באר לחי - מאמר לחנוכה

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

כח אור הזכרון - קץ שכחת החושך

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים...

נתבונן תחילה בשתי מילים שבדברי רש"י  "ולא זכר שר המשקים - בו ביום. וישכחהו - לאחר מכאן". יש להתבונן מה ההדגשה בדבריו שלא זכר כבר בו ביום, האם התורה באה ללמד שאי הזכרון הזה של שר המשקים היה במודע ובמזיד, או שהתורה באה לגלות לנו שהיה זה בהשגחה מיוחדת מאת ה' למנוע את הזכירה שעדיין חיה בו ביום? מהמשך דבריו "וישכחהו - לאחר מכאן" רואים שהיה זה בהשגחה מיוחדת למנוע את הזכרון בו ביום וגם להשכיחו בהמשך.

שהרי הסיבה לכך מבוארת בהמשך דברי רש"י:  "מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים (תהלים מ,ה) - ולא בטח על מצרים הקרוים רַהַב" (רש"י בראשית מ,כג). מבאר בעל התוספות יום טוב על המשניות: "שמתחלה לא זכרו כלל. ואח"כ כשזכרו הדר וישכחהו" (עירובין ח,ג).

ייתכן לומר שאכן שני הביאורים הללו משתלבים זה בזה, היה כאן אי זכרון מודע בזדון ואחר כך היה זה בשוגג. לשם הבנת הנושא יש להשוות את ביאורו של רש"י למושג ולמקור שמם של מצרים – רַהַב, כך כתב בביאור הפסוק בתהילים: "וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים - לשון גסות". וכך מבאר את נבואת ישעיהו לישראל המוכיח על שהם בוטחים במצרים הרהבתנים: הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים... הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ, לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת, וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה (ישעיה ל,א-ג)... וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ, לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם, שָׁבֶת (ל,ז). מבאר רש"י "לזאת - למצרים. רהב הם - גסי הרוח. שבת - עם בטל ומתגאים חנם, ד"א שבת רהבם וגסותם שלהם ראוי הוא לשבות" (שם). כלומר: הרהב וגסות הרוח הממלאת את הלב המרוכז בעצמו ובתחושתו העכשווית המזהירה והמרגשת בכל התפאורה וההתפארות שזוכה לה עתה בהשבתו אל מעלתו הראשונה, מונעת מהרהבתן להביט אחורה אל השעות הקודרות שהיו לו "בו ביום" אי שם בבור ההוא בו נאנק המבשר הפלאי, שכבר הורחק ממוחו והודחק ממנו וממרכז לבו.

מקור דבריו של רש"י במדרש רבה "שנאמר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' - זה יוסף, מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים - ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים" (ב"ר מקץ פט,ג). וכדי להבין את התהליך שהיה בלבו של שר המשקים יש להשוות לדברי המדרש בפרשה הקודמת מבואר ששר המשקים השתדל שלא לשכחו: "ולא זכר שר המשקים וגו', כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן, אמר לו הקב"ה את שוכחו ואני לא אשכחהו, הה"ד ולא זכר שר המשקים" (ב"ר ויגש פרשה פח,ז).

מכאן נמשיך אל הנאמר בשלב הבא בו השר נזכר אחרי שנתיים ימים, בלחצו של פרעה למצוא פתרון לחלומו נזכר ומזכיר את חטאיו ואת הפתרון המיוחד שקבל מיוסף שם מתגלה פרצופו האמיתי של הרהבתן ההוא. כך נאמר בהמשך המדרש כאן: "כיון שראה שר המשקים את פרעה שהייתה נפשו מבקשת לצאת, היה מחשב בדעתו ואומר אם ימות פרעה זה ויעמוד מלך אחר איני יודע אם מעמידני באמונתי אם לאו. וידבר שר המשקים - אמר לו שני חטאים יש בידי אחת שלא עשיתי ליוסף טובה והזכרתיו לפניך ואחת שראיתיך מצטער על פתרונו של חלום ולא גליתי לך עליו שהיה יודע פתרונו. ושם אתנו נער עברי וגו', אע"פ שהזכיר אותו הוא מבזהו שהוא יודע לאיזה גדולה הוא נכנס, מיד וישלח פרעה ויקרא, ושם אתנו וגו', א"ר שמואל בר נחמן ארורים הם הרשעים שאין עושים טובה שלימה, נער שוטה, עברי, שונא, עבד, שכך מוכתב בסקרידין של פרעה שאין עבד מולך ולא לובש כלידים" (פט,ז)

שר המשקים מודע לכך שיש בו חטא, הוא מודע לכך שההדחקה והשכחה עד בו ביום אינה מובנת לאדם אחר. הוא מרגיש שיש עליו חטא ושאת החטא הזה עליו להסביר. תחושת הרשע שבו מובילה אותו להסביר את עצמו ולהקטין את חטאו המוסרי מול יוסף, כשהוא טוען שחובות מוסריות והבטחה של כבוד שהוענקה ממנו אי שם כשהיה בבור ההוא שאינו רוצה להיזכר בו, היא בעצם הבטחה הבאה ממנו כשהוא בעצם היה ונותר מאנשי חצר המלוכה. ממילא מובן שהבטחות כאלה של אנשי הרהב אינן חלות על אנשים מהמעמד הנחות - עבד, עברי, בזוי שאינו ראוי להסתובב בינינו לעולם. כאן עולה וצפה רשעותו של האיש בו בטח יוסף,  הקללה של הרשעים הארורים חלה עליו על איש הרהב המצרי גס הרוח.

אבל מתחילה כשהיה עדיין תחת הרושם המפתיע של החלום שהתגשם בו ביום שהובטח לו בפתרון חלומותיהם, היה לנו לצפות גם ממנו, שיזכור את הבטחתו. אלא שהרהב שבו מנע זאת ועל הרהב הזה שבו בטח יוסף הובילה ההשגחה העליונה מהלך של שכחה כדי להכניס את יוסף לחושך נוסף של שנתיים ימים שבסופו יגיע הקץ לחשכה ולשכחה.

כך אמרו במדרש בתחילת פרשת מקץ בהדגשה על המילה 'קץ' שהיא הקצה הרע והחשוך של הבריאה שבמרכזה מאירה באור הטוב. "ויהי מקץ שנתים ימים. קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ (איוב כח,ג) - זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, ומאי טעם קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ, שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, דכתיב אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת (שם). נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם. דבר אחר קץ שם לחשך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום" (ב"ר מקץ פט,א).

כפי שמבאר בעל השפת אמת זצ"ל: "החושך הוא השכחה. והאור הוא הזכירה. ולחושך יש 'קץ' של זמן וקצבה ואין בו תוספת אבל בחינת האור מתחדשת בכל יום ולא שייך בה זמן כי הברכה היא למעלה מהזמן. רק בעת שיש שליטת הסט"א והיצה"ר רק אז מתכסה האור  (מקץ תרמ"ג).

"קץ" הוא משרש המילה "קצה", המקום הרחוק ביותר מהמרכז או מהקצה השני. השכחה באה מהחשך, כשרש המילים באותיות מתחלפות "שכח" "חשך" (מגלה עמוקות שמות). והזכרון נמצא במרכז, בלב הנושא והאדם - רמז לדבר יש בחילוף האותיות שבשורש שמם "רכז" "זכר". המרכז הוא המקום המבואר והמואר, החשך הוא המקום הנעלם והבלתי מואר. הזכרון בא מהריכוז של הנושא והצבתו במרכז תשומת הלב, השכחה באה משליחת הנושא אל האזור הבלתי חשוב במח ובלב. כך אמרו בזהר הקדוש:

"ויהי מקץ - מאי 'מקץ', רבי שמעון אמר, אתר שאין בו זכירה, וזה הוא 'קץ דשמאלא'. מאי טעמא, בגלל דכתיב 'כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך'. וכי כך ראוי לו ליוסף צדיקא שהוא אומר 'כי אם זכרתני אתך'? אלא כיון שהסתכל יוסף בחלומותיו, אמר ודאי חלום של זכירה הוא,  והוא טעה בזה שהרי בו בקב"ה הווה הכל. ועל כך האתר שיש בו שכחה עמד מולו וכנגדו, מה כתיב 'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו' - כיון שאמר 'ולא זכר שר המשקים', מהו 'וישכחהו'?, אלא 'וישכחהו' - אתר שיש בו שכחה, וזה הוא 'קץ' - של סטרא דחשך" (א קצג,ב).

החושך המוזכר כאן שהשכיח את ההבטחות, מגלה וחושף לנו שיש בלב האנושי ובמוח האדם יכולת להחשיך את תהומות הנפש ולהשכיח ממנה את חובותיה ואת אמונותיה גם אלו המוכרות והבסיסיות ביותר. מכאן גם החושך של מלכות יון שהשכיחה מליבם של ישראל את אמונתם ואת המאור שבתורה ואת האור הבוקע מעבודת ה' במקדשו.  על החשך הזה של יון נאמר שהם באו "להשכיחם תורתך" ונר חנוכה והמאור שבו מאירים בנו ומחזירים לנו את כח הזכרון המשכח.

כך כתב בעל השפת אמת זצ"ל: ע"י שהתערבו בלשונם של היונים לפרש להם התורה ביונית ומכאן נהיה כאילו שיש להם שייכות אל התורה, מצד זה היו מבטלים את כח הזכירה מבני ישראל. כי הזכירה היא הדביקות בנפש... וזהו נקרא 'להשכיחם תורתך' בדווקא  'ולהעבירם מעל חוקי רצונך' שהוא עסק התורה לשמה, כמו שהוא רצונו ית' ולא לשם חכמה בעלמא" (חנוכה תרמ"ז).

"וכעין זה ממש נתקיים בנס דחנוכה להיפך, שע"י שרצו להשכיחם תורתך לכן התווסף עוד זכרון לבני ישראל ובדווקא ע"י שרצו להשכיחנו. וכך שמעתי ממו"ז [הרי"ם] ז"ל כי ימי החנוכה נותנין זכרון. ונ"ל שלזה רמזו חכמים בחידותם מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעה"ב מצויץ באמצע. כי מצות אלו מביאין זכרון. שמזוזה בפתח לזכור מלכותו ית'. ובציצית כתיב למען תזכרו. ושכחה אותיות חשכה וזכירה הוא אור. ורמז לד'בר 'וראיתם...וזכרתם'. לכן גם הסתכלות בנר חנוכה מביא זכירה כמו הסתכלות בציצית" (מקץ תר"מ).

 

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל