ה נס וינצל, כמו שניצולו דניאל וחבריו, אטו לא קיים מצות ונקדשתי, כי תיכף כשמסר גופו להריגה קידש השם בתוך בני ישראל. וע"ש עוד, מכל מקום לכולי עלמא באם בא קידוש השם לידו שהוא מקדש, יברך, בפרט כי חביבה מצוה זו מכל מצוות עשה שבעולם, וכל הברכות תלויות בקדושה, כי כן נוסח הברכות 'וקדשנו', ואיך לא נברך על הקדושה עצמה.

אחר כתבי זה, מצאתי כן בהדיא בתשובת המקובל הרב רבינו מנחם מריקאנטי (דיני תשובה) סימן ע', וזה לשונו, המקדשים את השם, חייבים לברך על קידוש השם הנכבד והנורא, כיון דהיא מצות עשה מדאורייתא, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, עכ"ל, ושמחתי כי כוונתי לדעת הגדול. (ויש בדבריו נ"מ למעשה, דהנה דן המנ"ח (מצוה רצו) בדין פרהסיא דבעינן עשרה, שהנהרג לא מצטרף לעשרה, כיון דהמצוה היא שיתקדש שם שמים בעשרה מישראל, ותיכף כשנהרג ליכא עשרה מישראל. ולדברי השל"ה נראה שהנהרג מצטרף לעשרה, כיון שמצות קידוש ה' לא מקיים כשנהרג (ואז ליכא עשרה), אלא מצות קידוש ה' מקיים כאשר מוסר גופו להריגה, ואז הרי הוא עדיין חי ומצטרף לעשרה).

מספר חסידים

וכן מבואר בספר חסידים (סימן רכב), וז"ל, הרבה יהודים נהרגו בשעת הגזירה, והרבה גמרו ליהרג ונצלו, וראה יהודי אחד שמו ר' שבתי בחלום הרוג אחד שמו ר' שבתאי, אמר ר' שבתאי ההרוג, כל אותם שגמרו בלבם ליהרג על קידוש ה' חלקם עמנו בגן עדן, עכ"ל.

מהספרי

ואיתא בספרי (פרשת ואתחנן פיסקא לב) ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך, וכן הוא אומר, כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה (תהלים מד כג), רבי שמעון בן מנסיא אומר וכי היאך איפשר לו לאדם ליהרג בכל יום, אלא מעלה הקב"ה על הצדיקים כאילו הם נהרגים בכל יום. וכתב שם הראב"ד, היינו בשעה שקורא ק"ש פעמיים ביום, בשעה שקורא בכל נפשך שיראה את עצמו כאילו מסר עצמו על קדושת שמו. ועי' בספרי דבי רב שהביא מהר"ס וז"ל, פירושו דהיינו בפרשת שמע ישראל בכל יום באחד מכוונים למסור נפשם על קדושת השם, ומעלה עליהם כאילו נהרגו בפועל על קידוש השם. ומבואר כנ"ל.

מארחות חיים לרא"ש

וכן הוא באורחות חיים לרא"ש ליום א, לאהוב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ותחשוב באמרך את ה' אלקיך בכל לבבך וגו', למסור גופך וממונך על קדושתו, ובזה תקיים בעצמך דברי המשורר, כי עליך הורגנו כל היום.

בזמן קריאת שמע

וכן להלכה כ' הח"א (כלל כא סעיף יא) בכוונת שמע ישראל, וטוב שיכוין גם כן שהוא מוסר עצמו להריגה בשביל אמונה זו, וידמה בדעתו כאילו הוא נשרף עכשיו על קדושת שמו, לקיים כי עליך הורגנו כל היום, ויחשב לו כאילו עשה בפועל ממש (ועי' מ"ב סי' סא סק"ג שהעתיק ד' הב"ח שם).

קיום מצות קידוש ה'

העולה מהדברים שמצות קידוש ה' היא שונה מכל המצוות, שבכל המצוות אין קיום המצוה אלא כשעושה אותה בפועל, אבל כשמסכים בדעתו לקיים את המצוה, לא מקיים את המצוה. ואין כן במצות קידוש ה', שאדם רק החליט בדעתו ומסכים בעצמו שהוא מוכן למות על קידוש ה', מקיים מצוות קידוש ה'.

ומטעם שכל המצוות קיומם במה שעושים אותם, ומה שמסכים לעצמו לא חשוב שעשאם, אבל במצוות קידוש ה' שיסודה הוא שאדם מוכן למסור את נפשו למען שמו ית', ונכונות זאת שייכת גם במחשבה, שאם מסכים בדעתו שרוצים לאנסו לעבור על התורה, והוא מוסר את נפשו ולא עובר, עצם הנכונות הזאת היא קיום המצוה. ואמנם אין הכוונה לקיום ממש של מצוות קידוש ה', דכל שאין מצב כזה בפועל אינו קידוש ה', אלא דמצד האדם הוא יכול להעמיד א"ע להיות מוכן לכך, וחשוב כאילו נהרג על קידוש ה'. וזה מיוחד למצות קידוש ה', ואינו במצוות אחרות.

נסיון העקידה

ויתכן ליישב מה שהקשינו בתשובת הקב"ה לאברהם, כשאמרתי לך קח, מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה, וקשה א"כ יוצא שאברהם אבינו לא פירש את הנבואה כדין, וחשב שהכוונה לשחוט, וכוונת הקב"ה היתה רק להעלותו. וי"ל שתשובת הקב"ה לאברהם לא אמרתי לך לשחוט אותו אלא העלהו, הכוונה היא שהציווי היה על מסירות נפש, היינו למסור את הנפש של יצחק, והיינו דמהות ציווי השחיטה הוא למסירות נפש, וביארנו שגדרה הוא נכונות למסור את הנפש, ונכונות זאת שייכת רק כאשר יש ציווי לשחוט, שרק אז כאשר הולך לשחטו, מתברר שאכן יש לו את הנכונות למסור את הנפש. וזהו מה שהקב"ה אמר לו, לא אמרתי לך לשחוט אותו אלא להעלות אותו, היינו שלא היתה כוונתי שתשחוט אותו בפועל, אלא רק נכונות למסור את הנפש. וכיון שאברהם אבינו עשה את כל מה שהוצרך בשביל לשחוט אותו, ורק כשהגיע הסכין לצוארו של יצחק נאמר לו אל תשחוט, באותו רגע הוא חשוב שמסר את הנפש, וכמו שנתבאר במצות קידוש ה'.

אפרו של יצחק צבור

והנה על הפסוק (כב יד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה, הביא רש"י ומדרש אגדה ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה, אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה.

וצ"ב איך שייך לומר אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה, והרי יצחק לא נשרף על המזבח, ואם תאמר משום שרצה לשחטו ולשרפו, אבל סוף סוף הרי לא שרף אותו, ואיך המחשבה הזאת עומדת לדורות להחשיב כאילו נשרף. ויתכן דכיון דהחושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה חשוב כאילו עשאה, יש כאן אפר צבור על גבי המזבח.

ולפי מה שנתבאר א"ש היטב, דגדר העקידה היה מסירות נפש וכשאברהם אבינו ויצחק היתה להם הנכונות למסור את הנפש חשוב כמסירות נפש ממש, ולכן חשוב כאילו נשרף ואפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה. (ועי' רמב"ן שענין הקרבן הוא מה שמוסר לגבוה, וא"כ אצל אברהם אבינו מעלה עליו שקיים בפועל את המסירה, וחשוב קרבנו כנקטר לגבוה).

ועיין משך חכמה שם שכתב, שכאשר יצחק מסר את נפשו על קידוש שמו יתברך, מאז והלאה הוקבע לטבע קיים באומה הישראלית, להימשך אחרי רצון ההשגחה מעומק הלב, ולמסור נפשם ורוחם על קידוש שמו יתברך, כאשר עשו אבותינו באלף החמישי והשישי כידוע, ומבואר שעם ישראל במשך הדורות שמסרו נפשם על קידוש השם, זה היה מאותו כח שיצחק מסר נפשו על קידוש השם, ומשמע כנ"ל שאף שיצחק בסופו של דבר לא מת, חשוב מסירות נפש ממש.

הקרבת האיל

והנה על הפסוק (כב יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו, הביא רש"י דרשת חז"ל, תחת בנו, מאחר שכתוב ויעלהו לעולה, לא חסר המקרא כלום, מהו תחת בנו, על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן. וצ"ב ענין זה שאמר אברהם שכל עבודה יהיה כאילו עשויה בבנו.

שערי העבודה

ויתכן לומר דהנה בשערי העבודה לר' יונה כ' על תפילת אברהם בזמן הקרבת האיל, יהי רצון מלפניך שיהיה זה כאילו נעשה בבני, וכך היה אומר על כל דבר ודבר, רבונו של עולם יהי חשוב לפניך כאילו יצחק בני הייתי מקריב לפניך וכו', והיה מתפלל בתכלית הדברים והכוונה השלימה והדבקות הגמורה, ואומר יהי רצון מלפניך שיהיה לי שכר בשחיטת זה האיל, כאילו שחטתי בני לפניך למצותיך, כמו שגלוי וידוע לפניך את לבי שכן הייתי שוחטו לולי שמנעתני. וכן בשעה שהיה מקבל דם האיל במזרק וכו' כבר הייתי מקבל דם בני, כאשר קבלתי דם האיל הזה, וכן היה ראוי לי לעשות למלאות רצונך וכו' כאילו הייתי מקבל דם בני אחרי אשר גלוי וידוע לפניך שכן הייתי מקבל דם בני לולא שמנעת אותי, וכן בשאר העבודות.

ומתבאר בר' יונה שמה שאמר אברהם אבינו על כל עבודה שהרי היא כאילו עשאה בבנו, אינו סתם אמירה זה במקום זה, אלא שכיון שהוא חשב למסור את נפשו של יצחק, ובכל העבודות היתה נכונות גמורה, וזה חשוב כאילו הדברים נעשו וכמשנ"ת בגדר מסירות נפש, לכן שייך לומר כשמקריב את האיל ועל כל עבודה אומר הרי הייתי מוכן לעשות ביצחק, שיחשב לו כאילו נעשה ביצחק.

כעקידת יצחק

ורמז לדברינו מדברי השל"ה (שער האותיות אות אל"ף אמת ואמונה) וז"ל, כתב בזהר (ח"א דף קכ"ד ע"ב, ח"ג דף קצ"ה ע"ב), המוסר עצמו למיתה בעבור קדושת השם, ועושה במחשבתו הסכמה חזקה בעת קבלת עול מלכות שמים, 'ואהבת' וגו', 'בכל נפשך' (דברים ו, ה), אפילו נוטל את נפשך (ברכות נד א), ונחשב כעקידת יצחק, עכ"ל.

ומתבאר שהמוסר עצמו למיתה, הוא כאילו היה הדבר בפועל, וזה כעקידת יצחק, והיינו שעקידת יצחק היתה בגדר זה של מסירות נפש, ולכן כל מי שיש לו את הנכונות למסור את הנפש, הוא כעקידת יצחק.

ורמז לדבר בשל"ה שהבאנו ונחשב כעקידת יצחק, ולא מובן הרי העקידה היה נסיון לאברהם אבינו אם יהיה מוכן לעשות רצון ה' להקריב את יצחק, אבל למה המוסר נפשו זה כמו העקידה.

ולהנ"ל הם הם הדברים נסיון העקידה היה בדיוק כמו שאדם מוסר את נפשו, המוכנות של האדם ללמסור את נפשו זה ההעקידה, ולא רק לראות אם יהיה מוכן אלא שהמוכנות הזאת היא היא המצוה.

שופר של איל בראש השנה

והנה איתא בראש השנה (טז א), אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. (ועי' ערוך לנר שם, שמ"ש יצחק בן אברהם, להזכיר העוקד והנעקד, היינו גם זכות אברהם העוקד שכבש רחמיו רחמי האב על הבן, וגם זכות יצחק הנעקד שמסר נפשו להקב"ה).

מתבאר שבשופר של האיל שיצחק הקריב אחרי העקידה יש בזה משום זכרון העקידה, וצ"ב איך בזכרון של האיל שהוקרב אחרי העקידה, יש בו משום זכרון העקידה. ולהנ"ל מתבאר היטב, שבהקרבת האיל אחרי העקידה היה חשוב כאילו יצחק הוקרב, וכמו שהבאנו משערי העבודה שאברהם אבינו התפלל, יהי רצון מלפניך שיהיה לי שכר בשחיטת זה האיל, כאילו שחטתי בני לפניך למצותיך. וטעם הדבר שחשוב כאילו יצחק הוקרב, הבאנו משערי העבודה שאמר אברהם אבינו כמו שגלוי וידוע לפניך את לבי שכן הייתי שוחטו לולי שמנעתני, והיינו כיון שקדם לזה הנכונות של אברהם אבינו להקריב את יצחק.

מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה

והנה כתב שם המאירי וז"ל, אף על פי שכל השופרות כשרים בראש השנה חוץ מקרן פרה, עיקר המצוה ומובחר שבה, לתקוע בשופר של איל, כדי שיתעוררו מתוכו לעקידת יצחק, ויבחינו גבול אהבה ויראה עד היכן הוא מגיע, ומתוך כך מעלה עליהם הקב"ה כאילו הם בעצמם נעקדו כמוהו, לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, עכ"ל.

ומבואר במאירי שמה שאמרו בגמרא כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, היינו שיתעוררו לאהבת ה' כמו שהיה אצל אברהם אבינו, ואז יחשב כאילו נעקדו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וצ"ב מהי המחשבה שעלינו לחשוב בראש השנה, שעליה אמר המאירי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה.

ונראה לומר דהמחשבה היא מחשבה למסור את הנפש, ונתבאר שמחשבה זו שייכת גם כאשר אין את המצב של סכנה, אלא עצם הנכונות של האדם למסור את הנפש מקיים בזה מצות קידוש ה', וא"כ נראה שזוהי כוונת המאירי, שתוקעים בשופר של איל שאנחנו נמסור את הנפש, ובזה מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, שלא היתה כאן מסירות נפש במחשבה בלבד, אלא שהיתה כאן מסירות נפש ממש, וזהו שאמרו מעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, היינו כמו בעקידת יצחק וכמו שנתבאר.

אסקיה אחתיה

והנה בתשובת הקב"ה לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה, צ"ב מהי התוספת אסקיה אחתיה היינו העלית אותו תוריד אותו, הרי עיקר התשובה של הקב"ה שלא אמר לו לו לשחוט אותו אלא העלהו, ומהי התוספת אסקיה אחתיה.

ויתכן לומר, דמה שנאמר אסקיה אחתיה הוא חלק מהעקידה, דנצטווה להורידו ולא רק שנאסר עליו לשוחטו וממילא יורידו, והטעם שנצרך ציווי לזה, כיון שמהות הציווי לשוחטו הוא מסי"נ, וכל שלא מת לבסוף אין הוכחה על נכונות גמורה למסי"נ, וכדי שהמסי"נ תהיה מושלמת נצטווה להורידו, דאז במה שלבסוף לא מת היינו רק מחמת הציווי להוריד.