מאמר לפרשת משפטים בענין חיוב כפל

הרה"ג ר' ישראל אליאך שליט"א

בעניין  חיוב  כפל

טעם לחיוב כפל

כתב הרמב"ם הלכות גניבה (פרק א הלכה ד), גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב חייב לשלם שנים לבעל הגניבה, אם גנב דינר משלם שנים, גנב חמור או כסות או גמל משלם שנים בדמיה, נמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר את חבירו.

מורה נבוכים

והנה מ"ש הר"מ, נמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר את חבירו, עיין בדבריו במורה נבוכים (חלק ג פרק מט) שכתב שחיוב תשלומים של מוציא שם רע, ועדים זוממים, ותשלומי כפל, הם מדין ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. וז"ל, חמשים כסף כי זהו מוהר הבתולות הקצוב בתורה, ומפני זה גזר עליו הש"י לשלם מאה כסף, נמשך אחר העקר אשר ירשיעון אלוקים ישלם שנים לרעהו, וכדין עדים זוממין כמו שבארנו, כן זה המוציא שם רע חשב להפסידה חמשים כסף הראוים לתת לה, ישלם מאה וכו', איך השוה בין דין מוציא שם רע אשר חשב להחזיק בחוק הראוי עליו לתתו, ובין דין גנב שלקח ממון חברו, ושם דין עדי זוממין אשר זמם להזיק ואף על פי שלא בא ההזק, כדין מי שהזיק וחמס, ר"ל גנב ומוציא שם רע, הדין בשלשתן תורה אחת ומשפט אחד, עכ"ל.

וכן מבואר בעקידה, עיין כנפי נשרים פרשת משפטים על הפסוק שנים ישלם, שהביא דבריו וז"ל, בזה הובדל מהמזיק, כי המזיק ע"י שורו ובורו לא כיון לחסר ממון חבירו, ולזה די שישלם רק הנזק, אבל הגנב כיוון לחסר ממונו של חבירו, וכאשר זמם ראוי לעשות לו, והוא שיחסרו ממונו כשיעורו, וזה לא יתכן כי אם בתשלומי כפל, עכ"ל.

והנה מה שהר"מ הביא במורה נבוכים טעם לחיוב כפל מובן שזה דרכו של הר"מ במורה נבוכים, אך מה שהביא ביד החזקה נמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר את חבירו, צ"ב שהרי אין דרכו של הר"מ לכתוב טעם למצוה, וצ"ל שכתב כן דאיכא בזה נ"מ להלכה. ונראה לבאר את הנ"מ שיש בזה.

(א) הגונב על מנת לצער

כתב ביד המלך (הלכות גניבה פ"א), וז"ל, ונסתפקתי בגנב על מנת למיקט אם חייב כפל כמו על גנבה גמורה או לא, והנה הסברא נותנת דאינו חייב כפל, וכן מוכח בהדיא מברייתא דר"פ איזהו נשך דמייתי שם הברייתא לא תגנוב על מנת למיקט לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל, דמשמע בהדיא דגונב על מנת למיקט אינו משלם תשלומי כפל, עכ"ל.

והמנ"ח (מצוה נד אות כב) כתב וז"ל, ובלאו דגנבה מבואר בש"ס ור"מ דאף בגונב ע"מ למיקט אף דדעתו להשיב בעין עובר על הלאו דלא תגנובו, וכן בגונב ע"מ לשלם תשלומי כפל עובר בלאו, נ"ל דצריך לשלם תשלומי כפל ודו"ה אף בע"מ למיקט או לשלם דו"ה, ועי' קצות החושן סי' שי"ח מסופק אי בגונב ע"מ למיקט חייב הגנב באונסים ע"ש. ומ"מ נראה דחייב כפל דלא חילקה התורה וצ"ע, עכ"ל.

ומתבאר דנחלקו יד המלך והמנ"ח בגונב ע"מ למיקט, דיד המלך סובר שאינו חייב כפל, והמנ"ח ס"ל דחייב כפל.

והנה לדעת המנ"ח דחייב כפל אף בגונב ע"מ למיקט, נראה דס"ל שחיוב כפל הוא על המעשה גניבה, וגם ע"מ למיקט חשוב מעשה גניבה. ולדעת יד המלך דאינו חייב כפל, נראה דהטעם הוא לפי מ"ש הר"מ שחיוב כפל הוא שנמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר את חבירו, ולכן הגונב ע"מ למיקט שלא רצה לחסר לחבירו ממון, אינו חייב כפל. (המנ"ח הביא את הקצות שהגונב ע"מ למיקט אינו חייב באונסין, משמע כיד המלך שאינו חשוב כגנב לכל דיניו, ולכן אינו חייב באונסין, ומסתבר דה"ה דאינו חייב בכפל, דמאי שנא. והמנ"ח כ' דאף שפטור מאונסין חייב כפל דלא חילקה תורה, וצ"ב דמה חילוק יש בין חיוב אונסים לחיוב כפל, הרי כמו שאינו חייב באונסין משום שאינו חשוב גנב הוא הדין לגבי חיוב כפל).

(ב) גנב בשוגג

בזכרון שמואל (סי' נו ס"ק ז) הביא מהגרי"ז שסובר שגזלן בשוגג חייב, משום שהחיוב של גזלן משום שהכניס לרשותו, ובזה לא מסתבר שיהיה פטור אונס, וע"ש שר' שמואל הביא ראיה לד' הגרי"ז מתוס' קידושין נה א ד"ה אין מועל. ובפשטות דברי הגרי"ז הם גם בגנב שהגונב בשוגג חייב לשלם.

ונראה לומר דדברי הגרי"ז אינם אלא על חיוב אונסים, אבל הגרי"ז יודה שלא יהיה חיוב כפל, דכיון שחיוב כפל הוא על מה שרצה להפסיד לחבירו, אם הוא היה שוגג הרי לא רצה להפסיד לחבירו, ולכן בשוגג פטור מתשלומי כפל.

והנה יש לעיין בכל חיובי קנס אם חייב בשוגג, כגון טובח ומוכר בשוגג אם חייב ארבעה וחמשה, ואי נימא שפטור שכמו שאין מלקות על שוגג ה"ה דאין חיוב קנס על שוגג, וכן משמע במאירי ב"ק (צה א) שכתב שבשוגג אין ראוי לקנוס, א"כ פשוט שגם בכפל הדין כן שאין חיוב כפל בקנס. ודברינו הנ"ל אינם אלא אם נימא שבכל חיובי ממון יש חיוב גם בשוגג, משום שאדם מועד לעולם ואין פטור של שוגג (ועי' קצוה"ח סי' כה סק"א שכתב שגנב בשוגג אין לו דין גנב כיון שאדם מועד לעולם נאמר רק במזיק ולא בגנב, ובפשטות הסוברים שיש חיוב גנב בשוגג ס"ל דאדם מועד לעולם נאמר גם בגנב ולאו דוקא בנזק של אדם) יש לומר שבכפל פטור בשוגג דחסר בזממה וכמו שנתבאר.

(ג) תשלום כפל לפני קרן

כתב המנ"ח (מצוה מב), על מה דאיתא בקידושין (יח א) שעבד נמכר בגניבתו ולא בכפילו, כ' רש"י, אם יש לו לשלם את הקרן, ואין לו ממה לשלם הכפל אינו נמכר, משמע דאם יש לו את הקרן אינו נמכר, ואינו יכול לומר אקבל המעות בעד הכפל וימכר עבור הקרן (וכן דייק המקנה), וכן הסברא נותנת, דפרעון ראשון הוי קרן, ולא מקרי כפל קודם הקרן, ויותר מזה נראה דאף אם הגנב שילם לו בפירוש בעד הכפל, מ"מ כיון שהוא פרעון ראשון נעשה קרן ביד הבעה"ב, כי לא נקרא כפל רק אחר קרן וא"כ אינו נמכר בכל גוונא, עכ"ל. ומתבאר מדברי המנ"ח שלא שייך לשלם את הכפל קודם הקרן.

ולפי"ז יתכן דהר"מ שכ' נמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר את חבירו, קמ"ל דינו של המנ"ח שלא שייך לשלם את הכפל קודם הקרן, כיון שתשלום הכפל הוא על מה שזמם להפסיד לחבירו, ואם עוד לא שילם את הקרן, נמצא שאינו משלם מה שזמם לחבירו, שהרי הקרן אצלו, ורק אחרי ששילם את הקרן משלם את הכפל, ואז נמצא שמפסיד כשיעור שביקש לחסר את חבירו. (אך יתכן שבגניבה התחייב כפל, ואת התשלום למעשה יכול לעשות שישלם את הכפל לפני הקרן).

(ד) תשלום קרן וכפל לשנים

ויתכן אולי דיש נ"מ בדברי הר"מ למי משלם את הכפל. דהנה איתא בירושלמי ריש המפקיד, ששומר ששילם ולא רצה לישבע, שמקבל תשלומי כפל, נלמד מהפסוק אם המצא תמצא בידו הגניבה וכו' חיים שנים ישלם שקאי על שומר. ואמרו עוד בירושלמי שאם השומר לא שילם למפקיד אלא נשבע שנגנב, אין הגנב משלם כפל לשומר אלא לבעל הפקדון, שנאמר חיים שנים ישלם, למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך, היינו "חיים" הוא לשון קרן, שכל דבר שהוא משלם כמו שגנב קרוי חיים, כלומר תשלום שלם בלי חסרון, ודורשים למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך, ולכן משלם לבעל הפקדון.

ומבואר שתשלום כפל אינו אלא למי שמשלמים את הקרן, ודין זה נלמד בירושלמי מהפסוק חיים שנים ישלם.

ויתכן שטעם הדין הוא לפי מ"ש הרמב"ם שהבאנו שתשלומי כפל הוא משום נמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר את חבירו, ויתכן שתשלום כפל תלוי בתשלום קרן, שאין הכפל קנס בעלמא, אלא הוא חיוב תשלומים למי שרצה להפסיד את הקרן, ולכן למי שמשלם את הקרן שלו הוא רצה להפסיד משלם את הכפל. ולפי"ז יוצא שהשומר זוכה בתשלומי הקרן היינו שאה"נ השומר זכה בתשלומי הקרן, אכן כדי שלגנב יחשב שנפסד ע"י שמשלם אחר שכבר הושבה הגניבה הרי זה שייך שמשלם למי שמשיב את הגניבה שע"י כך צורת תשלומיו הם קרן שע"י כך משתלמת הגניבה ועליה הכפל.

והנה האחרונים הקשו על הירושלמי שחיוב תשלומי כפל לשומר הוא מן התורה, והרי בזמן שגנב חל חיוב תשלומי כפל לבעלים, ואיך אח"כ כשהשומר משלם, משתנה חובת הכפל לשומר.

ונראה דאמנם הגנב מתחייב כפל בזמן הגניבה, אבל החובה שלו היא למי שיהיה חייב לשלם את הקרן, ואה"נ בזמן הגניבה לא הוברר למי לשלם וזה יתברר רק אח"כ וחיוב כפל תלוי ועומד למי ישלם את הקרן.

 

קושיית המרחשת

במרחשת (ח"ג סי' ל אות ז), תמה על שיטת הר"מ מהגונב מן הגנב, שאינו חייב כפל, ויליף לה בב"ק (סט ב) מהפסוק וגונב מבית האיש, ודרשינן ולא מבית הגנב, ומשמע שלולא המיעוט של הפסוק היה חייב כפל לבעלים, אע"פ שלא זמם להפסידו, ומוכח שחיוב כפל אינו על המחשבה להפסיד לבעלים אלא על מעשה גניבה, ולכן היה מקום לחייב לשלם לבעלים כפל אף בגונב מן הגנב.

ישוב לקושייתו

ונראה ליישב דהנה בדין גונב מן הגנב, שלולא מיעוט הכתוב היה חייב לשלם לבעלים, כ' התוס' רי"ד (ב"ק סט ב) וז"ל, ואם עידי גנב ראשון קודמים לעידי גנב שני, ישלמו שניהם לבעלים שני כפלים, גנב ראשון מפני גניבתו, וגנב שני מפני גניבתו, דאע"ג דלא קאי ברשות הבעלים, כל היכי דקאי דידיה הוי, והו"ל כאילו החזירו גנב ראשון לבעלים, וגנבו גנב שני מבית בעלים, עכ"ל.

ומתבאר שלולא מיעוט הכתוב של גונב מן הגנב, היה חייב גנב שני לשלם לבעלים, מטעם שכאילו הגנב הראשון החזיר את הגניבה לבעלים, והגנב השני גנב ממנו, וצ"ב למה הוצרך לזה, והרי כיון שגנב דבר של הבעלים חייב לשלם לו, ומה אכפת לי בדבר זה אם הגנב הראשון החזיר או לא החזיר, סו"ס הוא גנב חפץ של הבעלים ועליו לשלם לו כפל.

ויתכן לומר דכיון שחיוב כפל הוא כמו שכתב הר"מ שרצה להפסיד לבעליו, וא"כ הכא בגונב מן הגנב הרי לא רצה להפסיד לבעלים, שהגניבה כבר נפסדה מהבעלים, וכיון שאינו מוסיף בגניבתו אין לחייבו כפל, ולמה צריכים למיעוט מהפסוק. וזוהי קושייתו דאע"ג דלא קאי ברשות הבעלים, היינו שלא חשב להפסידו שהרי אין החפץ ברשותם.

ועל זה ביאר התוס' רי"ד, שחשוב כאילו הגנב הראשון החזירו לבעלים והוא גנבו ממנו, וא"כ שפיר זמם להפסיד לחבירו. וטעם הדבר שחשוב כאילו החזיר, נ"ל שמצד הגנב הראשון הרי יתכן שהיה מחזיר לבעלים, נמצא שהגנב השני מבטל מהגנב הראשון את האפשרות להחזיר את הגניבה, לכן אנחנו רואים את מעשה הגניבה השני כגניבה מהבעלים, ולכן חייב כפל.

ואם כנים הדברים נמצא שמהתוס' רי"ד מוכח כר"מ, שאם לא נימא כן למה הוצרך לומר שישוב כאילו החזירו.