באר לחי לפרשת וירא

הרה"ג אברהם ויינברג שליט"א

אליעזר וישמעאל, ומעלת יצחק

ישמעאל מתלווה עם אברהם אל עקידת יצחק בנו, למרות שהכרעה היתה כמו רוח הקדש של שרה. אברהם מצרף אליו את נערו אליעזר עבדו הנאמן והחשוב ועמו כנער שני מצורף בכוונה תחילה ישמעאל בנו "וישכם אברהם בבקר ויקח את שני נעריו עמו - ומי היו ישמעאל ואליעזר" (ויק"ר כו,ז). על ההליכה המיוחדת הזו יש לברר, מדוע צירף אותו אברהם יחד עם יצחק בנו אל ההר ואל העקדה. הרי גם לפי אותה הלכה היה לו לחשוש ולהרחיק את ישמעאל ובוודאי שלא לקרא לו מהמדבר. הרי שרה נימקה את גירושו בחששה מקשר זה ורק בגללו הרחיקה אותו מביתה ומדוע שב אברהם וחידשו דווקא כאן?

אמנם ניתן לומר, היות והטעם היה משום ההשפעה השלילית הישירה, לכן יש מקום להקל ולומר שכל עוד אביהם נמצא אתם ביחד ומשגיח עליהם אין לחשוש שישמעאל ישפיע עליו לרעה. אבל עדיין יש לברר את עיקר העניין, מה המטרה ומדוע מצא אברהם לנכון לקרוא לישמעאל כדי שיהיה אתו בשעה גדולה זו.

על אותו ישמעאל בנו המגורש והמורחק אמר אברהם, שאינו יכול לתחום במעיו את אהבת בנו ישמעאל בשונה מבנו יצחק - "'קח נא את בנך' - אמר לו אברהם שני בנים יש לי, אי זה בן? אמר לו הקב"ה 'את יחידך' - אמר לו אברהם זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אמר לו הקב"ה 'אשר אהבת' - אמר לו אברהם יש מחיצות ותחומין במעיים ובלב? אמר לו הקב"ה 'את יצחק'!" (ב"ר נה,ז. סנהדרין פט,ב). כי אברהם נקט מתחילה וכך המשיך לנקוט בדעתו שלישמעאל בנו יש את מעלתו כבן אברהם. כבנו של המאמין הראשון שיש בו ומעורבת בו גם אופייה של אמו הגר המצרית. ישמעאל התייחד בכוחו כמאמין וכמפיץ האמונה בצורתה הלא מעובדת והלא מתוחכמת, ישמעאל התייחד כמפיץ האמונה הפשוטה, הפראית וחסרת העידון שאינו מקבל גבולות ומגבלות גם בהפצת האמונה בא-ל יחיד (ע"פ מה ששמעתי מרבי משה שפירא שליט"א). כאן היה ויכוח בין שני מלאכים גדולי תורה ונבואה על ההנהגה עם נער כזה, האם החשש מהשפעתו כה חמור עד שיש להרחיקו, או לגדלו באמונה בדרכו הוא. ההכרעה מהשמיים היתה לשמוע בקול נבואתה של שרה ולגרשו. ההכרעה למעשה היתה שיש להרחיקו מיצחק בנה ואכן כך מקבל אברהם שיש לנהוג הלכה למעשה, אבל לפי שיטתו הרי שיש לו מקום אמיתי בלבו ובמעיו לאהבתו. לכן, כשנאמר לו "אשר אהבת" הוא אומר את שניהם אני אוהב ואין לי תחומים ומחיצות במעי ובלבי.

חז"ל מדגישים במדרשיהם, שהמצווה של עקידת יצחק נאמרה בשלבים - כדי ליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור (ראה רש"י בראשית יב,ב). השכר על כל דיבור אינו בגלל שאברהם מקבל מצווה זו באריכות דברים ודיבורים. אין הבדל בין שכרן של מצוות הנלמדים ממקראות ארוכים או מרמזים קצרים. לכן "אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (אבות ב,א) - בין אם נצטווינו על כך בכמה דיבורים ובין אם קבלנו אותם בדיבור אחד או ברמז בלבד. אלא שהשכר על כל דבור ודבור היה בגלל שהדיבורים הללו פתחו גילו וחיזקו את העומקים הללו של האהבה ליצחק ואת המעמקים הללו עוקד אברהם. את יצחק היחיד והנבחר בבניו, היחיד לאמו האהוב במה שהוא ובהיותו יצחק על כל המשתמע משמו. כאשר יעקוד אברהם את יצחק הוא יעקוד את כל הרמות ואת כל המעמקים של הקשר בין האב לבן הזה. בכל דיבור ודיבור התגלה קשר נוסף שאותו עוקד אברהם ועומד לשחוט בידיו ועל כל גילוי כזה מקבל אברהם שכר ותחושת קשר לה' בנפרד.

לכן, היות וכל הדיבורים הללו שהוקדמו לעקידה באו לאברהם במטרה להבחין ולבודד את יצחק מתוך כמה בנים יחידים ואהובים, הרי שכל אותן אפשרויות והנחות ראשוניות נחשבות כחלק ממצוות העקדה ולכן מביא אברהם אתו את כל מי שהיה עליו איזו שהיא אפשרות ו"הוה אמינא" שהוא שייך למעלה זו. שלושת ההוא אמינות הללו - "בנך, יחידך, אשר אהבת" נאמרו כהקדמה למצוות העקדה ולכן מביא עמו אברהם אל העקידה את שני אלו שעליהם היתה מחשבה או אפשרות שהם יהיו בניו ויורשי דרכו. הראשון שבהם הוא אליעזר, ככתוב בתפילתו על זרעו: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה' אלקים מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (בראשית טו,ב). כשם שדמשק אליעזר נחשב כאפשרות לרשת את אברהם כאילו שהוא בנו ולכן מביאו איתו לעקידה, כך ובאותה מידה ואולי הרבה יותר מכך נחשב ישמעאל המורחק כשייך לעקידה עצמה. מעתה מובן מדוע לקח אברהם את שני נעריו אלו עמו ודווקא מתוך כך עלה ההבדל המהותי שבין מעלת יצחק העולה עם אביו ההרה לבין אליעזר וישמעאל הנותרים מאחור לנצח.

שהרי המהלך הזה של ארבעתם אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה היה כשאין לו לאברהם את המיקום המדויק של ההר - וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כב,ב). ומסתבר שאברהם אומר להם תוך כדי שלושת הימים הללו כשהם נעים והולכים באזור המיועד, בחוסר מטרה ברורה. כנראה שאברהם מבאר או רומז לחכימא, שהוא מחכה לראות שהשם "יאמר לו" מה הוא ההר הנבחר לעבודתו. כאשר מתגלה הענן הרובץ על ההר רואה אברהם בענן כבוד זה, את הגילוי אליו התכוון ה' (העמק דבר). אברהם מנסה לראות האם גם יצחק בנו זוכה להיות שותף לגילוי זה ואכן יצחק רואה את הענן הקשור על ההר אבל שני נעריו האהובים והנכבדים - בנו ישמעאל ועבדו אליעזר שאינם רואים מאומה מוגדרים כאן על ידי אברהם שהם "עם הדומה לחמור". ודאי שאברהם לא בא להשפילם בהשוואה זו, אלא הוא בא לומר להם שהיתה להם הזדמנות לשאוף עמו יחד ולזכות לראות את דבר ה' המגלה לו את ההר. כמו שיצחק שאף לכך והוא אכן זכה וראה, אבל הם שלא צירפו עצמם למצוות העקידה ולא הבינו שהם באים עם אברהם כמצורפים אל דבר ה' זה, אינם רואים את הענן הקשור. מכאן שהעקידה אינה מצורפת אל מעלתם ולו במשהו אלא הם כמי שהעקידה והעבודה בהר המוריה חלה על גבם כשהם נושאים אותה על גבם מבלי להיות מחוברים אל הנושא עצמו. לשני נעריו היתה אפשרות להיות חלק מנשיאת המצווה ולהתחבר אל מהותה של התכנית אלוקית ולא שהיא תחול ותצא אל הפועל על גבם ולא עמם ממש.

בכך שהם נותרו למטה, ולא התעלו. בכך שהם נותרו כאנשים הנושאים על גבם את רצון ה' מבלי לרצות לראות ולהבין. בכך שהם אכן נשארו כלא רואים ולא מבינים את מהותו של הגילוי הנראה על ההר בזכותו של אברהם ויצחק, בכך ודווקא כאן מבליט אברהם את ההשוואה שלהם לחמור - הנושא את הגילוי האלוקי אבל נשאר בחומרו כשהיה.

החמור יכול ללכת למאורעות הגדולים ביותר ולהישאר חמור רגיל לגמרי ויש מי שהולך עם אברהם לקראת המאורע הגדול בתולדות העם ונשאר כמשרת כפוף וכבן סתמי ללא התעלות. להם נאמר, שכאן מתברר מדוע לאברהם היה צורך לקחתם עמו כי היה צורך אמיתי לברר ולהדגיש את מעלתו של יצחק בנו האהוב והיחיד, כשהיא עולה ומאירה מכל צד ומכל זווית - כשהביטוי המודגש ביותר הוא בדווקא מול שני נעריו - אליעזר העבד הנאמן וישמעאל הבן האהוב.

בשעה ששאל אברהם מי יירש אותו והאם היורש הוא דמשק אליעזר הובטח לו לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁך (בראשית טו,ד). ובשעה שנשלח ישמעאל מבית אברהם הובטח לו לאביו שהיורש והממשיך האמיתי הוא יצחק: אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא (בראשית כא,יב) כאן ובשעה זו שנאמר לו שיעלה את יצחק לעולה עולה הקושי והקושיה. עולה הסתירה הזו מול אברהם אבל אברהם כובש את שאלתו כשם שהוא כובש את רחמיו. ההבטחות שמפרטות את מעמדם של אליעזר וישמעאל הם הקושיה הניצבת והם הקושי הגדול של אברהם והם הזכות והשכר הגדול שלו בשעת העקידה.

ההבדלה שלהם מיצחק וההבחנה שהתחדדה כאן, שהם אינם שייכים למעלת העקידה למרות שנשאו בנטל ההכנה והמאמץ לקראתה, התבארו בדווקא רק וכאשר שני נעריו שלקח עמו הם ישמעאל ואליעזר.

 

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל