מאמר לחג הפסח

הרה"ג ר' ישראל אליאך שליט"א

יציאת מצרים על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו

פרשת בא

ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'.

 

יציאת מצרים ע"י הקב"ה

בהגדה של פסח נאמר: ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה', ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח, אני ה' אני הוא ולא אחר.

תמיהה על הראיה

ויש להבין במה שמביאים ראיה שהקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים ע"י שליח אלא בכבודו ובעצמו, והרי פסוק זה נאמר על מכת בכורות, ואיך מפסוק שנאמר על מכת בכורות שהיתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו ולא ע"י שליח, מביא ראיה שהקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים ע"י שליח אלא בכבודו ובעצמו.

הגאולה

והנה אמרו במדרש רבה (ויקרא רבה ויקרא פרשה ג) אמר רבי ברכיה טובה דריסה אחת שדרס הקב"ה במצרים, כמו שנאמר (שמות יב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, ממלא חפנים פיח כבשן של משה ואהרן, למה שבזה היתה גאולה ובזה לא היתה גאולה. ומבואר שמכת בכורות שונה מכל המכות שבזה היתה גאולה, ומשמע שיש עדיפות בעצם המכה של בכורות, ולא רק שבפועל זה היה גורם לגאולה, ונראה לבאר ענין זה, וממילא יתבאר היטב מה המיוחד במכת בכורות.

מכת בכורות שונה מכל המכות

ונראה לבאר, ויש להקדים מה שנראה שמכת בכורות אף שהיא אחד מעשר המכות, היא מכה מיוחדת ושונה מכל שאר המכות, ובעצם שמה מורה על כך שנקראת 'מכת בכורות', וכל מכה נקראת בלי תוספת, כגון דם לא נקראת אלא דם ולא נקראת 'מכת דם', ומכת בכורות בגלל שהיא מכה מיוחדת ושונה משאר המכות נקראת 'מכת בכורות'.

עוד ראיה שמכת מכורות שונה ומיוחדת משאר המכות, שבברכות קריאת שמע יש חיוב להזכירה (ולדעת הרשב"א חיוב זה מעכב, ואם לא הזכיר מכת בכורות לא יצא ידי חובת ברכות קריאת שמע), ושאר המכות אין חובה להזכירם, ומוכח שמכת בכורות שונה משאר המכות.

ובתחילת השליחות של משה רבינו לפרעה נאמר (שמות ד) ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל, ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, הנה אנכי הרג את בנך בכרך. וצריך ביאור, הרי הקב"ה הביא על מצרים עשר מכות, ומכת בכורות לא היתה אלא אחרונה, ולמה הזכיר רק את מכת בכורות.

בברית בין הבתרים

וכן בברית בין הבתרים נזכרה רק מכת בכורות, כמו שאמרו במדרש רבה (שמות רבה פרשה טו), החדש הזה לכם, זהו שנאמר (שמות ד) ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, יתעלה שמו של הקב"ה שהוא מגיד מראשית אחרית, באברהם הוא אומר (בראשית טו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, מהו דן, מכת בכורות שנקרא נגע שנאמר עוד נגע אחד, מהו דן אנכי, אמר הקב"ה פורע אני מהם במכת בכורות, שנאמר הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והסימן הזה מסר הקב"ה לאברהם, ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב ללוי, ולוי לקהת, וקהת לעמרם, ועמרם למשה והיה משה משמרו ובא. ומבואר שכשהקב"ה אמר לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, הכוונה למכת בכורות. עוד אמרו שם במדרש רבה (טו כז), כשנאמר למשה רבינו 'עוד נגע אחד', אמר משה שזה הסימן שנאמר לאברהם אבינו, כיון שאברהם אבינו נקרא אחד שנאמר (יחזקאל לג כד) 'אחד היה אברהם', וא"כ זה הוא נגע שאמרתי לאברהם שנקרא 'אחד', והבין שהכוונה על מכת בכורות.

וצריך ביאור, הרי היו עשר מכות, והקב"ה דן והעניש את המצרים בעשר מכות, ומהו הטעם שנאמר דן אנכי רק על מכת בכורות.

מכת בכורות לאבות

ונקדים מה שמתבאר בדברי הגר"א על מכת בכורות, למי היתה המכה. דהנה כתב הרמ"א בסימן תע, ונוהגין כשהאב בכור, האם מתענה תחת בנה הבכור כשעדיין קטן, ואם אין האב בכור, הוא מתענה בעד בנו עד שיגדל. ומבואר שתענית בכורות שונה מכל התעניות בזה ששייך שהאב או האם יתענו בשביל בנם. וביאר הגר"א שם, שמיתת הבכורות בעון אביהם ואמם כמ"ש הנה אנכי הורג כו', למכה מצרים כו', וכן בפדיון ויהרוג כו' וכל בכור בני.

ומתבאר בדברי הגר"א שמכת בכורות לא היתה לבכורות עצמם, אלא לאביהם ואמם. ובאמת שמסתבר כך שאם המכה היתה לבכורות שהם מתו, א"כ ענין המכה נגמר באותו רגע שמתו, ויותר נראה שהמכה היתה לאביהם ואמם וזה נמשך זמן. והגר"א הביא לזה שלש ראיות, א) נאמר הנה אנכי הורג את בנך בכורך, ולא נאמר הנה אנכי הורג את הבכורים, אלא מדברים לאבא שיקבל מכה שיהרגו את הבן הבכור, ומשמע שהמכה לאבות במה שהורגים את הבכורות. ב) נאמר למכה מצרים בבכוריהם, ומשמע שהמכה היתה למצרים, במה שהבכורות מתו. ג) נאמר ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים וכו' על כן אני זבח לה' וכו' וכל בכור בני אפדה, והיינו שהפדיון מתייחס לאבא שהוא פודה את בנו הבכור, זכר למכת בכורות.

מעלת הבכור

וביאור הענין נראה, דהנה על הפסוק בני בכורי ישראל, כתב המשך חכמה וז"ל, שכן בכור נוטל פי שנים, משום שהוא עשה אותו לאב, כן ישראל עשו כביכול לה' יתברך לאב להעולם, שהם הכירו השגחתו ויחודו בתבל, עכ"ל.

ומבואר שהמעלה של בכור, שהוא עושה את אביו לאבא, ובעצם כל בן עושה את אביו לאב אלא בכור הוא הראשון, והמעלה של ראשון היא המעלה של ראשית שבו הכל תלוי והוא העיקר. ולכן הבכור נחשב שהוא הממשיך של האבא. וזוהי ירושת בכור שהוא הממשיך העיקרי. ולכן עם ישראל נקראים בשם בכור, שמכירים בהשגחת ה', וכביכול עשו את ה' יתברך לאב העולם.

וכדבריו משמע במדרש רבה, דודי לי ואני לו, הוא לי לאלוקים ואני לו לאומה, הוא לי לאלוקים (שמות כ) אני ה' אלוקיך, ואני לו לעם ואומה, שנאמר (ישעיה נא) הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו, הוא לי לאב ואני לו לבן, הוא לי לאב (ישעיהו סג) כי אתה אבינו, (ירמיה לא) כי הייתי לישראל לאב, ואני לו לבן (שמות ד) בני בכורי ישראל (דברים יד) בנים אתם לה' (שיר השירים רבה פרשה ב).

מצרים החשיבו את הבכור

והנה אמרו במכילתא (פרשת בא פרשה יג), כי אין בית אשר אין שם מת, רבי נתן אומר וכי לא היו שם בתים אשר אין שם בכורות, אלא כיון שהיה הבכור מת לאחד מהן, היו עושים לו צורה ומעמידה בביתו, ואותו הלילה הצורה היתה נמסה, והיה אותו היום קשה להם כיום הקבורה, ולא עוד אלא שהיו המצרים מקוברים בבתיהם, והיו הכלבים נכנסים דרך הבוכים ומחטטים ומוציאים את הבכורות מתוך כוכיהם ומתעתעים בהם, והיה אותו היום קשה להם כיום הקבורה.

וצריך ביאור, לשם מה עשו המצרים את הצורה של הבכור, ומה הטעם שאח"כ כל הצורות שעשו נמסו והתבטלו.

ומתבאר שהמצרים החשיבו את הבכור שזה מסמל את ההמשכיות, ולכן כשהבכורים מתו עשו להם צורה של בכור, כדי לזכור שהם קיימים וממשיכים את האומה החזקה והחשובה. וכדי לעקור גם את המחשבה הזאת, הצורה שעשו נמסה, לבטל כל זכר לבכור של מצרים. וזו מהותה של מכה לבטל חשיבות ההמשך, ובזה נעשה בנין לחשיבות ישראל.

בחירת עם ישראל במכת בכורות

ולפי"ז נבא לבאר את היסוד של מכת בכורות. דהנה תכלית המכות היתה כמו שנאמר וידעו מצרים כי אני ה', ולמעשה בנקודה הזאת מכת בכורות היא המכה הכי פחותה. שהרי בכל המכות ראו בעליל את כחו של הקב"ה ששינה את הטבע בים ביבשה ובאויר וכו', ומכת בכורות בזה שהבכורות מתים בחצות אין כאן כל כך שינוי הטבע בעליל, שהרי בסך הכל הם מתו וטבעו של עולם שאנשים מתים, ואמנם שברגע אחד מתים כל הבכורות, ועוד שמתו רק הבכורות, אין זה דבר טבעי, אבל סו"ס זה לא ראיה מוכחת כמו שאר המכות.  

אלא שמכת בכורות מלבד שהיא אחת מעשר המכות היא תחילת יציאת מצרים, והיא היתה ראשית בחירת עם ישראל, שנבחר להיום העם שממשיך את שורש האמונה ופירסום שמו של הקב"ה בעולם, ודבר זה מתבטא במושג של בכור, ולמצרים שהיו העם הגדול והחשוב והחזק שבעולם, היתה מכת בכורות, שזה מבטא שאין להם המשך, דהבכורות שתכליתם לעשות את המשך הדורות כולם מתו, א"כ בטלה כל ההמשכיות שלה, ומעתה מצרים שהיה העם החזק והחשוב על פני תבל בטל. וכיון שהעם המצרי הוכה לגמרי, ממילא בטל כח השיעבוד ונכנסו ע"י כך לרשותו של הקב"ה, ומעכשיו הוא העם הנבחר והחשוב והעיקרי, ולכן נחשבו לבכורו של הקב"ה.

לילה של יציאת מצרים

ולפי"ז מתבאר היטב מה שנאמר ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, וקשה הרי בפסוק הקודם נאמר ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, הרי שיצאו ביום וא"כ מה הפירוש ליל שמורים להוציאם ממצרים. ולדברינו מתבאר היטב, שאמנם עם ישראל יצאו ממצרים ביום וכמו שכתוב בעצם היום הזה, אבל ממכת בכורות התחילה יציאת מצרים.

וגם מקרבן פסח מוכח שמכת בכורות שייכת לעצם יציאת מצרים, שהרי קרבן פסח ששייך ליציאת מצרים היה עוד לפני מכת בכורות, ולכאורה היה ראוי שתהיה מכת בכורות ואח"כ קרבן פסח, קודם לגמור את עשר המכות, ואח"כ להקריב קרבן פסח שהוא שייך ליציאת מצרים (ואמנם היה בקרבן פסח עניין של ופסחתי על ידי הדם, אבל לא מסתבר שתכלית כל הקרבן היה בשביל ופסחתי). אלא שמכת בכורות מלבד שהיא אחת מעשר המכות היא תחילת יציאת מצרים.

מכת בכורות בתפילה

ולפי"ז נראה שמה שמזכירים בתפילה את מכת בכורות אין זה משום שזה היה אחד מעשר המכות, שאם להזכיר את המכות יש להזכיר את כל המכות. אלא משום שזו התחלת יציאת מצרים, שעם ישראל נבחר להיות העם הנבחר.

ומתבאר גם מה שאומרים בתפילה, "ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו את בכוריהם הרגת", וצריך ביאור, הרי קודם היתה מכת בכורות, ומה טעם שמזכירים קודם יציאת מצרים ואח"כ מכת בכורות, אלא שבמכת בכורות מתחילה כבר היציאת מצרים.

ולפי"ז יש לבאר מה שבתפילה מזכירים מלבד "כל בכוריהם הרגת" גם "ובכורך גאלת", כל בכוריהם הרגת, היינו ביטול השם של מצרים, וממילא עם ישראל השתחרר שכבר אין לו למי לעבוד. ובכורך גאלת  זהו ביטול שם עבד היינו נתינת השם של העם הנבחר, שאין כאן הצלה גרידא אלא זה בא לסמל של נתינת שם בכור לעם ישראל.

ולכן הקב"ה כשאמר לאברהם אבינו דן אנכי הכוונה למכת בכורות, כיון שאין הכוונה שם לעניין העונש בלבד למצרים, אלא על דבר שהוא בחירת עם ישראל.

ולפי"ז נראה לבאר שמה שנאמר 'והכיתי כל בכור ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים' אין כאן שני דברים אלא דבר אחד.

ולכן זה נעשה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו כיון שאין כאן מענין עשר המכות אלא יש כאן את פעולת ההוצאה של ישראל ממצרים.

ובזה מתבאר היטב במה שפתחנו, איך מהפסוק שנאמר במכת בכורות מוכח שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים בכבודו ובעצמו ולא ע"י שליח, משום שמכת בכורות היא תחילת היציאה ממצרים, וכיון שנאמר בה שהקב"ה עשה את המכה לא ע"י שליח אלא בכבודו ובעצמו, למדנו שיציאת מצרים לא היתה ע"י שליח אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו.