באר לחי לפורים - בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן - עמלק

הרה"ג ר' אברהם ויינברג שליט"א

בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן - עמלק

 

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר (אסתר ח,טו-טז) סוגיית ה'יקר' שהוא הכבוד, חותם את המעלות שזכו בהן בנס פורים. זכו ישראל שהבוז עצמו התהפך על המן הנקלה מזרע עמלק. מתבאר בתורה ובדברי הנביאים והחכמים כסוגיה עיקרית ועקרונית בחולשה וממילא גם במאבק של עם ישראל מול עמלק מתחילת עניינם.

הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן - החולשה

החולשה באמונה של כלל ישראל היתה באמונה שלהם בכבודם ובמעלתם הם. החולשה שלהם באמונתם ובבטחונם, שה' אכן משרה את שכינתו בקרבם ממש והיא הסיבה הפנימית לרפיון הידים המעשי, שהביאה עלינו את עמלק. ככתוב: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם (שמות יז,ז-ח).

כתב רש"י: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וגו' - סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן - חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן 'ראית את אבא'! אמר לו אביו 'אינך יודע היכן אני'! השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו".

במשל חכמים, הבן היוצא לדרך רכוב על כתפי אביו, שדואג באופן סדיר לכל צרכיו. משם, ממרומי כתפיו שואל הילד אדם אחד, סתמי, 'ראית את אבא'? המשל והסיפור הזה מוזר הוא וקשה מאד להבנה, האם ייתכן שיהיה בעולם ילד כזה, או שהבן מנותק מהמציאות בה הוא קיים ועליה הוא יושב, או שהוא חצוף חסר תקנה וממילא גם התנהגותו המוזרה היא חסרת משמעות? הנמשל גם הוא צריך ביאור האם המריבה הזו הכריזה באזני אחרים את השאלה - הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן? הרי הכרזה מעין זו כלל לא עלתה על שפתותיהם, הרי בני ישראל לא בקשו אלא מים להם, לטפם ולבהמתם?

חוצפת הכלב - עצמת עמלק

אלא שאכן, העמיקו חז"ל ללמד לנו שיתכן וילד שהורגל לשבת שם למעלה ולקבל את כל משאלותיו מתחיל להתרגל למציאות בה הוא הדמות המרכזית והאבא שכל כך דואג לו הוא העוטף אותו מסביב. האבא הופך להיות איזו דמות אי שם למטה, הדמות שאינה עומדת נגד עיניו, הדמות שקיימת רק בידיעה לא בתחושה, עיניו הרואות רק את האופק ואת תוואי הדרך אינן רואות את אביו הנושא אותו שם למטה, הרחק. הבן שלא נתקל בסירוב לכל בקשה חש שאין לו תחושת קושי, שאין לו תחושת מאמץ, כאילו שזנחו אותו ודווקא בגלל מילוי כל צרכיו. ממילא כדי לחוש, לשנות, לעורר, הוא שואל אדם זר האם ראית את אבא, כי הוא רוצה לחוש את אביו, את עצמתו, את הקשר היציב שלו אליו גם כאשר הוא עצמו לא יתנהג כראוי. לכן מגיעה התנהגות שטותית זו כדי להוכיח את עצמת האבהות שהוא רצה לחוש ובדווקא בדרך השלילית. התגובה מגיעה בדמות השלכה לכלב, למקום הרחוק ביותר מצורת אדם ואב כמובן, להשליכו ממרומי כתפי אביו האוהב אל מרגלותיו שם ממתין לו כבר "החצוף שבחיה - כלב" (שמו"ר מב,ט) - נשכן, זועף ושולל כל קיום של האחר. הכלב הוא צורת חיים של נפש חצופה, של מי שרואה עצמו כמרכז העולם, הנאמנות שלו אל בעליו ואדוניו שרשה בחוצפה זו. כך אמר ישעיהו הנביא: וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעֵָה (נו,יא). הכלב רעב להכל, כל הנמצאים נתפשים לו רק כדי שהוא יקח מהם את כל תשומת הלב, רק כדי שהוא עצמו ייהפך להיות האדון עצמו. הנאמנות הכלבית היא נאמנות הבאה לבלוע את האדון עצמו ומכאן החציפות ועזות הנפש של נשכנים אלו, עזות שאינה יודעת שבעה (ביאור בדרך זו שמעתי מרבי משה שפירא שליט"א). מעין זה מצאתי בספר שם משמואל "כחו של עמלק שהם כלבים עזי נפש -ב'חוצפה שהיא מלכותא בלי תגא' (סנהדרין קה,א) שאין בו שום שורש קדושה. אדרבה, מעט מהשורש הטוב שיש בו שהוא בחינת השמירה לאדוניו, הוא מהפך לעזות" (תצוה תר"פ)

ישראל נענשו בגלל סגנון שאלתם

אכן בני ישראל לא בקשו אלא מים לשתיה ולהשקות את הבהמות אבל המנגינה, הסגנון והצורה בה הם פנו היו של בדיקה, של נסיון לבדוק את ה' האם יודע הוא מה שהם רוצים, חושבים ומהרהרים (שמו"ר). התגובה הקשה באה להוכיח להם שהאבא הנושא אותם על כתפיו יודע ומרגיש את צרכיהם עוד יותר ממה שהם עצמם יודעים. ואילו שאלתם והרהוריהם, רפיון רוחם וידיהם אינה כפשוטם של דברים וכפשוטן של רפיונות כאלו, אלא שרשה הוא חוצפה ועזות פנים. כי אילו באים היו להבין, ללמוד ולהתבונן הסגנון היה של ענוות התלמיד ובושת פניו מרבו. כך כתב בספר שערי אורה "מה שאמר היש יהו"ה בקרבנו אם אין, בכאן נרמזו שתי ספירות עליונות; כלומר, צריכים אנו לדעת באיזו ספירה מתנהג עמנו במדבר, אם בספירה ראשונה שכולה רחמים ואין בה דין כלל והיא ספירת 'אין', או בספירה שיש בה תערובת דין והיא 'יש' ויש לה י"ש כיתות מערערים ומעכבים. ואם תאמר: למה נענשו, שהרי כהוגן שאלו? דע שאילו לא שאלו על ידי 'מסה ומריבה' אלא על ידי נחת רוח היתה שאלתם הגונה, אבל שאלתם היתה באמצעות דברים קשים, ולפיכך פגע בהם הכלב השומר בראש המקטרגים והמערערים, כדאיתמר: ראשית גוים עמלק" (השער התשיעי - הספירה השנייה).

השבת כח הכבוד -  בחר לנו לי ולך

חוסר הכבוד שלהם לעצמם ולאביהם שבשמים ובארץ, למשה רבם ולאהרן נביאם, דרשו תיקון בעניין זה עצמו. לכך בא הלימוד בהנהגתו של משה רבינו אל יהושע תלמידו. כך כתוב מיד בהמשך: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי (שמות יז,ט). כתב רש"י " בְּחַר לָנוּ - לי ולך, השוהו לו, מכאן אמרו: יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חבירך כמורא רבך, מנין שנאמר (במדבר יב,יא) ויאמר אהרן אל משה בי אדני והלא אהרן גדול מאחיו היה ועושה את חבירו כרבו. ומורא רבך כמורא שמים מנין, שנאמר (שם יא,כח) אדוני משה כלאם - כלם מן העולם, חייבין הם כלייה, המורדים בך, כאלו מרדו בהקב"ה".

מדברי רש"י למדנו שהשוואת כבוד התלמיד – יהושע, לכבוד של רבו - משה, היא ההקדמה למלחמת עמלק. בנוסף מוצא רש"י להביא את כל מה שאמרו כאן חז"ל במכילתא, על השוואת כבוד החבר לכבוד רב ואת כבוד הרב לכבוד השכינה דווקא כאן. ללמדנו שמקור הכבוד הוא הקב"ה כאשר מייצג הכבוד הראשון בשרשרת הנכבדות הזו הוא רבו שמוראו כמורא מה' עצמו וממנו עובר הכבוד אל החבר בתורה שיש להשוותו במידת מה אל הכבוד שמוענק לרב וממנו מהרב עצמו מוענק הכבוד אל התלמיד שכבודו חביב על רבו ככבוד שלו עצמו. בכך מעלה משה רבינו את הכבוד שיש באומה ומחזיר אותה למעמדה הנעלה שהוא הבסיס לנצחון על האומה הנקלית שהתגרתה בהם במלחמה זו.

הפרת האיזון במשקלות - הפרת האיזון העולמי

הביטוי לקלון של עמלק נלמד מכך שהפרת האיזון והכובד בין ישראל לאומות מביאה את העם הנקלה והבזוי לעימות עם ישראל. הפרת האיזון הזו מקורה בשבירת הכללים של מידות ומשקלות, בשבירת הכלים בהם מודדים קל כנגד כבד ומלא כנגד ריק. לכן נכתבה פרשת זכירת עמלק אחרי פרשת מידות ומשקלות: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן... אֵיפָה וְאֵיפָה... אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ... כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (דברים כה,יג-יז). כתב רש"י: "זכור את אשר עשה לך - אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב שנאמר מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה' [וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ] וכתיב בתריה בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן" (משלי יא,א-ב). מבאר המהר"ל: "פירוש, דע, כי כאשר ברא והעמיד הקדוש ברוך הוא יתברך העולם, מדד ושקל ופלס לכל אחד ואחד קיומו בפני עצמו, שלא יהיה כל אחד נוגע בחבירו כלל אפילו כחוט השערה. וכן כל הנמצאים בעולם משוערים, והוא השיעור האלהי אשר שיער את הכל. ולפיכך, כאשר האדם משקר במדות ובשיעורים אשר נוהגים בבריות, אז בא האויב. כי היה לו מקודם מדה משוער אשר בו שיער הקדוש ברוך הוא שלא יוסף האויב בכחו, ולא ירבה גבולו להיות נכנס בתחום חבירו יותר מן השעור אשר העמידו השם יתברך. ולפיכך, כאשר הוא משקר במדה, ואין המדה אצלו משוערת, רק יוסיף המדה או פוחת, אז בא האויב ומתגבר עליו גם כן, ויוצא מן המדה המוגבלת, וזה יציאה מן המדה המשוערת" (גור אריה שם).

חטא שאול בחולשה של חוסר כבוד

גם חוסר הכבוד העצמי של שאול המלך מול העם היה החטא שבכניעה לעם ובהותרת אגג מלך עמלק, שמנע מקיומה של מחיית עמלק עם כל ההשלכות שלה שהביאו לגזירת המן האגגי. על כך הוכיחו הנביא וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל (שמואל-א טו,יז). כך אמרו חז"ל: "אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול - מפני שמחל על כבודו" (יומא כב,ב). מפרש רש"י: "שמתחילת מלכותו מחל על כבודו, וגילה על עצמו שאינו כדאי למלוך" (שם). והיה בדבר הזה "הפסד בכבוד הבורא" (ע"פ ביאור הגר"א חו"מ כז,ב ס"ק טו). הזלזול של שאול בכבודו העצמי יש בו משום זלזול במושג הכבוד בעם ישראל. שהרי "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" (כתובות יז,א). כי כבוד ה' בעולמו בא לביטוי בכבוד הנכון של המלך שהוא 'האחד והראשון שבעם' הן אל עצמו והן אל עמו (ראה רש"י בראשית כו,י).

בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ -כבוד התורה מקור לכבוד המלכות

מהמלך מתחילה שרשרת הכבוד לרדת מכיוון מעלה עד למטה. כשם שהמלך הוא הראשון בכבוד, כך גם הרב שהוא מקור חכמת התורה הוא גם מקור המושג כבוד בעם ישראל (כמאמרה של התורה על מעלתה וכבודה: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח,טו) - וגדול הממליך מן המלך (רש"י יומא עב,ב). מהרב יורד הכבוד אל התלמידים, והרב כמו המלך מעלה ומרומם את התלמיד אל השכינה השורה בתוכו. משה רבינו שהיה הרב של כל ישראל רוֹמֵם את כל האומה עד שהשכינה היתה שורה עם כל אחד ואחד (סוטה ג,ב). את התלמיד מרוֹמֵם משה לשווה בכבודו אליו, בגלל שהוא מוסיף ומחזק ומוציא אל הפועל את חכמתו המפוארה של הרב (ע"פ גור אריה שמות שם). כפי שכתב הרמב"ם "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן, כך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא. התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו, אמרו חכמים הרבה חכמה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול כך תלמיד קטן מחדד הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה (ת"ת ה,יב-יג).

החובה להשפיל את עמלק

החולשה בכבוד הזה מביאה את עמלק למלחמה לכן המהפך בא בחיזוק בכבוד שיש ה' בקרבנו ובכך תהיה הסרת היאוש המקפיא שמכניס עמלק המקרר והמצנן. כך אמר רבי צדוק הכהן "זהו כחו של עמלק שורש הנחש, להשליך את האדם בעצבות [שממנה הקרירות והיאוש] וכמו שנאמר 'אשר קרך שהפשירך וציננך'" (פרי צדיק פ' זכור ה). זו היא ההכנה אל הנצחון במלחמה עם עמלק מאז ועד היום. לכן נהג מרדכי בהמן בדרך של גאווה ובהשפלת האויב. ככתוב בגמרא במסכת מגילה "כי סליק [כאשר עלה מרדכי על גבו של המן] בעט בו. - אמר לו [המן] האם לא כתיב לכו בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (משלי כד,יז)? - אמר לו [מרדכי]: הני מילי - בישראל, אבל בדידכו כתיב - [אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ] וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ (דברים לג,כט). מכאן לומד השכל התורני של עובד האלוקים ללמד את נפשו, להשתמש במידת הגאוה מול הרשעים הללו. כדברי בעל חובות הלבבות בשער עבודת האלהים: "מקום הגאוה והגובה כשתפגעי בכופרים באלהים ובנוטים מעליו, אל תשפילי ואל תיכנעי להם, שלא תראי כמצדקת אותם ונוטה אחר דעותם המשחיתות. אך התירי מידת הגאוה והגובה, המורה על הפך דעתם ומיעוט רצונך בהם, כאשר ידעת מענין מרדכי והמן (פרק י).

החכמה מזהה את השינוי במגמת הכבוד

לכן מוענק התואר "חכמים" לחכמי אדום, חכמיו של המן הרשע, דווקא בגלל שהם זיהו בזמן את שינוי המגמה ואת התהפכות האיזון והמשקל - מנכבדותו של המן לנכבדותו של מרדכי. ככתוב: וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו (אסתר ו,יג). על כך אמרו חז"ל במסכת מגילה "כל האומר דבר חכמה, אפילו באומות העולם - נקרא חכם. אם מזרע היהודים מרדכי וגו'... כי נפל תפול לפניו, דרש רבי יהודה בר אלעאי: שתי נפילות הללו למה? אמרו לו: אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין - יורדין עד עפר, וכשהן עולין - עולין עד לכוכבים. (דף טז,א).

הנצחון על עמלק ואדום בהשבת כבוד מלכות וחכמי התורה

היות שהחכמה והכבוד כרוכים זה בזה, ככבודו של התלמיד לרב והכבוד שנוהגים במלך. ממילא כאשר ישוב הכבוד הראוי לישראל הוא ישוב עם המלכות ועם חכמי התורה, כאשר במקביל יסורו הכבוד והחכמה מאדום והם ישובו למצבם הבסיסי - הקלון. כך דרשו חז"ל: - "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ (משלי ג,לה) - אלו ישראל שהם נקראו חכמים בעת שהם עושים את התורה ואת המצות שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים (דברים ד,ו). ולפי שישראל משמרים את התורה ביניהם עתיד הקב"ה להנחילם כסא כבוד כמה דתימא וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם (שמואל א ב,ח) - שעתיד הקב"ה להחזיר לישראל המלכות... וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן (משלי שם), אלו אדומים כמה דתימא וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו (עובדיה א,ח. במדב"ר נשא יא,א).

לע"נ א"מ הכ"מ יצחק ב"ר אברהם וינברג זצ"ל